עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
יד יצחק בן-צבי


תקציר
משנתו ואורחות חייו של אהרון דוד גורדון שמשו לבני העלייה השנייה מצפון ומצפן. המאמר סוקר את תולדות חייו ומתאר את השקפותיו על עבודת האדמה ואת יחסיו עם בני דורו.



אהרן דוד גורדון
מחבר: ד"ר צבי צמרת


[טרויאנוב (אוקריאנה) 1856 - דגניה 1922]

אהרן דוד גורדון היה מצפונם ומצפֵּנם של רבים מאנשי העלייה השנייה העובדת. השקפותיו על העבודה, על החברה ועל הלאומיות העברית, ובעיקר מופת חייו, עשוהו מוּרם מעם – מורם כל-כך, שהִקשה על האפשרות של הליכות-חיים על-פי הנורמות שהִתווה.

אהרן דוד גורדון נולד באוקראינה בשם דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון לאחת המשפחות המיוחסות בווילנה. אביו החורג היה רבה של העיר בראשית המאה ה- 19. נראה כי מתוך הערכה רבה לסבו קיבל גורדון את שמו הפרטי אהרן דוד. הסב היה למדן נודע ופרסם חיבורים תורניים רבים. בני קהילתו הציעו לו לכהן כרב. אולם הוא סירב להתפרנס מן הרבנות, והמשפחה התקיימה מחנות שניהלה רעייתו. סבו של גורדון כתב גם חיבורים לא-תורניים. בין היתר מחזה אליגורי ובו יסודות משכיליים: 'אפיק הנחלים' (1836).

אביו של גורדון, אורי, היה 'מתנגד', אשר שמר על קיום מצוות אך היה רחוק מכל קנאות דתית. האב עבר עם משפחתו לדרום פודוליה, לאחת מאחוזותיו של קרובו הבארון גינצבורג. באחוזה זו שבכפר טרויאנוב נולד א"ד גורדון. בית הוריו היה בית יחידי במעבה היער, ואין כל ספק כי זכרונות הטבע של ימי ילדותו ליוו את גורדון כל חייו.

גורדון היה הבן החמישי להוריו, אך גדל כבן יחיד אחרי שארבעת אחיו מתו בילדותם בזה אחר זה. כל ימיו חרדו ההורים לשלומו, וטיפלו בו תוך פיקוח רפואי מתמיד ודאגת-יתר. גורדון, שזכר להם זאת כל ימי חייהם, עיכב מאוד את עלייתו ארצה כדי לגמול להוריו בימי מחלתם וזקנתם ולטפל בהם עד אחרית ימיהם.

עד היות גורדון בן שבע הצטוו הוריו על-ידי רופאי הסביבה שלא ללמדו, אף לא קריאה וכתיבה. רק בגיל שבע הזמינו לו מלמד פרטי מיוחד, שלימדו במשך שנים אחדות עברית ולימודי יהדות.

בן ארבע עשרה יצא גורדון את ביתו לשנה אחת ללמוד תורה בווילנה. אחר-כך עבר ללמוד כשנתיים בבית-מדרשו של מלמד יהודי נודע בעיר חאשצ'יוואטה, שם למד בעיקר גמרא.

עוד בנעוריו התעוררה בגורדון תשוקה עזה ללימודים כלליים. באותן שנים נזדמן לסביבתו חייל רוסי, שלימדו במשך שבועות אחדים קריאת רוסית ודקדוק רוסי. גורדון למד בעצמו גם צרפתית וגרמנית, והתמיד ללמוד עברית. הוא אהב ללמוד בעל-פה שירים בכל ארבע השפות ובתו מספרת כי היה צועד יחידי ביער ומשננם. לבד משפות התעניין גורדון במדעים השונים, והיה מרבה בניסויים כימיקאליים ופיסיקאליים.

ידיעותינו על מקורות היניקה של גורדון אינן שלמות, אך גם מן המעט הידוע לנו בולטת עובדת היותו אוטודידאקט מוכשר, המתאמץ לשלב לימודים מסורתיים בלימודי המדע המודרני, נמשך אל מקורות היהדות אך אינו בוחל בכלל אוצרות הידע האנושי.

בכתביו המאוחרים של גורדון מוזכרים סופרים לועזיים שונים. שהוא מסתמך עליהם ומצטטם. ביניהם סופרים רוסים אחדים (הבולט שבהם טולסטוי), הוגים גרמנים (ניצשה, שופנהאואר ואחרים), אך גם הוגים מן המזרח הרחוק (בודהה). יש להניח כי את חלקם הכיר כבר בצעירותו, ד"ר סקיבין, בספרו 'זכרונות איש כפר-סבא', מספר כי לשאלתו של ד"ר מזא"ה לספר שקרא בשעת הפסקת העבודה השיב, שהוא קורא 'בעברית רהוטה את שיטתו של קאנט'. עם זה, במכתב מאוחר שכתב למשורר יעקב פיכמן בשנת 1920, הוא מדגיש כי 'הספרות העתיקה, התנ"ך, המדרש, הזוהר' קרובה לו ביותר, ואף קרובה לו מן הספרות החדשה.

יוסף אהרונוביץ מספר, כי גורדון סלד מספרות ההשכלה. כך, לדוגמה, יכתוב גורדון כי הוא ממתנגדיו היותר קיצוניים של ברדיצ'בסקי, על שום שדרש "להפוך את כל קערתו על פיה, והסיסמה שלו כי אנחנו צריכים להיות אחרים". ההתנגדות לברדיצ'בסקי מבהירה את עיקר ביקורתו על המשכילים: גישתם היא גישה מתבטלת, שוללת כל עצמיות, חקיינית, הם סבלו מ'היפנוז', כלשונו, את גישתו זו ניסה להעביר לחבריו בעלייה השנייה, אם כי פעמים רבות הדבר לא עלה בידו.

תגובה הפוכה לחלוטין הגיב גורדון אחרי שקרא לראשונה בספרו של אחד העם 'על פרשת דרכים'. כעדותו, לא נפרד ממנו במשך יומיים שלמים, ואחר-כך שאל עצמו: 'מהפכה כזו באה בספרותנו, ואני ישנתי שנת חוני המעגל ולא ידעתי?' לימים יכתוב: 'עיקר ההבדל שבין שני הקולות – אחד העם וברדיצ'בסקי – היה בעצם אך ורק בזה: הקול הראשון אמר –הנקודה המרכזית, בשאיפתנו להתחדשות ולתחייה היא אנו בעצמנו, "האני" הלאומי שלנו... והקול השני עשה, אם מדעת או שלא מדעת את האחרים למרכז הכל, כל מה שיש באחרים צריך שיהיה גם בנו, ומה שאין באחרים הרי הוא פיגול'. ברכות השנים יהיה גם יחסו של גורדון לאחד העם ביקורתי יותר.

עוד בהיותו כבן חמש-עשרה וכבר אירשו לו הוריו לאישה את בת-דודתו פייגל טרטקוב.אחד הטעמים של הוריו לאירושים המוקדמים היה, כי על-ידי כך ישוחרר מחובת הגיוס לצבא הרוסי. אולם גורדון סירב להשתחרר על-ידי נישואים ועל-ידי שוחד, והתעקש לעמוד בבדיקות הפורמאליות של כשירות לצבא. באותן בדיקות נפסק כי הוא בלתי-כשיר. בשנת 1875 נשא גורדון את פייגל טרטקוב, והזוג הצעיר עבר לגור בבית משפחת האישה, בעיירה אובודובקה, לגורדון היתה זו פרידה מן המגורים בלב הטבע, ביער.

במשפחת אשתו התוודע לראשונה לקבוצות חסידיות קנאיות. אף שהיה שומר מצוות ראו בו הללו אפיקורוס גמור, וגיסו, אחי אשתו, הִרבה להתווכח עמו בחריפות והאשימו בקלקול הצעירים. נראה כי באותם ימים, התפתחו התפיסות הדתיות הייחודיות של גורדון על החסידות. מצד אחד טען, כי ניתן למצוא בה 'הרבה מן המקורות... שאיפה לאופקים אחרים, התפרצות לעולמות אחרים', וגם ראה את כוח האחווה הגדול שהחסידות יוצרת בין חבריה. אולם, מצד אחד, החסידות מולידה את ביטול העצמיות של האדם, ואין רע נורא מכך. הבגד החסידי הצטייר בעיניו כהתחפשות, המסתירה את האישיות, והכניעות לרבי החסידי כביטול המחשבות והדעות של היחיד.

בסופו של דבר, בארץ-ישראל מצא עצמו גורדון מקיים מצוות באורח ייחודי. מצד אחד הקפיד על חלק מן הדפוסים המסורתיים: שמר שבת, נהג לצום בכמה תעניתות, חגג לפי המסורת חלק מן החגים ועוד. אולם, לא הקפיד להתפלל, לא הניח תפילין, וכניסוחו של ש"ה ברגמן: 'המעדר הפך לו לגורדון לטלית ותפילין'. הוא התלבט והתקשה לחפש את דרכו הדתית בין האורתודוקסיה השמרנית ובין הדרך הספונטאנית החופשית.

לפי א' שביד, חוקרו המובהק של גורדון, הטראגיקה המיוחדת שבעמידתו הדתית הייחודית נבעה מכך, ש'כאשר נמצא בתוך מסגרת החיים המסורתית נטתה צמרתו החוצה. כאשר נמצא מחוץ לאותה מסגרת נמשכו שורשיו פנימה'. דרכו הדתית לא הובנה על-ידי אנשי העלייה השנייה והיא אומצה על-ידי יחידים מתוכם בלבד.

אחרי כשנתיים של מגורים באובודוקה, קיבל גורדון משרה בכפר מוהילנה, באחוזת הבארון גינצבורג, שם עבד מקודם אביו. באחוזה זו, שעסקו בה בעיקר בגידול סלק-סוכר, עבד גורדון בהפסקות קלות כפקיד קופאי במשך עשרים ושלוש שנים, עד כשנה לפני שעלה לארץ-ישראל.

על תקופה זו בחייו ידוע לנו מעט מאוד. מאחר שבשנת 1882 נאסר על יהודים ללון בכפרים, שלא גרו בהם קודם לאותן גזֵרות, לכן גורדון ומשפחתו השתקעו בעיירה סמוכה לאחוזה. גורדון סיפר, כי נאלץ לטלטל עצמו ברגל מדי יום מרחק של כמה שעות הליכה למקום עבודתו ובחזרה ממנו. בהשתדלויות מרובות הצליח לעתים להשיג רשיון מגורים למשפחתו, אך כעבור זמן קצר שוב גירשוה, וחוזר חלילה.

ידידו, פרופ' ב' ברוצקוס, הגיע לאותה אחוזה בשנת 1898, ושהה שם כשלושה חודשים. לדבריו, היה גורדון 'נִפלה בעיני כולם. יש שראוהו כקדוש, ויש – כתמהוני'. באחוזה הקים גורדון ספרייה מיוחדת לצעירים ולמבוגרים, ושם החלה פעילותו הציונית. לפי ברוצקוס, 'הציונות של גורדון לא נשאה אופי מפלגתי מסוים. הוא היה אז יותר יהודי לאומי מאשר ציוני. השקפתו הלאומית התבססה בחלקה על יסודות היסטוריים, ובחלקה, ובמידה לא קטנה, גם על מניעים דתיים'.

גורדון נהג לאסוף את בני-הנוער להרצאות, לשיחות, לערבי-קריאה ואף ארגון בשבילם ערבים מוסיקאליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. לא מעט מזמנו הקדיש לבתי-הספר העבריים המתוקנים בסביבתו. כאשר התבגרה בתו יעל יסדה בתמיכתו במוהילנה בית-ספר עברי לבנות.

בשלהי 1897 החל דובנוב לפרסם ב'ווסחוד' את ה'מכתבים על היהדות הישנה והחדשה'. דובנוב פרסם אז את עיקר השקפתו על אפשרות הקיום של אומה בלא טריטוריה. ב- 8 במאי 1898 הגיב גורדון בעיתון, במכתב לדובנוב – וזהו המסמך היחיד מכתיבתו של גורדון ערב עלייתו ארצה המצוי בידינו. בין היתר כתב שם: 'הציונות... זוהי אידיאה בריאה ופיכחת, שאינה מבטיחה לנו, ואולי אף לא לנינינו, שום דבר חוץ מעבודה משפחת ויוצרת חיים לטובת הדורות שיבואו: זהו רעיון מרומם ומזהיר, המסוגל להשלים כל אחד מאתנו עם עצמנו, ואת כולנו איש עם אחיו ועם כל שאר האנושות. בכל אלו טמון כוחה'.

השקפותיו הציוניות של גורדון עדיין לא הביאו אותו להחלטה לעלות ארצה. כאמור, היותו בן יחיד קשר אותו קשר מחייב להוריו – כל עוד אלו בחיים. בשלהי 1903 נפטר אביו, וכחודשיים לאחר-מכן נפטרה אמו. גורדון ורעייתו החליטו להגר מרוסיה.

למרות השקפותיו הציוניות, גורדון כרבים אחרים באותם הימים, עדיין פסח על הסעיפים אם להגר לארץ-ישראל או לארץ אחרת. לדברי יוסף אהרונוביץ, התייחס גורדון בחיוב גמור לתנועת ההגירה לארגנטינה שהתרחבה באותם ימים, וראה בה גם פתרון לגיטימי להקלת מצוקות היהודים. רק בהשפעת אשתו הכריע סופית על עלייה דווקא לארץ-ישראל. הוא החליט לעשות כן תחילה לבדו: בלא אשתו ובלא שני ילדיו, יעל ויחיאל, שנותרו בחיים משבעת ילדיו. הוא קיווה להכין תחילה את הקרקע לעלייתם ולהביאם לארץ אחר-כך.

בשנת 1904, בהיותו בן 48 (!), עלה גורדון ארצה. הוא בא לארץ מתוך רצון עז להיות פועל, אף-על-פי שכל חייו לא עבד עבודה גופנית, וכל ניסיון חייו לא הכשירו לעבודה כזאת ולתנאי החיים של פועל.

במכתב ראשון מארץ-ישראל, אשר כתב לידידו ב- 1904, כתב שנכנס אל 'העיר המנוולת האסייתית', אל יפו, 'וכשעליתי אל הארץ הקדושה, תהי הסיבה מה שתהיה רחוק הייתי ממה שהרגיש ר' יהודה הלוי...'.

כבר באותו מכתב קונן, כי 'בני-האדם היושבים פה אינם מבינים את הטבע הארצישראלי... וכל חוסר התרבות והישימון, מעידים כי האדם המקומי לא התרומם למדרגת הטבע הארצישראלי'. באותן שורות ראשונות בכתב ידו גלומים עיקרי תורתו הקונסטרוקטיבית על האדם ועל העבודה הנדרשת בארץ-ישראל.

הארץ הזאת... נותנת תקווה לאיש העתיד לעבודה, עבודה גדולה וחשובה... העבודה הגדולה והפורייה מולידה גם כוחות גדולים. עמנו צריך להבין זאת, לחשוב את עצמו למאושר שבגורלו נפלה עבודה שכזו... אנו אשמנו ואשמים כלפי מולדתנו, ועלינו למצוא כפרה בעבודה עצמית, אם אנו רוצים לחיות חיים לאומיים. רק בעבודה הצלחתנו. ועוד יותר אומר לך – גם להטבת מצב החינוך בארץ-ישראל צריך להתחיל מהטבת היחס של תושבי ארץ-ישראל לעבודה עצמית על הקרקע... מאיזה צד שנשקיף על זה דרושים לנו אנשים ודרושה עבודה.

אלא שבימים הראשונים בארץ התקשה גורדון לקבל עבודה גופנית על אף רצונו. רק אחרי התעקשות מרובה השיג עבודה יומית בכרמי פתח-תקווה ובפרדסייה. ז' סוכובולסקי, אחד החברים שעבדו לצדו, מספר עד כמה היה גורדון שונה מחבריו ביחסו לעבודה:

אנו חופרים בורות לנטיעת שקדים. הרבה פועלים נמצאים בכרם. העבודה היא בקבלנות ובעד כל בור משלמים מחיר ידוע. כל פועל מקבל שורת בורות וחופר בזריזות ובמרץ את בורותיו כדי להרוויח הרבה מֶטליקים [מטבע תורכי]... מבלי משים מרים אתה פתאום את עיניך והנה באחת השורות הראשונות עומד לו גורדון בשורתו עודר וחופר בכוונה את בורותיו, כל בור מעשה אמן, הקירות מהוקצעים, ישרים ואינו שומע... עסוק הוא בעבודת אלוהים שלו. בושה תוקפת את לבך...

אין ספק, כי היתה כאן תמימות רבה מאוד, שהשפיעה על יחידים בלבד שעבדו לצדו.

בקיץ 1904, בתקופת הבציר, עבר גורדון לראשון-לציון לעבודה ביקב. שם, בעקבות ויכוח שפרץ בין שלמה צמח וגזבר היקב, סטר האחרון לצמח. גורדון ווילקנסקי התפטרו מייד כמחאה על הרמת היד על פועל. הם הזעיקו ליפו אסיפה של עשרות פועלים. באסיפה זו הוכרז על הקמת ה'ועד לאניציאטיבה', שהביא לימים להקמת מפלגת 'הפועל הצעיר'.גורדון חזר לפתח-תקווה, ובחורף 1905 היה שותף לשיחות הראשונות ולגיבוש העקרונות של אנשי 'הפועל הצעיר'. הוא היה אחד ממניין אנשים, שבאחת השבתות של חודש אב או אלול תרס"ה (1905), הִתוו את יסודות 'הפועל הצעיר', אך לא השתתף בוועדה היוזמת שהכינה את תכנית המפלגה, וגם לא באסיפת היסוד שהתכנסה בסוכות תרס"ה. שלמה לביא מספר בספרו 'עלייתו של שלמה ליש', כי כאשר הביע את תמיהתו בפני אליעזר שוחט על היעדרו של גורדון, השיבו האחרון:

אדם מאוד מורכב הוא אהרן דוד, ולא תמיד אפשר לרדת לסוף דעתו... מן העבר למד, כי רוב ההתאגדויות לא המעשה עיקר אצלן, אלא התנשאות של מיטיבי המלל וחריפי הפולמוס. עד מהרה הופכות ההתאגדויות למפלגות, והללו נוגחות זו את זו, כדי להרבות מנהיגים ועסקנים, והמטרה העיקרית נמצאת נפסדת. אהרן דוד עזר הרבה להקמת איגודנו. וכשהגיעה השעה לייסדו – נרתע. התחיל לחשוב, אבל ברוחו הוא אתנו, וודאי עוד ישפיע עלינו לטובה.

למן ייסוד 'הפועל הצעיר' ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו, אם כי מעולם לא היה חבר רשמי בשורותיה. היה בו יסוד אינדיבידואליסטי חזק – על גבול האנארכיזם – ששלל כל ארגון ופרץ כל מסגרת, כולל מסגרתה של המפלגה שאימצה את השקפותיו, ובראש וראשונה את סיסמתו הידועה: 'בעבודה לקינו ובעבודה נירפא'. קידוש העבודה, נוסח גורדון, התגלם אחר-כך אצל אנשי 'הפועל הצעיר' ב'כיבוש העבודה' (כניסוחו של ש' צמח): כיבוש העבודה על-ידי הפועלים העברים וכיבוש הפועלים העברים לעבודה. הם גם תבעו, בעקבותיו, את ההגשמה העצמית מכל חבריהם, ועקבו היטב – לא תמיד מתוך הזדהות – אחר כלל השקפותיו. גורדון נטל חלק ב'הפועל הצעיר' בוויכוחים רבים, היה מעורב בעל-פה ובכתב, השתתף בכתיבת פרוגראמות ותזכירים, ואף נבחר מטעם המפלגה פעמים אחדות כציר לוועידות שונות.

בשנת 1908 היה גורדון בין השומרים העברים בכרמי רחובות. גם חברים אחרים ב'הפועל הצעיר' נטלו חלק בהגנה העברית באותו איזור, ביניהם ש' צמח וד' שמעוני. איך בידנו עדות כיצד גורדון, שסלד מכל נשק ומכל צבאיות אך ידע היטב כי לעתים אין מנוס מהם, שמר באותם ימים. אולם ישנה עדות מאוחרת יותר, עדותו של שמואל דיין, על גורדון השומר לא ברובה אלא... במשרוקית, בהיותו בדגניה. כשהיה מבחין בתנועה חשודה – חשש לגנבים – היה שורק ומעיר את השומרים, שישנו כשרוביהם למראשותיהם. שיטת שמירה זו מעידה, כנראה, שגורדון עצמו לא ידע להשתמש בנשק.

בשלהי 1908, בהיותו ברחובות, עלתה ארצה בתו יעל. זמן קצר אחרי בואה החל לטפל בסידורים להבאת אשתו ארצה. בהיותו בדרך מרחובות ליפו התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרוהו בסכינים. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית-החולים ביפו, שם נאלץ לשכב כשלושה שבועות. אך גם אחרי ששוחרר מבית-החולים לא היה מסוגל לעבודה גופנית, ובמשך חודשים אחדים נשאר ביפו והתפרנס ממלאכת התרגום. בין היתר תרגם את ספרו של טולסטוי, שהיה קרוב אליו מאוד, 'מה זאת אמנות?'; את ספריו של ג' רובקין, 'מאורעות עולם והמלחמה במלחמה' ו'האש שבבטן האדמה'; את חוברות 'האוויר' מאת לונקביץ ועוד. על רוב תרגומיו חתם: א. זקן, כשם החיבה שצעירי העלייה השנייה כינוהו: 'הזקן'.

פגיעתו הקשה בידי הערבים לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחסים שיש לנקוט כלפיהם: 'יש להבין אותם, את האדם שבהם', או במקום אחר: 'צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלתי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלתי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם'. גורדון האמין כי

בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת... אין לנו צורך ולא נאה להתרפס לפני הערבים או להתהדר לפניהם [רמז למנהג אנשי 'השומר']... אנחנו צריכים להיות אנשי צדק ואמת בשביל עצמנו... עינינו צריכות להיות שקועות במה שבפנים, ולא פונות כלפי חוץ. אנחנו את שלנו נעשה – והאמת תורה את דרכה.

לדעתו של גורדון, התחרות האמיתית בינינו ובין הערבים היא 'התחרות בשלום': 'מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, ייתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ'.

עד לימי שהותו ביפו גורדון כמעט שלא כתב; על כל פנים, לא פרסם. משנת 1909 ואילך החל כותב יותר ויותר ומפרסם מסות ומאמרים, בעיקר ב'הפועל הצעיר' אך גם בבמות אחרות, כבר בדברים הראשונים שפרסם, כגון במאמר 'פתרון לא רציונאלי' (1909), העיד על עצמו: 'יודע אני, כי השקפתי אינה מעשית כלל וכי הרבה בדברי יהיו נחשבים למוזרים. אולם, אין דבר, מחשבות מעוררות דווקא דברים לא מעשיים כל כך, אלא שיש בהם כדי לערער קצת את יסודם של הדברים המעשיים ביותר, ולזה נתכוונתי...'

ב- 1909 עלתה אשתו ארצה, ומשפחתו עברה להתגורר בעין-גנים. עין-גנים היתה אז מרכזם של חבורות הפועלים בארץ, ושם התקרב גורדון לברנר, ברל כצנלסון, קושניר ואחרים. לרבים מן הפועלים הצעירים של עין-גנים היה מעין אב ורב, כותל של דמעות וגורם מעודד ונוסך תקווה ואמונה.

במיוחד התקרב אל ברנר, שהיה צעיר ממנו בעשרים וחמש שנים. הקירבה היתה מתוך הערכה עמוקה, אך גם מתוך יריבות עזה. במכתבו של גורדון אל ברנר כמה שנים אחר-כך ב- 1917 או ב- 1918 כתב לו:

יש שנדמה לי, כי על-פי שורש נשמתך או על-פי שאיפת נשמתך לעומק אין לי אולי בין כל מכירי אדם קרוב לי ממך; אולם, על-פי אופן מחשבתך, על-פי חשבון העולם, ובעיקר על-פי חשבון החיים שלך, אין לי אולי רחוק ממך, ולעתים הנך נדמה לי פשוט כזר לי.

