עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דודעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא


תקציר
המאמר טוען כי המדינה שהקים דוד הייתה מהפכה ביחס להנהגה השבטית שהיתה קימת קודם לכן. דוד ביצר את ממלכתו על-ידי שימוש ביסודות הנכריים שהיו בארץ. ההישענות על המסורת המדינית של יסודות נכריים היא שהמרידה נגדו את שבטי ישראל, ואפילו את השבט שלו עצמו, את שבט יהודה, וזהו הגורם העיקרי למרד אבשלום.



המדינה של דוד - מהפכה ומלחמת אזרחים
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


"חי ה' וחי אדני המלך, כי במקום אשר יהיה שם אדני המלך, אם למות אם לחיים, כי שם יהיה עבדך" (שמ"ב טו 21). דברים יפים ומרגשים אלה אומר לדוד אחד מעבדיו הנאמנים, בשעתו הקשה ביותר של המלך, כאשר הוא בורח מירושלים עם פרוץ מרד אבשלום. אבל מי אומר את הדברים הללו? אתי הגתי, מי שעומד בראש גדוד של שש מאות חיילים שכירים שבאו אתו מגת. והגדוד הזה מהווה אחר-כך, בשעת הקרב המכריע נגד אבשלום, לפחות שליש מן הכוח הלוחם על צדו של דוד. פירושו של דבר שאחד הגורמים המכריעים בדיכוי מרד אבשלום היה חיל השכירים הזרים –פלשתים בעצם – בצבאו של דוד. זוהי אירוניה גדולה בתולדותינו, שדוד ביצר את מלכותו בעזרת כוח צבאי, שהוא גייס אצל אויבי ישראל, הפלשתים, כשם ששמונה מאות שנה ויותר אחר-כך הציל אלכסנדר ינאי את מלכותו מן המרד של הפרושים על ידי כוח של שכירים תראקיים ויוונים.

השכירים הזרים הצילו את דוד. ומי מרד נגדו? בראש המרד עמד אבשלום, אבל המרד פרץ בחברון (שמ"ב טו 10-7), בירת ארץ יהודה. שר הצבא של אבשלום היה עמשא בן יתר משבט יהודה (שמ"ב יז 25) וזקני יהודה כמעט והיו "אחרונים להשיב את המלך" לאחר מות אבשלום (שמ"ב יט 12). כל התופעה הזאת אומרת דרשני: שבט יהודה, שבטו של דוד, מרד בו ודחה אותו. מה הייתה הסיבה לכך?

המחבר המקראי איננו מסביר לנו זאת. כסיבה למרד הוא מתמקד במעשהו של אבשלום, כיצד גינב את לב העם (שמ"ב טו 6-2). זה מתאים לאופיו של הסיפור הזה, שהוא כולו על קוטב האישיות. ועל קוטב האישיות מפליא המחבר לעשות: הנה אבשלום חש על בשרו את העוול המשפטי – תמר אחותו נאנסה על ידי אמנון, ודוד לא עשה דבר. הוא, אבשלום, נאלץ לקחת את הדין בידיו, רצח את אמנון וברח לגשור. שלוש שנים היה בגלות בגשור, עוד שנתיים היה מנודה בירושלים (שמ"ב יג 38; יד 28), והכול מכיון שהמלך אינו עושה משפט בביתו. לא בכדי זועק אבשלום "ראה דבריך טובים ונכוחים, ושומע אין לך מאת המלך... מי ישימני שופט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו" (שמ"ב טו 4-3). אנו שומעים כאן את זעקת הבן הרואה את עצמו עשוק והוא מערער על היסוד המוסרי למלכותו של דוד: מלך שאינו שופט אינו ראוי למלוך, כך באוגרית, כך בישראל.1

אבל מרד מקיף כזה אי-אפשר להסביר אותו בנסיבות אישיות. ואי-אפשר לגנב את לב כולם. צריך שיימצא כאן גורם כללי, שהביא להתמרמרות כללית עד כדי התקוממות בנשק, ואת זה צריך לחפש באופייה של מלכות דוד.

מלכות דוד מצטיירת כמהפכה במשטר שהיה קיים בישראל מימי קדם. מה שהיה קיים לפניו היה משטר של שבטים, משפחות ובתי-אב. המשפחה, או לכל היותר השבט, הוא הריבון; במישור הלאומי שוררת האנרכיה. בשעת מצוקה, כאשר אויב פושט על הארץ מופיע מוסד אחר: המושיע. זהו מנהיג בעל כריסמה אישית, המתוארת כרוח ה' הצולחת עליו, והוא מזעיק את המון העם לקרב הכרעה אחד נגד האויב. כזה הוא גדעון במלחמת מדין (שופ' ו-ז) וכזה הוא שאול בתשועה ליבש גלעד (שמ,א יא 13-1). דוד מייסד מלוכה, לא כהמשך למוסד המושיעים שהיה קיים בישראל מלפנים, אלא מלוכה לפי מסורת אחרת, ומיד נראה מה היא הייתה.

המלוכה צריכה צבא. לא עוד צבא של איכרים ורועים שנזעקים בשעת סכנה והולכים לקרב בכל הבא ליד, אלא חיל קבוע, מאומן ומצויד. חיל מקצועי, מוכן מראש לשעת סכנה. חיל כזה פירושו חיל שכירים, המקבלים שכר מקופת המלוכה. אצל דוד אלה הם "הגיבורים", גוף נבחר מצומצם (שמ"ב כג 39-8), ו"הכרתי והפלתי" שהם שכירים פלשתים, אולי זהים ואולי יתרים על הגדוד של אנשי גת בפיקודו של אתי הגתי (השווה שמ"ב טו 18; כ 23).

הצבא המקצועי צריך כלכלה, ולצורך זה צריך לגבות מסים, ולשם כך צריך לערוך מפקד – לספור את העם ולאמוד את רכושו. המפקד נחוץ גם לאירגון של צבא מילואים וצבא עבודה – גם אלה מטלות מכבידות! זהו המפקד שעורך דוד על ידי יואב (שמ"ב כד). מפקד שעורר התנגדות בשעת המעשה וגינוי לאחריו. את מגפת הדבר שפרצה תלו בו!

ויש צורך בעבודת מס, היא שכונתה בפי חז"ל אנגריה, צריך לעבד את אחוזות המלך כדי לפרנס אותו, ואת חצרו ואת צבאו. צריך לסלול דרכים. צריך לבנות ביצורים בערי הספר ובעיר הבירה. גיוסי חובה כאלה שנואים ביותר על האיכרים החפשיים: זוהי עבודה קשה ללא תמורה, ובלי התחשבות יתרה בעבודות העונתיות בשדה. והנה, כבר אנו מוצאים בין שריו של דוד אחד המופקד על כך: אדרם אשר על המס (שמ"ב כ 24; מל"א יב 18), הוא שנקרא בכתובים אחרים אדנירם בן עבדא על המס (מל"א ד 6), הדרם (דה"ב י 18).

מיהו אותו הדרם? השם בצורתו זו הוא ארמי או כנעני, גזור משם האל הד שהוא אחד משמותיו של בעל. גם נסיך מחמת שבא להביא מנחה לדוד נקרא בשם זה (דה"א יח 10). אם כן שר כנעני או ארמי מופקד על עבודת המס. וכאן אנו באים אל בעיה אחרת: מקומם של זרים בממלכת דוד.

לפני כמעט חמישים שנה פירסם פרופ' ב' מזר ז"ל מאמר על "סופר המלך דוד" ובו הצביע על הסופר שריה (שמ"ב ח 17), שיא או שוא (שמ"ב כ 25 כתיב וקרי), שישא (מל"א ד 3) שושא (דה"א יח 16) כעל איש נכרי, ששמו המוזר נקלט בעברית בצורות שונות ואף נעשה ניסיון לתת לו שם עברי ממש – שריה.2

ואם כך, לפנינו התופעה של שרים זרים בחצרו של דוד, תופעה שאיננה מפתיעה, אם נביא בחשבון שתי נקודות: (א) שממלכה מסודרת צריכה מנגנון, ולבני ישראל לא הייתה עדין ממלכה, ממילא לא היה להם מנגנון; (ב) שדוד כבש בלי שפיכות דמים כמעט את ירושלים, עיר-מדינה בעלת מסורת ממלכתית עתיקה, ואם כן נמצא לו המנגנון מן המוכן בעיר הבירה שכבש.

כאן אנו נוגעים בשאלה אחרת, והיא המדיניות הכוללת של דוד כלפי זרים – אנו מוצאים שבירושלים גופה יושבים שניים כאלה: אוריה החתי וארונה היבוסי (בעל שם חתי או חורי), הוא שמכר לדוד את הגורן שלו בכסף מלא (שמ"ב כד). ולא הרחק מירושלים, מצפון וממערב יושבים הגבעונים: הם נושלו מאדמתם בידי שאול, ואילו דוד פייס אותם ופיצה אותם על חשבון בית-שאול.

ובכן, מלכות דוד מצטירת לנו כבעלת פתיחות גדולה כלפי זרים: חיל שכירים זר, פקידים זרים, תושבים זרים בעיר הבירה, ועל כל אלה נוסיף בעלי מלאכה זרים הבאים מצור "חרשי עץ וחרשי אבן קיר" (שמ"ב ה 11), כדי לבנות לדוד בית משלו. יש פוליטיקה של סובלנות ופוליטיקה של פיוס כלפי היחידות האתניות הנכריות: היבוסים בירושלים והגבעונים בארץ בנימין. כל הזרים הללו – נראה לומר – תרמו לביצורה של ממלכת דוד וליציבותה – כל אחד מהם, בתחומו, בניסיונו, בידיעתו, תרם לחוסן הממלכה. בכך התקרבה ממלכת דוד שלא מדעת לאידיאל של המדינה המודרנית, שאיננה מבוססת על האתנוס, על המוצא השבטי-לאומי, אלא על שיתוף הפעולה ההרמוני של כל יושבים בטריטוריה נתונה. זוהי גדולתה של הממלכה המאוחדת.

ובמדיניות חוץ: ברית עם חירם מלך צור (שמ"ב ה 11; מל"א ה 15), ברית עם תועי מלך חמת (שמ"ב ח 10-9), ברית עם תלמי מלך גשור (שמ"ב ג 3; יג 37), ברית עם נחש מלך בני עמון (שמ"ב י 2). מדיניות הבריתות מסתברת כצומחת באופן אורגני מהפתיחות הרבה שיש למלכות דוד כלפי זרים!

דוד ובני דורו לא היו אידיאולוגים בתורה המדינה – דוקטרינה שעוד לא הייתה קיימת בכלל בימים ההם. מה איפוא הכשיר את התמורה מן המלכות האתנית של שאול למלכות הטריטוריאלית של דוד? את התשובה אנו מוצאים בעברו של דוד לפני שנמשח בחברון על בית יהודה. הוא היה מנהיג של חבר מנודים: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושה וכל איש מר נפש, ויהי עליהם לשר, ויהיו עמו כארבע מאות איש" (שמ"א כב 2). הגדוד אינו נובע מהשתייכות למשפחה ולשבט; להפך, הוא מורכב מאנשים שנפלטו מן הסדר החברתי הקיים. ובאמת אתה מוצא בין הגבורים של דוד, הגרעין הקשה של לוחמיו, ציוני מוצא שהם מקומיים ולא משפחתיים, ויש ביניהם גם כמה וכמה נכריים: אחימלך החתי (שמ"א כו 6), אוריה החתי (שמ"ב כג 39), אליחבא השעלבוני (משעלבים – פס' 32), אמורי, אליפלט בן אחסבי בן המעכתי (פס' 34) משבט מעכה שבצפון, בגבול ארם, צלק העמוני (פס' 37), מבארות עיר הגבעונים. לפחות שישה זרים אפשר לנו לזהות.

המסורת של דוד ראש גדוד הביאה אותו לקרב אנשים, לא על פי מוצאם אלא לפי כישוריהם, לפי התועלת שהם יכולים להביא לעניין המשותף, העניין הציבורי. כאשר הומלך דוד על ישראל ויהודה, המשיך בדרכו המדינית, כלומר סיגל לשלטונו כל מוסד וכל אדם שיכול היה לתרום לשגשוגה של ממלכתו. בכך פרץ דוד את המסגרות הישנות. המשפחה והשבט אינם קובעים עוד דבר, קובע הממשל של המלכות. פקיד זר, הדרם בן עבדא או שושא הסופר, קובע יותר מאסיפת זקני יהודה בחברון!

זוהי המהפכה של דוד, מהפכה חברתית קיצונית. אנו רואים את ביטוייה, אך איננו יכולים לאמוד את היקפה. איננו יכולים להגיד, עד כמה היא היתה יסודית, עד כמה היא שינתה את פני החברה הישראלית בדורות הבאים.

מה שאנחנו יכולים לאמוד היא עוצמת ההתנגדות שהמהפכה של דוד חוללה. כל ישראל מרד, ובראש המורדים היה שבטו של דוד, שבט יהודה. חסר היה רק מנהיג והוא נמצא באישיותו של אבשלום. לאבשלום היו סיבות משלו למרוד, ולשבט יהודה סיבות אחרות, אך בשעת מעשה אין בודקים: הכול כשרים כדי להפוך את השלטון השנוא.

כך פרץ המרד והתחוללה מלחמת אזרחים. זו הייתה מלחמה בין הסדר המשפחתי-שבטי הישן לבין המשטר המדיני החדש.3 אין להתפלא על כך, שידו של הממשל המאורגן, המעמיד מעל לכל את טובת המדינה, raison d'ctat, הייתה על העליונה. אבל המרד עצמו היה מאורע טראומטי בתולדות המדינה שהקים דוד. מסתבר שדרכו המדינית של דוד הקדימה לבוא, ישראל ויהודה עדין לא היו מוכנים לקבל את מלוא משמעותה של התמורה החברתית שנתחייבה על ידי הקמת המלוכה.

נחזור אל השאלה שעמדה ביסוד הכנס הזה: "דוד מלך ישראל חי וקיים?" נראתה לי שכתוצאת לוואי מדבריי עד כאן יש בידינו תשובה. והריהי לפניכם.

סיכמנו כאן ידיעות משישה-שבעה מקורות שונים, בלתי תלויים זה בזה: (א) סיפור ירושת כסא דוד (שמ"ב ז-כ; מל"א א-ב); (ב) רשימות שרי דוד (שמ"ב ח 18-16; כ 26-23); (ג) רשימת הגיבורים אשר לדוד (שמ"ב כג 39-8); (ד) סיפור המפקד, הדבר וגורן ארונה (שמ"ב כד); (ה) סיפור הבצורת ופיוס הגבעונים (שמ"ב כא 14-1); (ו) רשימת השרים של שלמה (מל"א ד 6-2); (ז) הידיעה על בניית ביתו של דוד בידי חרשים מצור (שמ"ב ה 12-11). מכל אלה מצטרפת תמונה אחת: דוד ביצר את ממלכתו על-ידי שימוש ביסודות הנכריים שהיו בארץ, בייחוד בירושלים, על ידי שימוש בידע מקצועי שבא מפיניקיה, וחיל שכירים שהוא העלה מארץ פלשתים. ההישענות הזאת על המסורת המדינית של יסודות נכריים היא שהמרידה נגדו את שבטי ישראל, ואפילו את השבט שלו עצמו, את שבט יהודה.

עצם התיאור של המרד ומלחמת האזרחים, תיאור שלא החמיא לדוד, קשה לראות אותו כהמצאה ספרותית של דורות מאוחרים. אבל כאן מצאנו יותר מזה: מצאנו מקורות שונים בתכלית, המצרפים את שרטוטיהם לתמונה אחידה. פירושו של דבר שהמקורות מאשרים זה את זה. הם משולים לעדים במשפט, שבחקירה נפרדת מעידים על עובדה אחת: עדים כאלה יהיו נאמנים. גם המקורות שלפנינו, עד כמה שניתן לנו לראות, הם בדרך כלל מהימנים.

דוד שלהם הוא דמות היסטורית, על חולשותיו כאדם ועל מעלותיו כמנהיג. המדינאות שלו יסדה ממלכה יציבה, שהתמידה כארבע מאות שנה. הדורות הבאים שכחו את השבר שדוד גרם ברצף של מסורת שבטי ישראל וזכרו את הזוהר של מלכותו. כך נוצרה הציפייה לשובו של דוד באחרית הימים; כך נוצר עיקר האמונה, שאותו ניסח רבי יהודה הנשיא ושם אותו בפי שלוחיו: "דוד מלך ישראל חי וקיים".4

הערות שוליים:

* הציטוטים מן המקרא ניתנו בכתיב מלא, להקל על הקורא.

  1. באפוס האוגריתי אומר יצב לאביו כרת: לתדן • דן • אלמנת • לתת'פט • ת'פט • קצר • נפש --- רד • למלך • אמלך • לדרכתך • את'בנן, כלומר: "אינך דן דין אלמנה, אינך שופט משפט קצר נפש --- רד כי מלוך אמלוך, על ממשלך אשב"! (טקסט 127, שורות 38-33, 54-45).
  2. ב' מייזלר (מזר), "סופר המלך דויד ובעית הפקידות הגבוהה במלכות ישראל הקדומה", ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כרך י"ג (תש"ז), עמ' 114-105; נדפס מחדש באסופת מאמריו: כנען וישראל, ירושלים תש"ם, עמ' 221-208. לפניו שיער ראוליי, שגם צדוק, כוהן של דויד לצד אביתר, היה זר, ממוצא יבוסי; השווה: H.H. Rowley, "Zadok and Nehushtan", JBL vol. 58 (1939), pp. 113-141.
  3. זאת כבר הכירפרופסור תדמור; ראה: H. Tadmor, "Traditional Institutions and the Monarchy: Social and Political Tensions in the Time of David and Solomon", Studies in the Period of David and Solomon, edited by T. Ishida, (Tokyo 1982), pp. 239-257, esp. p. 247.
    בשינוי מתדמור, מטעים אני את משקלם של היסודות הזרים בממשל שהקים דוד. כמו כן, אני מפקפק אם אפשר לסמוך על אמינותם ההיסטורית של הסיפורים בשמות לב-לד ומל"א יב 16-1.
  4. בבלי ראש השנה כה, ע"א. על האמונה בדוד העתיד לשוב ראה מאמרי: "מלחמת דוד בגלית – אגדה, תיאולוגיה ואסכאטולוגיה", אשל באר-שבע, כרך ג (תשמ"ו), עמ' 89-55.
ביבליוגרפיה:
כותר: המדינה של דוד - מהפכה ומלחמת אזרחים
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
שם  הספר: דוד מלך ישראל חי וקיים? : הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא של האוניברסיטה העברית, ירושלים
עורכי הספר: ברון, הרצליה; ליפשיץ, אורה
תאריך: 1997
בעלי זכויות : הוצאת סימור בע"מ
הוצאה לאור: הוצאת סימור בע"מ
הערות: 1. מחברי המאמרים בספר: יאיר זקוביץ, אורה ליפשיץ, עמיחי מזר, אלכסנדר רופא.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית