עמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבות > ערים בישראל > ירושליםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייהעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה שנייה
עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל


תקציר
הקמתה של הגימנסיה העברית בירושלים הייתה מלווה בקשיים רבים: מחסור במורים מנוסים, התנגדות מצד הישוב הישן וביקורת מצד הישוב החדש. בניגוד לגורמים אלה תמכו בה הסופר והמשורר דוד פרישמן והסופר והעיתונאי משה קליינמאן.



האם "חבל על כל העבודה והעמל"?
מחבר: ד"ר צבי צמרת


בירושלים של ראשית המאה ה- 20 מציאותה של גימנסיה עברית לא הייתה מובנת מאליה כלל, לפחות לדעתו של אחד העם...

בראשית המאה ה- 20 חיו בירושלים יותר משני שלישים של תושבי ארץ ישראל היהודים, שרובם השתייכו ליישוב הישן. הסופר יוסף חיים ברנר (1921-1881) – אשר שיקף את היריבות בין בני העלייה השנייה העובדת ובין אנשי היישוב הישן – כתב על ירושלים בכאב ובתיעוב. בספרו "מכאן ומכאן" (1911) הוא הבליט את ניכורו כלפי עיר הקודש והביע שנאה עזה ליושביה:

ירושלים! [...] עיר שרובה יהודים ואיזו יהודים! החוליה היותר עבה של השלשלת! [...]
הבריה, שאינה מסוגלה למלא בעצמה אף צורך אחד מצרכיה ההכרחיים [...] הבריה שאינה יודעת משום עבודה אנושית [...] השפלה עד לידי מצב של תולעה נרמסה והגאותנית עד כדי מדרגה של חסיד בלוי המלקק "שיריים".

אחרי מלחמת-העולם הוסיף וכתב בנוסח דומה בספר "שכול וכשלון, או ספר ההתלבטות" (1920):

כחמישים או כששים אלף יהודים ישנם בירושלים, כך אומרים, בדיוק לא יודעים [...] האם יש במספר הזה אף משהו כדי לשמח? [...] הן ודאי תשעים אחוזים מן המספר הזה חיים, בעיקר, ממה שמביאות הפוסטות להם או לאחרים [...] הן כל בעלי הכרס, שאנו פוגשים כאן בעגלות העוברות, ספוגים דם עניים עלובים וגזל "חלוקה" עלובה.

מסקנתו של דובר חלוצי העלייה השנייה – כמו של רוב צעירי היישוב החדש – הייתה סלידה מן העיר והחלטה מודעת להתרחק ממנה.

רק בודדים בתנועת הפועלים "מרדו" במסקנה זו, התנגדו לפסימיות המרה של ברנר וחבריו ביחס לירושלים ולא הסיקו את אותן המסקנות. אישים אלו החליטו להתיישב דווקא בירושלים ולהתאמץ לשנותה מבפנים. אולם כיצד משנים? ראשית, ביצירת מערכת חינוכית עברית-ציונית חדשה.

שניים מן הבולטים שבהם היו יצחק בן-צבי (שמשלביץ), ומי שתינשא לו בשנת 1919, רחל ינאית (לישנסקי). שניהם היו נאמניה המובהקים של ירושלים, וישבו בה מעלייתם ארצה ועד אחרית ימיהם. בשלהי שנות ה- 50 העיד יצחק בן-צבי:

ירושלים של שנת התרס"ח [1908] היתה "טלית שכולה תכלת", בירת היישוב הישן, אשר טרם הופרע ממנוחתו על ידי היישוב החדש [...] רק נקודות אורה בודדות נצנצו אז מתוך ההווי המסורתי וניבאו עתיד חדש. "בצלאל", על מאות תלמידיו ופועליו היה אז אחת הנקודות החדשות הללו, משען כלכלי ראשון ליישוב החדש ולאלה מבני היישוב הישן, אשר מאסו בחיי בטלה וייבחרו בחיי עבודה.

בהמשך סיפר על ההחלטה להקים את הגימנסיה העברית בירושלים, בשנת תרס"ט, תוך הדגשת החלופות הבודדות שעמדו אז לפני ההורים:

[ההורים] עמדו לפני ברירה קשה: לשלוח את הילדים לעיר אחרת או למסור אותם לבתי ספר זרים. ומאחר שלא לרבים ביניהם היתה לאל ידם להחזיק את ילדיהם ביפו, נמצא מספר ידוע מההורים, ואף מקרב המורים הלאומיים [הציונים – צ"צ] ששלחו את ילדיהם לגימנסיה הגרמנית בירושלים. (הגימנסיה העברית בירושלים, ספר היובל, עמ' 14-13).

ארבעה אישים בלבד – כולם מורים חסרי דיפלומות – יזמו את הקמת הגימנסיה; יהודה הלבץ, שהפך למורה למתמטיקה ולמדעי הטבע; הציירת אירה יאן (אסתר סליפיאן), שלימדה ציור ושרטוט ולימים נודעה כאהובתו של ביאליק; רחל ינאית, שבסמוך לעלייתה ארצה, בשעה שעדיין התקשתה בעברית, החליטה להורות היסטוריה עברית והיסטוריה כללית; יצחק בן-צבי, שהיה המורה לספרות עברית, תנ"ך ודקדוק. אחרי חודשים אחדים הצטרפו אליהם מורים שלימדו מקצועות נוספים: צרפתית (שולמית קלוגאי, אחותו של בן-צבי), כימיה (בעלה, יצחק קלוגאי), תלמוד, עברית, מלאכת יד, התעמלות ועוד.

אולם הקושי העיקרי היה דווקא למצוא תלמידים. צריך היה לשכנע הורים מירושלים ומסביבתה, כי בית הספר הציוני החדש עדיף על בתי הספר המוכרים של "עזרה" (למל) ושל "כל ישראל חברים" (כי"ח). בנוסף לכך היה צריך להוכיח מן הגימנסיה – ששכר הלימוד בה היה 160 פרנק לשנת לימודים – עדיפה על בתי הספר המיסיונריים שבהם היה אפשר ללמוד בחינם ואף לזכות בארוחה חמה (מאות ילדים יהודים למדו בבית הספר האנגלי של המיסיון, בסנט ג'וזף של הישועים, בבית הספר האיטלקי לבנות, בהליציאון הגרמני-אוונגלי ועוד).

היישוב הישן סלד מבתי הספר המיסיונריים ויצא נגדם בפשקעווילים רבים, אך דומה כי חשש לא פחות מבית הספר "המשכיל" הציוני, שביקש להנהיג לימודי חול מעורבים לבנות ולבנים. פשקעוויל אגרסיבי – בעברית וביידיש – הודבק בעשרות עותקים בכל חוצות ציון, ונשא את הכותרת: "קול צעקה – איין אויסגעשרייא". במיוחד הוזהרו תורמי הכספים לגימנסיה כי

בכספם מתגדלים גימנזיסטים המתכחשים בתורה ופונים אל הבושת לאליל פעור [...]
העברית בהגימנזיה אינה אלא לימוד היסטריע [= היסטוריה] מספרי חכמי גויים [...]
[השתדלנים של בית הספר מוציאים כספים] מבתי אחינו בגולה [...] כדי להלעיט גרונכם בסעודות ביום הכיפורים, באכילת חמץ בפסח, בחילול שבת וחיי תענוג בכל מיני טרפות.

התוצאה הייתה כי הגימנסיה החדשה בקושי הצליחה לגייס נערים ונערות לשורותיה. שנתיים אחרי הקמת בית הספר למדו בו 16 תלמידים בלבד, ואלה היו מחולקים לחמש כיתות ולשתי מכינות. רק כעבור שלוש שנים מספרם גדל. הד"ר יהודה לייב מטמן-כהן (1932-1869) – מייסד גימנסיה הרצליה, אשר נקרא לסייע גם בבניין המוסד בירושלים – כתב בגאווה לקראת חופשת הקיץ של שנת 1912: "מספר התלמידים, שנוסף עכשיו בביה"ס ומגיע ליותר משלושים, מראה באופן ברור כי יש בירושלים זכות קיום לגימנסיה עברית" (י' בלקינד (עורך), המאיר, ד, סיוון תרע"ב). אך באותו מאמר עצמו מעיד מטמן-כהן על עליבותה של הגימנסיה הירושלמית, ומפרט את חולשותיה. הוא גם מודה בפער הגדול בין מודעות התעמולה של הגימנסיה לבין המציאות:

במודעות של המוסד, אמנם, נאמר, כי הלימודים מסודרים כמו בגימנסיות האירופיות והיפואיות, אבל למעשה לא היה כל דמיון ביניהן. ראשית, משום שהרבה לימודים היו לגמרי חסרים [...] כל לימוד נלמד כמעט באופן אינדיוידואלי לפי ההכנה והכשרונות של כל תלמיד. למכשירי לימוד, מלבד מפות גיאוגרפיות, שנשאלו מן הגימנסיה ביפו ושכבר נתכערה צורתן, לא היה כל זכר, והוא הדין לספרי-לימוד.

מייסדי הגימנסיה נוכחו לדעת כי למוסד אין סיכוי ממשי לשרוד אם לא יימצא מנהל רציני ומוכר שכל עבודתו החינוכית תהיה בירושלים. תחילה פנו לפדגוג הנודע ד"ר יצחק אפשטיין, שניהל קודם לכן את בתי הספר בצפת, במטולה ובראש פינה. אולם אפשטיין העדיף את בית הספר של כי"ח בסלוניקי (שניהלו עד תום מלחמת העולם הראשונה). אז הוצע להעלות ארצה מגליציה את ההוגה והסופר הציוני שלמה שילר (1925-1862) ולהפכו למנהל. שילר – ששינה את שמו מבלנקנשטיין לשילר מתוך הזדהות עם ההומניזם של המשורר הגרמני פ' שילר – הצליח תוך פרק זמן קצר יחסית להעמיד את הגימנסיה על רגליה, ולגבש צוות שידע להתמודד עם האתגרים הן מן היישו הישן והן מן היישוב החדש. מספר התלמידים גדל בהתמדה והגיע למאה ויותר. בין התלמידים בלטו בני המורים-המייסדים, בני אישים מוכרים ביישוב החדש וילדים מהקהילה הספרדית והבוכרית.

אולם קורותיה של הגימנסיה עדיין לא היו סוגות בשושנים. מהר מאוד התברר כי לא רק הקנאים אנשי היישוב הישן מבקשים לחסל את הגימנסיה, אלא גם אנשי רוח ציוניים מרכזיים – בהם תומכיה של הגימנסיה העברית ביפו – יוצאים נגד עצם קיומה. גם האחרונים, התברר, סירבו להאמין כי אפשר – וכי צריך – להתנחל בלבה של ירושלים.

חריפה במיוחד הייתה ביקורתו של גדול ההוגים הציוניים באותה העת, אשר צבי גינצברג (אחד העם): אחד העם ביקר בארץ בפעם החמישית בשנת 1911, ו"זיכה" את ירושלים בביקור קצרצר – מה- 5 עד ה- 7 בנובמבר 1911 – שחלק ניכר ממנו הוקדש לגימנסיה. בתום הביקור החטוף פסק חד וחלק: "יש לסגור את הגימנסיה לאלתר" (!).

נחום ירושלמי, שהיה מורה בבית הספר משנת 1911, סיפר על ביקורו במוסד:

הנה הגיע היום, שבו זכינו לקבל בין כתלי הגימנסיה את פניו של גדול הפובליציסטים של הדור, שהפך לסמל כוחה של הרוח [...] גם במראהו החיצוני הרציני והמרוכז [...] בלי להרבות בדיבורים התחיל מיד עם בואו אלינו עובר מכיתה לכיתה, שואל וחוקר ומתבונן בכל פרט ומקשיב לשיעורי המורים. עם תום ביקורו, הודיע לנו שלמחרתו בבוקר יבקרנו שוב ויגיד לנו את דברו ואת דעתו על המוסד ועל עתידו.

הכול היו מתוחים לקראת גזר הדין של אחד העם, שהכריז אחרי 24 שעות:

הנני מצטער להגיד לכם בגלוי, שלפי דעתי אין כל זכות קיום לגימנסיה שלכם, וחבל על כל העבודה והעמל שאתם משקיעים בה [...] ברי לי שאסור להטיל החזקתן של שתי גימנסיות על יישוב כל כך קטן ודל, כיישובה של ארץ-ישראל (שם, עמ' 79).