ואמנם השניים היו שונים ביותר: גורדון 'הזקן' היה פועל עיקש, ואילו ברנר הצעיר לא עמד בלחץ העבודה הפיסית ועבד בחקלאות יומיים בלבד; גורדון היה על-פי רוב אופטימיסט ומעודד. ברנר, 'הרצוץ' – כביטויו של הלל צייטלין – היה פסימיסט והקרין לכל עבר יאוש רב. גורדון ביקש לעצב עיצוב חדש את האדם היהודי, המסורתי, ואילו ברנר ביקש להחריב את העולם הישן וליצור תחתיו יהודי חילוני חדש. גורדון כתב, בתגובה למאמרו של ברנר על מנדלי ('הערכת עצמנו בשלושת הכרכים'): 'עצמוּת זרה לא תירש לעולם ולא תוכל לרשת בנפשנו את מקומה של עצמותנו אנו, אבל להרוס ולהחריב את עצמותנו אנו די כוח לה'. וברנר היה בעיניו, לעתים, מן המהרסים הראשיים, עד כדי כך שהוא שאלו במכתב הפרטי הנזכר למעלה: 'מאין כל השנאה הכבושה הזאת, כל הבוז הזה, שאין לו גבול, לדת ישראל, לרוח ישראל, לכל מה שיש בנו לא ברוחם של אחרים, לא לפי טעמם של אחרים?'

התא המשפחתי של גורדון התאחד מחדש לתקופה קצרה בלבד. רעייתו של גורדון חלתה ונפטרה בעין-גנים בחשוון תר"ע, כארבעה חודשים אחרי עלייתה ארצה. גם בתו, יעל, חלתה קשה, אך עלה בידה להתאושש אחרי כמה חודשים. הבן, יחיאל, נותר בגולה.

בשנת 1910 פרסם גורדון את החלק הראשון של מאמרו היסודי 'האדם והטבע', ולו כותרת-משנה: 'הגיונות וחלומות של קיצוני'. חלקו השני של מאמר זה פורסם אחרי כשלוש שנים. במאמר מובאת באורח שיטתי, יותר מאשר בכל מקום אחר, השקפת עולמו, שעיקרה הבחנה בין חיים של הכרה (כגון חייו של איש המדע) ובין חיים של חוויה (חיי היוצר), וקריאה לחיי עבודה, לחיי טבע, לחיי יצירה. השורות האחרונות של המאמר מסכמות לא מעט את תוכנו: 'אל הטבע, אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע'.

בשנת 1912 עקר גורדון לגליל. על-פי עדותו, בא לגליל 'במצב נפשי קשה'. באותה שנה נדד ממקום למקום: היה כשלושה חודשים בדגניה, כחודשיים וחצי עשה במגדל ותקופה קצרה בסג'רה. בסג'רה הצטרף לקבוצת פועלים שהחליטה להתיישב בכפר אוריה שביהודה. ב- 1913 עבר עמם גורדון לכפר אוריה.

בקיץ 1913 נשלח גורדון כאחד הצירים מטעם 'הפועל הצעיר' לקונגרס הציוני בווינה. על לבטיו כמנהיג יעיד דו-שיח בפתקים שבין גורדון ובין אהרונוביץ בדבר נטילת רשות דיבור בוויכוח בקונגרס. גורדון כתב לאהרונוביץ" 'חושש אני לדבר'. השיב לו אהרנוביץ: 'השתדל עד כמה שאפשר שהדברים יהיו ברורים וקצרים'. שוב כתב גורדון: 'להצטמצם איני יכול... אם צריך להצטמצם – לא אוכל לדבר'. לבסוף לא דיבר באותו קונגרס, אם כי פרסם מאמר מקיף בעקבותיו.

עם חזרתו של גורדון ארצה, בסוף אוקטובר 1913, החריף בטכניון בחיפה 'ריב השפות'. ב- 26 באוקטובר התפטרו נציגי התנועה הציונית שמריהו לוין, אחד העם ויחיאל צ'לנוב מן הקוראטוריון של הטכניון, במחאה על ההחלטה ששפת ההוראה בטכניון תהיה גרמנית. אנשי 'הפועל הצעיר' לחמו במיוחד בהחלטה זו, וקראו להוראה בעברית ולכיבוש החינוך מידי החברות הפילאנתרופיות. גורדון השפיע על האירוע בדרכו. הוא שניסח את מחאת קבוצת דגניה ומושבת כינרת וקבע, כי אין להשתמש 'בכוח האגרוף, במעשי אלימות', אבל 'אם למלחמה – למלחמה'. והעיקר, הוא תבע לא להתפשר ולא להשלים: 'פשרנות ופחדנות הם המקרובים הראשונים של כל ריקבון, ואין צורך לומר, שאינם יכולים להנחיל ניצחון או כבוד לבעליהם'. ריב השפות הסתיים כידוע בניצחון לוחמי השפה העברית.

בראשית 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה עלה גורדון עם חברי קבוצת כפר אוריה לכינרת, ומשם עבר עם קבוצתו בשנת 1915 לדגניה. למרות המצב הנוח יותר בגליל, לא פסחו על רבים בארץ ימי הרעב ונגישות התורכים באותם הימים. וגורדון התאמץ ככל יכולתו לסייע לנתונים במצוקה. הוא נרתם לפעולות ממוסדות של סיוע למגורשים (הקמת 'המשביר'), אך עיקר כוחו היה בסיוע אנושי, בשיחות אישיות וכלליות להרמת המוראל, ואפילו בארגון שירה וריקוד באותם ימים קשים.

בימי מלחמת-העולם, כאשר בא לדגניה עם מנהיגי פועלים נוספים כדי לשכנע את חבריה למסור מתבואתם ל'המשביר' במחיר נמוך ממחירי השוק, הזדעזע מהתנגדותם. הם נראו לו סוחרים מחושבים, אשר החשבון המשקי הוליכם ל'תגרנות בת הפאראזיטיות'. במאמר שכתב בעקבות ניסיונו זה, 'חשבוננו עם עצמנו', התקיף את הקבוצות ההתיישבותיות וקבע כי הוא חש אצלן 'התחלה של ריקבון – אם לא יותר מהתחלה – במקום שלא פיללתי'. הגוף האורגאני, שיכול וצריך היה להיות אנושי יותר, נראה בעיניו קשור 'קשר מיכאני אשר לא יקשר לעולם נפשות בני אדם בקשר של קיימא'.

בוויכוח שפרץ ב- 1921 בין מושב העובדים ובין הקבוצה, לא פסק גורדון מה עדיף אלא קבע: 'אני שולל את הפולחן של הצורה, איזה צורה שהיא, את האמונה, כי הצורה תחדש את האדם'. הוא אשר האמין בעבודה ובחינוך עצמי, חשש כי כל שיעבוד לצורת התיישבות כלשהי יבוא על חשבונם ובמקומם. גורדון העדיף את הכלכלה הקואופרטיבית, אבל כל 'יחד' חייב, לדעתו, לשַׁמר את היחידים ולדאוג לחיבורם באופן טבעי וב'רוח משפחתית'. הוא תמך בכל חיבור 'אורגאני' שיבטל את האגואיזם, את האינדיבידואליזם החומרני, ויטפח את הלאומיות ואת האנושיות הכוללנית.

ככל שנמשכה מלחמת-העולם הראשונה רבתה המצוקה, ורבים נדדו בארץ כדי למצוא את פרנסתם. בראשית 1916 עבר גורדון לעבוד ברמה (שרונה). חודשים ספורים אחר-כך חיפש עבודה במרחביה, ומשלא הצליח חזר לכינרת. בסוף 1917 הצטרף גורדון לקבוצת 'השומר' בתל-עדש (תל-עדשים).

באותם ימים פרסם, בשני חלקים, את מאמרו המקיף 'חשבוננו עם עצמנו', שכותרת-המשנה שלו: 'לחברי בגליל, לרגל הזדמנות עם חברים לפונדק אחד'. המאמר נפתח בכותרת נוסח אחד העם: 'לא זו הדרך, ועיקרו: 'אידיאלים, שאיפות, מעשים – ואדם אין'. המשך המאמר בקביעה, כי 'מקור המבוכה בחשבוננו – בהיפנוּז של התבטלות לאומית'. גורדון קבע כי התקופה היא 'של משבר לאומי יסודי: להיות או לחדול', ויצא בתוקף כנגד אנשים 'כשפינוזה, גיתה ומארקס', שלדעתם 'הלאומיות היא צרתה של האנושות'. עמדתו מנוגדת לשלהם: 'האומה יצרה את הלשון (כלומר בעצם את המחשבה האנושית), את הדת (כלומר בעצם את חשבון העולם, את ביטוי היחס האנושי אל העולם), את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים, במובן זה אפשר לומר, האומה יצרה את האדם'. גורדון חוזר וקובע: 'לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים'. ובסוף המאמר בקריאתו לעבודה ולחזרה אל הטבע, להשתתפות עם הטבע בחיים וביצירה.

בחנוכה 1919 התכנסה ביפו ועידה ראשונה של 'הפועל הצעיר' אחרי כיבוש הארץ בידי האנגלים. הוועידה עסקה בשלושה נושאים עיקריים: הכרזת בלפור, ההתנדבות לגדודים העבריים ועבודת הבניין עם התמורות שחלו במצב בארץ. גורדון נשא בוועידה נאום ארוך, בראשית דבריו ביקש סליחה על כך ש'דברי לא ישרו שמחה על הנאספים'.

ואמנם הצהרת בלפור לא עוררה בו כל התפעלות יתר על כן, הוא ראה בהתלהבות שבה התקבלה אות נוסף להישענות על חסדי זרים במקום על עבודה עצמית: 'אחרי אלפיים שנות גולה ומאורעות ידועים לכול – אנו מקבלים נדבה כזאת? סוף-סוף אנו מקבלים לא את הארץ כי אם בית לאומי... משמחה אני רחוק'. באשר להתנדבות לגדודים העבריים, הוא חזר בתוקף על התנגדותו לה. גורדון הבדילן בין 'שמירה והגנה' ובין 'הפסיכוזה של צבאיות', וקבל כנגד ההזדרזות להקים לגיון, גדוד צבא, וכנגד 'הנכונות לשפוך את דמם של אלה שאין אנו שואפים כלל את דמם'. גם בשיאה של ההתנדבות טען: 'מה לנו ולמלחמה באירופה?... הן כל השתתפותנו בה היא רק בבחינת צאן לטבח, בשר לתותחים, וכל תוצאותיה בשבילנו – רק שכוֹל, אלמוֹן, יתמות, חורבן, צרות, ייסורים'. בעת המלחמה היתה השקפתו, שכל תפקידנו היה פאסיבי: מחאה אילמת כנגד האיגרוף, השנאה, הכיעור שבמלחמה. ולעניין עבודת הבניין המחודשת הדגיש גורדון, כי היצירה החדשה הנוצרת והולכת בארץ איננה יצירה בת-יום כי אם נצחית. אין המחשבה צריכה להיות נתונה לשאלות צדדיות, כגון סוציאליזם מדומה. יסוד כל המעשה הוא האדם העובד, ו'כבר אמרתי, תנו לי שלוש מאות בני אדם ויהיה לנו עם'.

במארס 1919 שוב בודד גורדון את עצמו. גם הפעם יצא בחריפות כנגד תהליך שהיה חזק ממנו. הוא התנגד בקיצוניות ליזמה לאיחוד תנועת הפועלים הארצישראלית וקרא לה 'אוגנדה'. בשל השקפתו זו ניתק יחסים אישיים עם כמה מחבריו, וביניהם ברל כצנלסון, שלמה לביא ומרדכי קושניר. התנגדותו נבעה מהרגשתו, כי איחוד פירושו סחיפת ערכים מוחלטת, ובייחוד הרתיעה אותו העובדה שהצעת האיחוד התבססה על פרוגראמה סוציאליסטית. ערב ועידת האיחוד בפתח-תקווה כתב ליוסף שפרינצק: 'הייתי רוצה מאוד בהתאחדות אמיתית, בהתאחדות על בסיס לאומי, בלי תערובת של סוציאליות'. לטענתו, ציונות וסוציאליזם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ושילובם אינו אלא 'תנ"ך וברית חדשה בכריכה אחת'. 'הסוציאליזם', כך קבע פעמים רבות, הוא 'ההיפך הגמור של הלאומיות'; הוא עומד כולו על 'הטכניקה והעשייה', בעוד 'הלאומיות עומדת על החיים והיצירה'. 'אין לפנינו לאומיות וסוציאליות – יש לפנינו לאומיות הכוללת הכול. אין אנחנו באים לברוא חברה, קיבוץ מיכאני – אנחנו באים לברוא את עצמנו: עם חי, אישיות קיבוצית, אדם קיבוצי'.

ביקורתנו החריפה היתה, כמובן, על מפלגת 'פועלי-ציון', שעִמה היו אמורים להתאחד. על חברי מפלגה זו אמר: 'הציונים הסוציאליסטיים שלנו או 'פועלי ציון' באים ותורת אירופה בידם; לעצמם, לרוח ישראל הבא בקרבם הם אינם מאמינים, כלומר אינם מאמינים שאפשר לברוא עולם שאינו על פי נוסח אירופה'.

הפעם לא בא גורדון לוועידה בפתח-תקווה. חִלחלה בו הרגשה, שנוכחותו בה ודבריו לא ישפיעו. הוא שלח אל ברל כצנלסון את מאמרו על דבר 'עבודתנו להבא', וזה הקריאו בוועידה. בסקירה שפורסמה אחרי הוועידה ב'הפועל הצעיר' נאמר על המאמר שהוקרא: 'השתתף בוועידה זו מרחוק גם א"ד גורדון ובמכתבו הגדול אל הוועידה הוא בירר את דעתו המתנגדת בהחלט ל"אחדות העבודה" בצורה המוצעת. אולם המכתב הזה, כמו כל מלה מתנגדת אחרת, ממי שהוא ומאיזה צד שהוא, לא מצא לו אוזניים קשובות בין הנאספים ובשעת הקראתו הבליטו המאחדים אותות של אי-רצון, אי-סבלנות לשמוע את הדברים הללו'.

גורדון לא חדל להילחם על דעותיו. במכתבים רבים המשיך וכתב נגד האיחוד, וכן כתב שלושה מאמרים ששמם מעיד על תוכנם: 'לחברי ברוח המנוצחים', 'איחוד של פירוד' ו'מתוך מועקה נפשית'. אולם, כאמור, היו אלה מטחים רועמים אחרי שהקרב כבר הוכרע.

עמידתו הנוקבת של גורדון כנגד הכניעות לסוציאליזם הבינלאומי גרמה גם לכך שהוא עזב את קבוצת 'השומר' בתל-עדשים. ב- 1 במאי 1919 דרש, שעל אף 'חג' האחד במאי יסדרוהו לעבודה בסידור העבודה. אנשי המקום סירבו. גורדון מחה, ועבד כל אותו יום בהפגנתיות בניקוי החצר. אולם אחר-כן עזב את תל-עדשים.

ב- 1919 כתב יוסף בוסל אל גורדון והזמינו לחיות בדגניה. במכתבו ציין: 'שמענו כי עזבת את תל-עדש... הננו מזמינים אותך אלינו ומקווים שהפעם תמצא אצלנו אפשרות להישאר'. גורדון נענה לפנייה, ועוד באותו חודש היתה דגניה לביתו – עד לאחרית ימיו.

גורדון הגיע לדגניה בהיותו כבן 63. הקשר בינו ובין דגניה היה בדרך-כלל הדדי וחם, אולם היו גם בין אנשי דגניה שזלזלו בו. בתקופת היותו בקבוצה עבד בגן-הירק ובכרם, הרבה לכתוב והמשיך בפעילותו הציבורית. ב- 1920 נשלח לוועידת ההתאחדות עם 'פועלי ציון' בפראג, ובאותה עת יצר את קשריו עם אנשי 'השומר הצעיר' ו'גדוד העבודה'.

גורדון העריך את 'השומר הצעיר' וראה בו 'הופעה חשובה מאוד בתנועתנו הלאומית, אם כי עדיין לא הוברר לעצמו מה טיבו'. עם זה ראה בתנועה זו 'הרבה תערובת מיסודות זרים, זרים לרוחנו וזרים לעצם הגרעין, הרבה ערפיליות'. היו ב'השומר הצעיר' שהושפעו מאוד מגורדון, כגון יהודה יערי שכתב שנים אחר-כך ב'ספר השומר הצעיר': 'פגישתנו עם גורדון היתה פרשה גדולה ועמוקה והשפעתה על בני דורנו מכרעת היתה'. אולם היו גם שביקרוהו קשה, אם כי לא כל-כך בפומבי, כגון מאיר יערי שכתב, בראשית 1921, מכתב מביתניה עלית, ובו סיכום דרכם של אנשי 'השומר הצעיר' בארץ עד לאותה עת. וכך כתב על גורדון במרירות רבה: 'אף אתה, הזקן, האם אינך אינקוויזיטור אכזר כגון זה. כאשר הנני קורא לעִתים את פרסומיו של גורדון, תמיד מפריע לי יסוד אחד צורם: הוא כותב על אהבה בשפת פולמוס, לעתים אפילו בעוינות ובעיקשות של זקן. ואפילו... ברשעות. אני חושד בעל-כורחי. גורדון לא הקים בדגניה עדה משגשגת חרף התנאים הקשים, לא עיצב את הנשמות, לא גיבש דפוס של אדם. רק תורה העניק, וזה היה בעיני פחות מדי...'.

בשנתיים האחרונות לחייו גבר יאושו של גורדון. אחד מתלמידיו טען, כי 'הפּרעות בירושלים, חורבן הנקודות בגליל העליון וקרבנות תל-חי, קרבנות האחד במאי ביפו עם ברנר בתוכם... כל אלה פצעו את נפשו, זיעזעו את עצביו הרסו את גופו עד היסוד'.

במאמרים קודמים האמין גורדון ב'יחס החיוני, האנושי, בינינו ובין הערבים'. אולם אחרי רצח ברנר וחבריו, בוועידת 'הפועל הצעיר' ביוני 1921 העיר, כי ודאי רצוי שיהיו לנו יחסים ידידותיים עם הערבים, אך 'לא עתה הזמן ולא זו הדרך'. בהתאם להשקפתו שקבעה שזכויות יש רק לעובדים ויוצרים, הגיב למעירים על זכויות העם הערבי בארץ-ישראל: 'אנחנו יצרנו פה את התנ"ך, ומה יצר העם הערבי? מה שיצר זה בא ממכה'.

בשלהי 1920 הגיעה לגורדון הידיעה על מות בנו, יחיאל, ממחלת הטיפוס שנה קודם לכן. באותם חודשים התגלתה אצל גורדון המחלה הממארת שממנה נפטר. בחודשים יולי-אוקטובר 1921 נשלח להחלמה בבית-הבראה בצפת, וכמה חודשים אחר-כך נשלח לבית-מרפא בווינה. בינואר 1922 חזר גורדון ארצה – וב- 22 בפברואר 1922 נפטר.

גורדון מסמל יותר מכל אדם אחר את המהפכה הגדולה שחוללו אנשי העלייה השנייה העובדת, בעוברם מן הגולה לחיי עבודה בארץ-ישראל. קריאתו הִדהדה באוזניהם, כי העבודה – ובראש-וראשונה העבודה החקלאית בטבע – היא הדרך הראויה לתחיית הפרט, והיא שתביא לתחיית האומה היהודית ואולי אף לתחיית האנושות כולה.

גורדון לא הנהיג את אנשי העלייה השנייה. הוא נתן דוגמה אישית, השפיע, שוחח וכתב. הוא לא הִרפה לתבוע הגשמה אישית. אולם, כפי שאמר על עצמו, הפריז והקצין, ולכן נדחה בהדרגתיות כמו שנדחים 'כל המפריזים, הקיצוניים שבכל הזמנים והמקומות'. במכתב חריף לחברי עין-גנים (1919) ביקר את ירידת המושבה, ובסופו כתב: 'כוח נעלם דוחף אותי לכתוב אף על פי שיודע אני, כי דברי יהיו רק לשחוק וללעג ולפלפולא חריפתא. אבל יהי מה! רגיל אני בכמו אלה – ואת האמת אגיד'. כזה היה גורדון: איש אמת, חסר פשרות, אשר במשך השנים החציצה בינו ובין בני דורו גבהה והלכה. הערכת רבים אליו נותרה כהערכה לפי לשונו ל'משוגע איש הרוח', ל'הזקן הזה'.

דווקא ממרחק היסטורי בולטת עמדתו של גורדון בשורה של נושאים עקרוניים ומעשיים שעליהם לחם: ודאי צדק בטענתו העיקרית כי העבודה, עבודת היחידים והקבוצות, היא הגורם המכריע בשינוי העם וברכישת הזכות על הארץ. טענתו כי העבודה היא העיקר ולא 'מלחמת המעמדות', ה'סטיכיה' – או כל תיאוריה מארקסיסטית אחרת מאלו שרווחו באותם ימים – הוכחה כנכונה. גורדון הקדים רבים מחבריו בחששו מן הסוציאליזם (ובסוף ימיו מן הבולשביזם), וראה נכונה את ההשתעבדות המסוכנת של חלק מציבור הפועלים אליו. הוא, שהדגיש את התוכן ולא את הצורה, חזה מראש מה עלול לקרות ליחידים ששועבדו למסגרות (כולל מסגרות התיישבות שהעריך). זעקתו 'בני-אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא' – היתה זעקת אמת.

גם בנושאים המדיניים, כגון התנגדותו ללחימה האקטיבית בימי מלחמת-העולם הראשונה, או חוסר התלהבותו מהצהרת בלפור, ניתן היום בראייה רטרוספקטיבית לומר, כי תחזיותיו התאמתו. אפשר אולי גם לקבוע, שראה נכוחה בתובעו יתר מתינות ביחסינו עם ערביי ארץ-ישראל. מתינות – אך לא כפיפות קומה. עם זה היה ללא ספק 'יהודי מן הדור הישן', כהגדרתו משיכתו אל המעדר, אל הכפר, אל הטבע, לא התאימה למציאות המודרנית, תקוותו כי 'הכפר, העיר, המעון, בית המלאכה והחרושת... כלי הבית, התלבושת' כולם יהיו 'ללא חציצה כלשהיא, אף לרגע מן הטבע' – היתה תקווה אוטופיסטית. ביטולו את הכלכלה המודרנית, את המדינה המודרנית, הוכיח שתביעותיו אינן ניתנות להגשמה.

גורדון היה מושאן של יצירות ספרות רבות: הוא אריה לפידות ב'מכאן ומכאן' של ברנר, רב פנחס ב'ביער בחדרה' של שמעוני, ומיכאל חיות ב'ימים ולילות' של ביסטריצקי, הזקן ב'באר חפרנו' של וילקנסקי, צדוק הגלילי ב'כאור יהל' של יערי, אבטליון ב'מסדה' של למדן ועוד. רבים מאנשי העלייה השנייה והשלישית קילסוהו והעלו אותו על נס: 'נס אדם', 'מופת הדור', 'גדול מורי ההוראה', 'הצדיק', ה'ראשון לגאולה' ועוד.

ברשימות האחרונות שכתב בדגניה על ערש מותו תבע גורדון מתלמידיו: 'במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה מידה שנשאר הם עוד ערך חי, כלומר לא ערך, ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים'. העובדה כי בשלהי המאה ה- 20 רואים אור מאמרים וספרים רבים על גורדון – מעידה על חיוניותו.

י' אהרונוביץ (עורך), כתבי גורדון, א-ה, תל-אביב תרפ"ה-תרפ"ט.
ש"ה ברגמן, א"ד גורדון – האדם ודעותיו, ירושלים תשי"א.
נ' רוטנשטרייך, האומה בתורתו של א"ד גורדון, ירושלים תש"ב.
א' שביד, היחיד – עולמו של א"ד גורדון, תל-אביב, 1970.
ביבליוגרפיה על א.ד. גורדון, בית גורדון, דגניה א' 1979.
ש' שטרפברג-דין, יחיד אומה ואנושות, תל-אביב 1995.
א' שפירא, אור החיים ב'יום קטנות', תל-אביב 1996.

ביבליוגרפיה:
כותר: אהרן דוד גורדון
מחבר: צמרת, צבי (ד"ר)
שם  הספר: העלייה השנייה : אישים
עורך הספר: צחור, זאב  (פרופ')
תאריך: תשנ"ח
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית