הדיון על פגישות בדויות בין נציגים רמי מעלה של העם היהודי לבין גדולי העולם מעלה דגם קבוע ויש לו מטרה ברורה. האיש הגדול מאומות העולם מסכים לדבר עם האישיות היהודית כשווה אל שווה, ומכיר בעליונות התורה והחוכמה היהודיות. אך לצערנו הרב, בידינו המקורות היהודיים בלבד, והם מתייחסים למפגשים שספק רב אם התקיימו בכלל, ובקושי ניתן להצביע על יסוד שאפשר לתלות עליו מקצת מן המסופר. כפי שנאמר לעיל, "השיחות שלא היו" לא היו המצאה יהודית, אלא "סוג ספרותי" מקובל בעולם העתיק על מנת להציג דעות שונות ולהאדיר מדינות ועמים.
על כן, כשאנו עוסקים בהיסטוריה, מוטב שנעזוב את הפגישות בין מנהיגים או בין גדולי הרוח, ונעבור לשאלה, שהיא אולי פחות מרעישה, אבל חשובה בהחלט, בדבר מגע, היכרות והשפעה בין אנשים פשוטים יותר. הרי היהודים והיוונים (ובמידת מה גם הרומאים, בתקופה מאוחרת יותר) חיו באותם המקומות ובאותם הזמנים, בין בארץ-ישראל בין בתפוצות הגולה. ממבט ראשון, המקום המתאים ביותר לבדיקת מפגשים ביניהם צריך להיות מצרים, וביחוד העיר אלכסנדריה. היהודים והיוונים הגיעו כמעט באותו הזמן לארץ זרה זו והתיישבו בקרב עם בעל מסורת ארוכה, עם כל המאפיינים של ישות לאומית, שפה, דת, ספרות ומפעלים רבים שהעידו על עבר מפואר. היהודים התיישבו מוקדם מאד בעיר אלכסנדריה, המרכז לחיים מדיניים שהיוונים הקימו במצרים; יש רמזים שהיו בין ראשוני תושביה. אחד מחמשת רובעי העיר היה מיושב רק יהודים, והם גרו גם בשכונותיה האחרות.14 מלכתחילה נקבע הסדר מדיני שענה לצורכיהן של שתי הקהיליות. המקדונים והיוונים קיבלו את המעמד של אזרחים בפוליס יוונית.15 היהודים השיגו מן התלמיים את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, פוליטוומה, ולחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם, ואפילו להישפט בבתי הדין שלהם.16 היוונים, היהודים והארגונים המדיניים שלהם (הפוליס של אלכסנדריה והפוליטוומה של היהודים), היו כפופים למלך; אלה כן אלה שירתו בצבאו ובמנגנוני השלטון. הם אף עסקו באותם המקצועות, כפועלים, בעלי מלאכה וסוחרים, יתר על כן, גם בתחום התרבותי היו היהודים מעורבים ביוונים. הם דיברו בשפה היוונית, והשתמשו בה כשפת יום-יום, לא רק בקשריהם עם שכניהם אלא גם בינם לבין עצמם. עד מהרה הפכה היוונית גם ללשון הפולחן הדתי, והתנ"ך תורגם ליוונית. כולנו מכירים את הסיפור על תרגום התנ"ך ליוונית המובא באיגרת אריסטיאס:17 המלך הנאור, תלמי השני, פילדלפוס, יזם את תרגום הספרים הקדושים של היהודים ליוונית למען הספריה המפורסמת שהקים באלכסנדריה; שם רצה לאסוף ולשמור את כל אוצרות הרוח של כל העמים, במקורם היווני או בתרגום יווני, הכל לפי העניין. משלחת מיוחדת שוגרה לירושלים, לכוהן הגדול של בית-המקדש, כדי שנוסח מוסמך של התורה ומתרגמים מיומנים (שבעים ושניים במספר) יישלחו לאלכסנדריה. התרגום נערך בקפדנות מרבית ונקרא במעמד חגיגי לפני כל הקהילה היהודית שזומנה במיוחד למטרה זאת ואושר כמהימן על-ידי "הכוהנים, זקני הפוליטוומה (כלומר חברי מועצת הקהילה)". באותו מעמד התקיימה שבועה חגיגית שלא לשנות את הכתוב והוטלו אלות וקללות על כל מי שיעשה זאת. אחר-כך הוגש התרגום למלך ונקרא בפניו. המלך היה מלא התפעלות והשתחווה לפני הספר. אבל משהו השתבש בחיבורה של איגרת אריסטיאס: על-פי המסופר בראשיתה, נבעה היוזמה לתרגום מההתעניינות התרבותית ואפילו המדעית של תלמי השני, שאותה עורר דמטריוס מפלרון, המייסד והמנהל של הספריה באלכסנדריה. ליהודים של אלכסנדריה לא היה כל חלק בהבאתם למצרים של המקור העברי של התנ"ך ושל המתרגמים. (אגב, מפליא הדבר שלא נמצא אפילו יהודי אחד מבין תושבי אלכסנדריה שידע די עברית ויוונית כדי להימנות עם המתרגמים.) היהודים המקומיים לא היו נוכחים כאשר קיבל המלך את המלומדים שבאו מירושלים, וגם לא לקחו חלק במסיבות המפוארות שאורגנו לכבוד האורחים, אבל לאחר שהושלמה מלאכת התרגום, כינס דמטריוס, ראש הספריה, את הקהילה היהודית, את זקני הפוליטוומה, והתורה בתרגומה היווני הוקראה לפניהם. היהודים שמעו, אישרו את מהימנות התרגום, נשבעו, קיללו, ורק אחר-כך הוצגה התורה של היהודים, בתרגום יווני, בפני המלך אשר השקיע מאמץ כה רב במפעל, וגם נשא בכל הוצאותיו. האם המחבר (כביכול אריסטיאס) שכח את אשר כתב? אפשר להסביר את הסתירה כך: מטרת חיבורו של אריסטיאס היתה להדגיש ולפרסם ברבים שספרי הקודש של העם היהודי, הביטוי המוסמך והנאמן של עקרונות דתו וחוקותיו, ותיאור תולדותיו האמיתיות (להבדיל מסיפורי כזב ודברי בלע שהפיצו שונאיו), זכו להכרה ולהערצה של הנציגים הבולטים של תרבות יוון, תלמי פילדלפוס ודמטריוס מפלרון, ונמצאו שווים להישגים הגדולים ביותר של היוונים וראויים להישמר בספריה של אלכסנדריה לאחר שתורגמו ליוונית, ולעמוד לרשות בני התרבות מבין הגויים. יחד עם זה, ידע אריסטיאס שהתנ"ך בתרגומו היווני (תרגום השבעים) היה הנכס התרבותי החי היקר ביותר של יהודי אלכסנדריה שלשונם היתה יוונית. הוא היה היסוד של דתם, חוקיהם ומנהגיהם, אמצעי ראשי לידיעתם את עברם המפואר, ולשמירת הרציפות עימו, ובו השתמשו בבתי-הכנסת ובחינוך ילדיהם. וכאשר בא אריסטיאס לספר על התרגום של כתבי-הקודש ליוונית, חש בצורך לציין כי הנוסח שהיה בידי יהודי אלכסנדריה נתקבל על-ידי אבותיהם באופן חגיגי ונתקדש באלה ובשבועה. הוא לא שם לב כי אם נקבל את דבריו שהיה זה המלך אשר יזם את התרגום ופנה במישרין לכוהן הגדול בירושלים וביקש נוסח מוסמך ומתרגמים נאמנים, לא היה כל מקום שדמטריוס יאסוף את הקהילה היהודית ויקרא את התרגום בפניה. המלך לא היה זקוק לאישורם של יהודי אלכסנדריה כדי להכניס את הספר לספרייתו! לעומת זאת, אם יהודי אלכסנדריה הם אשר יזמו את התרגום של ספרי הקודש ליוונית על מנת לספק את צורכיהם הדתיים על-ידי תרגום מוסמך ומקובל על כולם, התערבות מלך מצרים אינה מתקבלת בכלל על הדעת. הרי השאיפה של היהודים אשר חיו תחת שלטון זר (בארץ-ישראל כמו בתפוצות הגולה) היתה להשיג מן המושלים הזרים את הרשות לחיות על-פי חוקיהם ומסורתם הדתית. לא יכול להיות דבר מנוגד להיגיון ולמדיניות היהודים, להלכה ולמעשה, מאשר הטכס המתואר באגרת אריסטיאס (308 -311), שבו דמטריוס מפלרון עוטה כביכול את גלימתו של משה רבנו או של עזרא הסופר, קורא את התורה לפני היהודים, אשר מקבלים אותה בתרועות הסכמה, ונשבעים לשמור עליה בלי כל שינוי.18 מבלי להכנס לכל הבעיות הכרוכות בפירוש איגרת אריסטיאס, נעמוד כאן על שני עניינים: זהותם של מתרגמי התנ"ך, וקהל היעד של המפעל.
מוסכם היום על רוב המלומדים, כי תרגום השבעים נתרגם באלכסנדריה על-ידי יהודים שישבו בה. הדבר מתקבל ביותר על הדעת על סמך השוואה בין לשון התרגום לבין היוונית שהיתה רווחת במצרים, בראשית התקופה התלמית, כפי שהיא ידועה מתוך הספרות ומן המקורות שהגיעו אלינו תודות לפפירוסים. יתר על כן, טבעי והגיוני שהיהודים תושבי אלכסנדריה שהיו בקיאים בלשון היוונית יותר מכל היהודים האחרים, דיברו יוונית וגם כתבו בשפה זאת, הם אשר תירגמו את כתבי-הקודש ליוונית.
יש מחלוקת בין החוקרים ביחס לקהל היעד של התרגום. יש סבורים שאחד מן המניעים של תרגום התנ"ך ללשון התרבות המוכרת בעולם העתיק, היוונית, היתה להגיש לגויים את ההישגים הנשגבים של היהודים, וכך לסלול את הדרך להכרת היהודים כאומה בעלת תרבות וערכים נעלים. התנ"ך ביוונית היה צריך להיות מעין כרטיס כניסה ליהודים לחברה ולחוגי התרבות ההלניסטיים. לעומת זאת, אחרים, וביניהם א' צ'ריקובר,19 מחזיקים בדעה אחרת ביחס לכל הספרות היהודית בלשון היוונית ובתוך זאת גם לתרגום השבעים. צ'ריקובר העלה נימוקים משכנעים לביסוס ההשקפה שהיצירות של היהודים ביוונית היו מיועדות בראש וראשונה לקוראים יהודים. האריסטוקרטיה היהודית, ששפתה היתה יוונית, דאגה לספק את הצרכים התרבותיים של חבריה, ויצירתה הספרותית בשפה היוונית לא היתה כלל וכלל אפולוגטית. היא לא באה להגן על הדת והתרבות היהודיות כנגד הגויים; היא יצאה למאבק נגד יהודים משני מחנות קיצוניים. מצד אחד יהודים לאומניים קנאים שדחו כל מגע תרבותי עם עולם הגויים, ומצד שני, מתייוונים קיצוניים שהיו מוכנים לוותר על רבים מן העקרונות והמצוות של היהדות על מנת לחדור לחברה ההלניסטית.
התנ"ך ביוונית, איגרת אריסטיאס, הפרשנות האלגורית של התנ"ך של פילון ויצירות אחרות של מחברים יהודים ביוונית, היו ביטויים של השתתפות שלהם בתרבות הכללית, אך לא התבטלות בפניה.20
על כל פנים, בין אם נקבל את דעתו של צ'ריקובר ובין אם לא נקבלה, עובדה היא שלכל המאוחר מאז המאה הב' לפני סה"נ, עמדו לרשות השכבות המשכילות של העולם ההלניסטי (ומאוחר יותר, של העולם הרומי) ששפת תרבותן היתה יוונית, ספרות יהודית רחבה ומגוונת, התנ"ך וכתבים אחרים, על תולדות העם היהודי מאז התהוותו, על עקרונות דתו, חוקיו ומנהגיו.
לחלקים נוספים של המאמר:
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : א. מפגשים בין יהודים לנוכרים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ב. איגרת אריסטיאס ותרגום השבעים (פריט זה)
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ג. השפעת תרגום השבעים על היוונים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ד. סופרים יווניים ורומיים על היהודים
עולמות שלא נפגשו - יהדות ויוונות : ה. אחרית היוונית היהודית וכתביה
הערות שוליים:
14. פילון, נגד פלאקוס ח; המלאכות אל גאיוס כ; יוסף בן-מתתיהו, מלחמת היהודים ב, 495; נגד אפיון, 36-33.
15. אומנם היתה זאת פוליס מיוחדת במינה, כי היא היתה חסרה את השטח שמחוץ לתחום העיר אשר סיפק לאזרחי הפוליס חלק חשוב מצרכי מחייתם, וגם הכנסות לקופת הפוליס מחכירת האדמות הציבוריות; הפוליס אלכסנדריה לא היתה רשמית חלק מארץ מצרים, והשטח של מצרים כולה, שנקרא ה-chora, היה בבעלות המלכים התלמיים. יתר על כן, בהיות אלכסנדריה בירתה של הממלכה, היתה מידת עצמאותה המדינית מוגבלת מאד, אך בתור עיר מלוכה, היא סיפקה לתושביה אפשרויות לרוב בתחום החברה, הכלכלה והתרבות.
16. על הפוליטוומה של היהודים באלכסנדריה, ארגונה וסמכויותיה, יש מחלוקת בין החוקרים; לענייננו, די לקבוע שיש עדות שהיתה קיימת כבר בתקופת חיבורה של אגרת אריסטיאס (310), ומדובר בה כארגון של היהודים גם בימי תלמי פילדלפוס; ראה בין השאר אצל צ'ריקובר ב-Prolegomena של Corpus Papyrorum Judaicarum, I, Cambridge, Mass. 1957, p. 9, n. 24.
17. על איגרת אריסטיאס, ראה ההוצאות של Pelletier ושל Hadas, עם מבואות ופירושים נרחבים, וגם צ'ריקובר, "המצע האידיאולוגי של אגרת אריסטיאס", ספר דינבורג, בעריכת י' בער ואחרים, ירושלים תש"ט, עמ' 83 ואילך (באוסף מאמריו "היהודים בעולם היווני והרומי", ירושלים תשל"ד, עמ' 316 ואילך).
18. ראה מעמד דומה בדברים לא, י-יג; נחמיה ח, א-ח. מן הראוי להעיר כאן שהיהודים שחיו בגולה (בבבל או במצרים) בתקופה העתיקה לא היססו להשתמש בשפות המקום בפולחן.
19. ראה מאמרו, "ראשי פרקים לחקר הספרות היהודית-האלכסנדרונית", ספר יוחנן לוי, בעריכת מ' שוובה וי' גוטמן, ירושלים תש"ט (עמ' 294 ואילך באוסף המאמרים, לעיל, הע' 17), והמאמר של איגרת אריסטיאס הנזכר לעיל, הע' 17.
20. עבודתו של צ'ריקובר האירה פן מיוחד של היצירה היהודית בתקופה, אך מכיוון שרק חלק קטן מאותה יצירה הגיע לידינו, קשה לקבוע הערכה כוללת על המפעל. ביחס לתרגום התנ"ך אין להוציא מכלל אפשרות שהיה קשר כל שהוא בין הניסיונות הראשונים של תרגום חלקים מן התורה לבין השלטונות התלמיים: כאשר היהודים שבאו להתיישב באלכסנדריה ביקשו (והשיגו) את הרשות להתארגן במסגרת עצמאית – פוליטוומה – היה זה טבעי שנזקקו להגיש לשלטונות, בלשון יוונית, את החוקים שעל פיהם הם ביקשו לנהל את חייהם; ראה, A. Pelletier, Lettre d'Aristée à Philocrate, Paris 1962, Introduction, p. 50. ייתכן שיש לחפש כאן את הדחיפה הראשונה לתרגום התורה.
