בציור זה מתוארים בני ישראל העוברים בים סוף שנבקע לשניים (שמות י"ד). משה מוביל את בני העם, ובידו המטה בעזרתו הוא מימש את הנס האלוהי " וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל-הַיָּם וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם  בַּיַּבָּשָׁה" (פס' 16).
פניה של האישה האוחזת ילד, וניצבת מאחורי משה, מפוחדות ומתוחות, בהתאם לסיטואציה הדרמטית והמותחת, שהרי באותו זמן לא ידעו בני-ישראל אם הם יצליחו להימלט מהמצרים. מאחור מתואר המון העם בתוך מרחב עצום ועמוק. העומק המרחבי נוצר באמצעות האלכסונים של דפנות השביל שהרווח ביניהם הופך צר במרחק; ובאמצעות תיאור האנשים והאלמנטים של הנוף הקרובים אלינו כשהם גדולים, בעוד האנשים וההרים מאחור מתוארים קטנים יותר. עומק זה מעניק איכות דרמטית לציור, כשאנו חשים שבני ישראל פוסעים או רצים לעברנו.