דבריו חוללו סערה בצוות המורים. שילר, שעד אז היה נאמנו של אחד העם ושראה בלאומיות הציונית את תוכנה העיקרי של היהדות, היה מזועזע במיוחד. אך הוא סירב להיכנע לדעת מורו. גם שאר המורים תמכו בשילר והחליטו שאין להיכנע ל"רבי החילוני". באספה שערכו באו חשבון עם אחד העם והזכירו כי הוא היה מראשי המתנגדים הציונים להרצל. בסופו של דבר סיכמו: ממשיכיו של הרצל הוכיחו את טעויותיו הכוללניות של אחד העם, ואנו נוכיח את טעותו באשר למוסדנו.

כמה חודשים אחרי ביקורו של אחד העם, זכתה הגימנסיה לביקור "מלכותי" נוסף. הפעם היה זה דוד פרישמן (1922-1859), המשורר, הסופר והמתרגם, שנודע כאחד מבכירי אישי הרוח הציוניים בוורשה, ובחר גם הוא לסור לבית הספר הירושלמי. אלא שהוא, בניגוד מוחלט לאחד העם, התרשם מאוד מן הביקור במוסד והגיב בהתרגשות על שראו עיניו. לצוות המורים אמר מילים ספורות ומעודדות: "בטוחני שהגימנסיה שלכם עוד תגדל ותפרח ותהיה לתפארת לעיר ציון".

המנהל, שלמה שילר – שעדיין כאב את ביקורתו הנוקבת של אחד העם – היה נרעש מדבריו של פרישמן ואחר לחבריו: "זהו ההבדל העיקרי שבין הפילוסוף לבין המשורר: הפילוסוף בונה את השקפת העולם על ההיגיון שבמציאות, ולכן הוא רואה רק את העתיד של המחר, והמשורר בונה את השקפת עולמו על רחשי לבו ועל משאלות נפשו ולכן רואה הוא למרחוק".

במקביל זכתה הגימנסיה למאמר עידוד נוסף, שפורסם בביטאון הרשמי של ההסתדרות הציונית העולמית. הסופר והעיתונאי משה קליינמאן (1948-1870), חבר הוועד האודיסאי של חובבי ציון, סיכם בו את דעתו על ערכה הרב של הגימנסיה:

שני תומכים גדולי כוח עמדו להם למייסדי הגימנסיה [...] הם בטחו, כי אם רק יתחילו לעשות המעשה עזוב יעזוב הקהל העברי עמם [...] הגימנסיה הירושלמית יש לה חשיבות מיוחדת. ירושלים היא לבה של ארץ-ישראל. המטרופולין הרוחני של האומה כולה, ולפיכך חשוב לנו בייחוד שיהיו גורמי החינוך וההשכלה בעיר הזאת עברים-לאומיים. (העולם, ט, 1912).

פרישמן וקליינמאן העניקו "רוח גבית" חשובה ביותר לגימנסיה בירושלים, וערב מלחמת העולם הראשונה התמיכה במוסד הציוני הלכה וגברה. אולם העיקר התרחש במשך המלחמה ואחריה: היישוב הישן איבד את כוחו, והיישוב החדש – צמח, התבסס, פרץ ו"ניצח". בשלהי המלחמה, שלמה שילר יכול היה לכתוב בגאווה ובאופטימיות:

אין לך תענוג יותר גדול מאשר לראות בצמיחתם של אנשים צעירים העתידים להיות מבוני הארץ ועם זה להרגיש שגם אתה משתתף בגידולם [...] תקוותי חזקה שאנו הולכים לקראת עתיד מזהיר.

לעיון נוסף:

  1. רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ-ישראל, כרך ראשון: 1914-1854, יד בן-צבי, ירושלים תשמ"ו.
  2. יהושע קניאל, במעבר: היהודים בארץ-ישראל במאה הי"ט בין ישן וחדש ובין יישוב ארץ הקודש לבין הציונות, יד בן-צבי, ירושלים תש"ס.
ביבליוגרפיה:
כותר: האם "חבל על כל העבודה והעמל"?
מחבר: צמרת, צבי (ד"ר)
תאריך: אדר - מרס תשס"ו 2006 , גליון 186
שם כתב העת: עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. כתב העת עת-מול יצא בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן עד לשנת 1998. החל משנת 1999 ההוצאה לאור הינה יד יצחק בן צבי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית