עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > מישור החוףעמוד הבית > ישראל (חדש) > תשתיות > מים > מקורות מים טבעיים > נחלים ומעיינות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאורכתר הוצאה לאורידיעות אחרונות


תקציר
הירקון הוא הנחל האיתן הגדול ביותר באזור החוף. על נחל הירקון, יובליו העיקריים והאתרים הנמצאים לאורכו.



ירקון


הנחל האיתן הגדול ביותר באזור החוף. אגן הניקוז שלו, המשתרע במרכז הארץ, מתאר מניפה שבסיסה בין שכם לירושלים; שטח אגן הניקוז – כ-1,805 קמ"ר. לפנים זרמו בו מים זכים בכל ימות השנה, אך בעקבות לכידת מעיינותיו בשנת 1955, לצורכי מפעל המים "ירקון-נגב", חרב אפיקו כמעט כליל. רק בחלקו המזרחי, הסמוך למקורותיו, יש מעט מים, ואילו בהמשכו זורמים שפכים בלבד. בחלקו המערבי, מהשפך עד שבע טחנות, אפיקו מלא במי ים הזורמים מתחנת הכוח רדינג, שם הם משמשים לקירור. עד מלחמת העולם ה-1 היו ביצות רבות משני עברי הנהר; בשל שפעת המים, הביצות וסבך הצומח בהן היה נחל ירקון מכשול טבעי חשוב בימי קדם, במעבר בין צפון הארץ לדרומה במישור החוף.

יובליו העיקריים של נחל ירקון הם נחל אילון, נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה. אגן הניקוז של נחל ירקון משתרע על פני הרי יהודה ושומרון, למן הר יערים בדרום ועד הר גרזים בצפון. מכאן מגיעים אליו מי הנגר העלי בנחלים וביובלים, ומכאן גם ניזונים מעיינות הירקון. שטח אגן הניקוז של נחל אילון הוא כ-815 קמ"ר, ושאר שטח אגן הניקוז של נחל ירקון הוא כ-990 קמ"ר: אגן הניקוז של נחל שילה – כ-400 קמ"ר, אגן הניקוז של נחל רבה – כ-40 קמ"ר, אגן הניקוז של נחל קנה – כ-240 קמ"ר ואגני הניקוז של יובלים אחרים ושל נחל ירקון עצמו – כ-310 קמ"ר.

נחל אילון, הדרומי שביובלי הירקון, נשפך אליו כ-3 ק"מ בלבד לפני שפכו לים. נחל שילה הוא האמצעי שביובלי הירקון, והוא הגבוה מבין היובלים. ראשיתו בשטח הררי, בסביבת הר בעל חצור. הוא גם הארוך שביובלי הירקון. הוא מתפתל בין ההרים ויוצא למישור החוף מדרום למגדל אפק, עובר באזור פתח תקוה, ונשפך לירקון מול פרדס בחריה.

נחל רבה הוא נחל קטן הזורם בין נחל שילה ובין כביש ח'ארס-כפר-קאסם (מס' 505). תחילתו בהרים, בקרבת הכפר בדיה. באזור ההרים הוא נחל עמוק ורחב, אך עם כניסתו למישור אפיקו נעשה צר ורדוד. הוא נשפך לירקון במרחק של כ-2 ק"מ ממעיינות הירקון.

נחל קנה הוא הצפוני שביובלי הירקון. מקורו ברכסי הר גרזים, והוא עובר בין כביש חוארה-ח'ארס-כפר-קאסם (מס' 505) ובין כביש שכם-קלקיליה (מס' 55). הנחל יוצא למישור ליד הכפר ג'לג'וליה, ונשפך לירקון באזור פרדס בחריה, מול שפך נחל שילה. שמו הערבי של נחל ירקון הוא ואדי אלעוג'ה ("הנחל המתפתל"), שכן את דרכו לים הוא עושה בפיתולים, המאריכים אותו פי שניים כמעט: המרחק מן הקצה המזרחי של המעיינות ובין הים הוא 14.5 ק"מ, ואילו אורך הנהר הוא כ-27.5 ק"מ (מקדם ההתפתלות הוא 1.9). שיפוע הנחל הממוצע הוא 0.6 פרומיל, כלומר כ-60 ס"מ לכל קילומטר.

שפיעת המים הרבה והעובדה ששיפועו במישור זעום בהשוואה ליובליו ההרריים, גרמו להיווצרות ביצות בחלקו העליון.

שניים הם מקורות מימיו של הירקון - מי גשמים ומי מעיינות. לפי הנתונים ההידרולוגיים כמות המשקעים הממוצעת לשנה באגן הניקוז של הירקון היא 1,100 מיליון מ"ק, אך רק חלק זעום מכמות זו זורם על פני השטח ומגיע לנחל ירקון (ודרכו לים); השאר נבלע בתוך שכבות סלע מגיל הטורון והקנומן ובשברים גיאולוגיים. לפי אומדן מגיעים לירקון רק 5%-3% ממי הגשמים כמי נגר עלי. מכאן שמי הגשמים המגיעים לירקון הם רק חלק קטן מכל המים העוברים בו; מימיו העיקריים באים ממעיינותיו הגדולים שבראש העין.

מוצאם של מעיינות הירקון בשכבות סלע מגיל הטורון והקנומן, בסביבות ראש העין. שכבות אלו נמצאות בראש העין בעומק רב, ולעומת זאת בהרי יהודה הן השכבות העליונות; מכאן ששכבות אלו צנחו צניחה עזה כלפי מערב. עם שקיעתן לעומק של השכבות עוצרות המים פנו עורקי המים שזרמו מערבה אל קו ההתפזרות בעל ההתנגדות הקטנה ביותר, וכך נוצרו המעיינות בראש העין. מספר המעיינות שם מגיע לכמה מאות, והם ערוכים בצורת פרסה. המעיינות נובעים מעומק של 4-3 מ', ונמצאים ברום של 17-16 מ'. הפלגים שהמעיינות יוצרים זורמים בקו מתפתל, נפגשים, ויוצרים את אפיקו של הנהר.

לפני הפעלת מפעל ירקון-נגב הגיעה הזרימה במקורות הירקון ל-60 מיליון מ"ק לשנה, לרבות הנגר העלי השנתי הממוצע באגן הניקוז של הירקון, שהוא כ-27 מיליון מ"ק. לאחר שאוחדו המעיינות ונבנה הסכר במסגרת מפעל זה, מוצתה שפיעתו של המקור העיקרי של הירקון. המים טובים מאוד, וכמות הכלור בהם היא 200-98 מ"ג בליטר. הסכרים שנבנו כאן הם: (א) "סכר הבפטיסטים" - סכר מדידה עשוי בטון; (ב) סכר אבו חבק - סכר המאפשר את שאיבת המים למפעל ירקון-נגב; (ג) הסכר בבני ברק – סכר בטון ליד תחנת הרכבת, מצפון-מערב לגשר. בנוסף לכך נבנו על אפיק הירקון כמה סכרים לשאיבת מים בידי צרכנים פרטיים. בתקופה מאוחרת נבנה סכר עפר ממזרח לסכר שבבני ברק. את הסכר הזה צריך לחדש מדי שנה.

אורך הקטע שבו הזרימה קבועה, ממעיינות ראש העין עד לים, הוא כ-30 ק"מ. איכותם של המים נשמרת בקטע שמן המעיינות עד שפכו של נחל רבה לירקון, להוציא כמות קטנה של שפכים המגיעה מאזור ראש העין, בקטע הירקון שמשפכו של נחל רבה עד שפכו של נחל קנה. קטע זה של הירקון עודנו נקי יחסית, ובו עולם צומח וחי עשיר במינים, לרבות מינים נדירים, כגון הצמחים נימפאה תכלה ונופר צהב, הדג לבנון הירקון וצב רך.

בהמשך הנחל, לאחר שפכו של נחל קנה, המזרים לירקון שפכים עירוניים ושפכי תעשייה, הפך הירקון לנחל מת והזיהום בו רב; רוב מיני הצמחים ובעלי החיים נעלמו בו לחלוטין. בהמשך מהלכו נשפך לירקון נחל שילה, המביא גם הוא שפכים. רוב כמות השפכים מגיעה לירקון בחורף, בעונה שבה אין השפכים (המטוהרים) מנוצלים להשקיית שדות.

ב-1988 הוקמה "רשות נחל ירקון". הרשות עוסקת בהסדרת דרכי השימוש וזרימת המים בנחל, במניעת זיהום הירקון ובשמירת נופו, וכן בשיקומו ובהכשרתו לצורכי קיט ונופש. "רשות נחל ירקון" יזמה הכנת תכנית אב לנחל ירקון כדי להופכו לשטח פתוח איכותי ומגוון. תכנית האב אושרה בוועדת השרים לאיכות הסביבה במאי 1996.

אתרים לאורך נחל ירקון

מוצא הירקון ממפעל המים (נ"צ 1429.1686). אפשר להגיע אליו בשביל היוצא מפרק אפק לכיוון מערב, לאורך מסילת הברזל; שביל המסתעף משביל זה בכיוון דרום מוליך לתחנת שאיבה ליד הירקון. במקום יש צומח מים, הכולל צמחים נדירים כגון נופר צהב ונימפאה תכלה.

הפילבוקס על גשר הרכבת (נ"צ 1425.1687). מצדית שנבנתה ליד גשר מסילת הברזל ראש-העין-פתח-תקוה. את המסילה הקימו בשנת 1922 אנשי פלוגת "בוני מסילת הברזל" של "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור. המצדית נבנתה בעת המרד הערבי בשנים 1939-1936, וכתובה עליה כתובת של חיל נוטרי הרכבת עם ציור של הכתר הבריטי.

טחנת מיר. טחנת הקמח הראשונה מבין חמש הטחנות שפעלו לאורך הירקון. היא מרוחקת כ-600 מ' מגשר מסילת הברזל פתח-תקוה-ראש-העין (נ"צ 1421.1690). אפשר להגיע אליה דרך כפר הבפטיסטים. כיום היא חרבה ומוזנחת.

חמש טחנות הקמח הוקמו על הירקון עצמו, ובנוסף עליהן היו כמה טחנות קמח שפעלו גם ביובליו ההרריים (טחנות היובלים היו בדרך כלל טחנות עונתיות ופעלו רק בחורף). עד להקמת תחנת הכוח בנהרים שעל הירדן היה הירקון מקור המים הראשי בארץ מבחינת גודל מתקני כוח המים שהופעלו בו, תפוקתם ומספר יחידות ההפעלה.

טחנות הירקון נזכרות בפעם הראשונה בתעודות מן התקופה הערבית הקדומה, במאה ה-9 לספירה, ומן התקופה הצלבנית, אך ייתכן שכמה מהן, כולל טחנת מיר, היו קיימות עוד לפני הכיבוש הערבי.

בטחנת מיר מבחינים בכמה תקופות בנייה, שימוש ושיפוץ: התקופה הרומית-ביזנטית, התקופה הצלבנית והתקופה הממלוכית, והתקופה העות'מאנית. לשם הפעלתה נחפר מדרום לאפיק הטבעי של הירקון אפיק מלאכותי, ואליו הוטו המים באמצעות סכר. המים הגיעו לברכה שהותקנה כאן, וממנה למנהרות. במנהרות זרמו המים עד הגיעם לשישה זוגות של אבני ריחיים שבבניין הטחנה (בניין בן שתי קומות). עוצמתה של טחנה זו נאמדת ב-80-60 כוחות סוס, וכושר הטחינה שלה היה שלושה קנטאר ליממה לכל זוג ריחיים, כלומר 36-35 ק"ג לשעה ליחידת טחינה.

בתקופה הצלבנית נזכרת טחנת מיר בשם טחנה למטה ממירבל; מירבל היא המצודה במגדל אפק. הטחנה היתה שייכת תחילה להוגו איש איבלין. בשנת 1158 נמסרה הטחנה למסדר ההוספיטלרים, והיא נזכרת בספר מסעותיו של נאוב משנת 1674 ובכרוניקה שומרונית מן המאה ה-18, מימי המלחמות בין אנשי שכם לט'אהר אלעמר. בראשית המאה ה-19 היתה הטחנה שייכת לשיח' צאדק אלג'מאעיני, נצר לבית עבד אלהאדי מן הכפר עאראבה בשומרון. עם גירושו של השיח' צאדק אלג'מאעיני מן הארץ, בשנות ה-40 של המאה ה-19, חכר את הטחנה חאפט' בך, והוא העבירה בחכירה משנית למשפחת אבו סלים מהכפר אלמיר.

טחנת מיר עבדה במלוא כוחה עד שנות ה-80 של המאה ה-19; אז, עם הפעלת טחנת אבו רבאח (להלן), פסקה טחנת מיר מלפעול. "חברת פלשתינה להשקיה", שהיתה בעלת הזיכיון לאספקת המים לפתח תקוה, ביקשה לרכוש את הטחנה, כדי לייצר אנרגיה (על פי דיווח החברה מ-1919), אך עם התחסלות החברה והעברת זכויותיה לחברת "ירקון", חברה-בת של חברת החשמל, נתבטלו כל התכניות.

חצר קצאר (נ"צ 1420.1688). שרידי חוותו של אנטון קצאר, איש יפו. אפשר להגיע אל המקום דרך כפר הבפטיסטים.

אנטון קצאר השתלט על חלק מאדמת אם א-לבס ומכרו מאותר יותר לראשוני פתח תקוה. הוא ניסה לגדל כאן קנה סכר, אך לא יכול להשקות את שדותיו במי הירקון בשל התנגדות שיח' אבו רבאח, שטחנת הקמח שלו היתה במורד הנחל (להלן). קצאר נאלץ לחפור כאן באר, בעומק מפלס מי הירקון. המים נשאבו על ידי אנטיליה. שרדו במקום הבאר, הסולם שעליו היו ארגזי האנטיליה וברכה גדולה שבה רוכזו המים השאובים.

בית הבטון (נ"צ 1418.1695). אפשר להגיע אל הבניין בדרך עפר הפונה מזרחה מכביש פתח-תקוה-חיפה (מס' 40) כ-500 מ' מדרום לגשר הירקון. אפשר גם להגיע אל הבניין ברגל, בדרך עפר הפונה צפונה מכפר הבפטיסטים.

הבניין היה תחנת השאיבה של חברת ההשקיה "פלשתינה", חברה שהוקמה בידי בצלאל יפה. דניאל ליכטנשטין שכנע את יפה לבנות את מבנה תחנת השאיבה מבטון, וכך נבנה בניין הבטון הראשון בארץ. הוא נחנך ב-1912. למקום הובא מנוע גז שנקנה מן היקב בראשון לציון. חידוש נוסף בארץ היה מנוע דיזל, בעל 75-50 כוחות סוס, שהובא ארצה בידי ד' שיפריס איש עין גנים, מעובדיו הראשונים של המפעל. שיפריס הביא עמו מנוע נוסף, בעל 25 כוחות סוס, והוא שימש את השכונה הקטנה אחזת בית - היא תל אביב. איתרע מזלו של המפעל, וכ-40 יום לאחר הפעלתו פרצה מלחמת העולם ה-1; הנפט הגולמי נעלם משוקי הארץ, והמנוע נדם.

אתר התיישבות ה"ירקונים" (נ"צ 1408.1699). אפשר להגיע אל האתר בדרך עפר הפונה מערבה מכביש פתח-תקוה-חיפה (מס' 40), במרחק של כ-500 מ' מגשר הירקון. הסתעפות מדרך זו לכיוון צפון, במרחק של כ-300 מ' מתחילת דרך העפר, מובילה אל תחנת שאיבה של חברת "ירקון". במרחק של כ-100 מ' במורד הנחל, על גדתו הדרומית, נראית מצבה לזכר ה"ירקונים".

ה"ירקונים" הוא כינוים של מתיישבים מאנשי ירושלים, שנהרו לפתח תקוה בעקבות הצלחת היבול הראשון של אנשי המושבה. המתיישבים החדשים התלהבו בעיקר למראה הירקון ואפשרויות הדיג בו, ולא שעו לאזהרות הוותיקים על הקדחת. הם התיישבו על גדות הירקון, ועם רדת גשמי החורף הראשונים נותקו מן המושבה ועבר זמן רב עד שהיה אפשר להגיש להם עזרה; הצפות הירקון גרמו להתמוטטות בתיהם, שהיו חפורים בחלקם או עשויים לבני טין לא צרופות; הקדחת פגעה ב"ירקונים", עד שנואשו ונטשו את מקום התיישבותם ב-1879. בשנה ההיא ננטשה גם פתח תקוה, והיא נבנתה לאחר מכן מחדש ליד יהוד.

טחנת אבו רבאח (נ"צ 1405.1701). אפשר להגיע אל הטחנה בדרך עפר הפונה מערבה מכביש פתח-תקוה-חיפה (מס' 40), כ-500 מ' מדרום לגשר הירקון. במרחק של כ-600 מ' יש פנייה צפונה, אל הירקון.

טחנת אבו רבאח מופיעה במפת הסקר הבריטי, כשרידי סכר ומתקני טחנה ששמה א-טאחונה אלוסטא ("הטחנה האמצעית").

בשנות ה-80 של המאה ה-19 תוקנה הטחנה ושופצה על ידי שיח' אבראהים אבו רבאח, שהיה מן השיח'ים המפורסמים והתקיפים באזור. הוא אסר על השימוש במי הירקון להשקיה, בטענה שהדבר יגרום לחסרון מים בטחנותיו. כדי להבטיח את קיום טחנתו, שלח אבו רבאח אנשים להרוס את טחנת מיר (לעיל) וטחנת פרוחיה (להלן), הסמוכות לטחנתו.

התשלום על הטחינה היה בחטים - עשירית מן החטים שנטחנו, אך השיח' ידע להגדיל מעשר זה עד שהיה קרוב יותר לחומש.

ערב מלחמת העולם ה-1 שוכללה הטחנה והוזמנו מגרמניה שתי טורבינות: אחת בעלת 80-75 כוחות סוס, שבעזרת ממסרה הניעה שבעה זוגות של אבני ריחיים; והאחרת בעלת 20-15 כוחות סוס, ששימשה לשאיבת המים לפרדסו של אבו רבאח. לאחר נסיגת התורכים, ב-1917, עלה ערכה של הטחנה, שכן בסביבתה היה גשר הקבע היחיד על הירקון.

עם ריבוי הטחנות המכניות ירד ערכה של הטחנה, ובדרך כלל פעלו בה רק שלושה זוגות של ריחיים. בשנים 1948-1936 היתה טחנת אבו רבאח הטחנה היחידה על הירקון. לאחר קום המדינה שונה ייעודה, וכוח המים הופנה להפעלת משאבה להשקיית פרדסי חק"ל. בשנת 1959, עם השאיבה המוגברת ממעיינות הירקון וירידת ספיקת מי הנהר, פסקה פעולתה.

תל קנה. תל ברום של 32 מ' (נ"צ 1397.1707). אפשר להגיע אליו בדרך עפר המסתעפת מערבה מכביש פתח-תקוה-חיפה (מס' 40). חרסים שנלקטו כאן בסקרים ארכיאולוגיים מעידים על היישוב שהיה במקום למן תקופת הברונזה התיכונה עד לתקופה הערבית הקדומה. א' ביאר מזהה את התל עם גמר, יישוב הנזכר במקורות צלבניים. ש' אביצור מציע לחפש באזור אבו רבאח, טחנת פרוחיה ותל קנה את עיר הטחנות, הנזכרת בכתבי אבן אלאתיר כעיר שטוגתכין ואלחסן הטילו עליה מצור בשנת 1077, באמצעות הטיית זרם הנחל.

טחנת פרוחיה (נ"צ 1394.1703). טחנה הנמצאת במורד הנהר, במרחק של כ-2 ק"מ מטענת אבו רבאח. כיום נותרו ממנה שרידי אבן פינה של טחנה מוארכת מסוגה של טחנת מיר. במפת P.E.F. מסומנים במקום טחנה וגשר. הטחנה שימשה את הבדווים של אבו כשך ותושבי הסביבה, והיו בה חמישה זוגות של אבני ריחיים.

במדידות שערך נ' וילבוש ב-1904 התברר כי במקום שבו הוקמה, זרם מי הירקון הוא העז ביותר. כאן, ליד שפך נחל שילה לירקון, תוכננה הקמת תחנת הכוח. בסופו של דבר נבנתה תחנת הכוח ליד שפך הנהר (תחנת רדינג).

הגשר התורכי (נ"צ 1396.1699). אפשר להגיע אל הגשר בדרך עפר הפונה מערבה מכביש פתח-תקוה-חיפה (מס' 40), כ-500 מ' מדרום לגשר הירקון. זהו גשר תורכי על נחל שילה. הוא שימש את דרך יפו-שכם, שעברה לאורך הירקון דרך תל גריסה (אלג'רישה) וביצת פתח תקוה (ה"בסה"). עד שנסלל כביש פתח-תקוה-תל-אביב התנהלה התעבורה לפתח תקוה בדרך זו.

תל אבו זיתון. תל ברום של 24 מ', כ-800 מ' מצפון לכביש פתח-תקוה-תל-אביב (נ"צ 1347.1674). אפשר להגיע אליו דרך כביש איצטדיון-רמת-גן-פרדס-כץ. שטחו מעט יותר מ-2 דונם.

ממצא החרסים בתל הוא מתקופת הברזל, מן התקופה ההלניסטית ומן התקופה הערבית. נמצא בו גם שבר חרס ועליו כתובת בעברית, שיש המציעים לקוראה כ"חשוב". החוקר פ"מ אבל מציע לזהות במקום את גת רמון, הנזכרת בנחלת שבט דן (יהושע יט, מה).

עשר טחנות. טחנות הנמצאות כ-50 מ' ממערב לגשר הירקון, על כביש הדר יוסף, ליד איצטדיון רמת גן (נ"צ 1337.1681). הטחנות היו קיימות כנראה עוד בתקופה הרומית, ונזכרו בתעודות צלבניות וממלוכיות. במפת P.E.F. מסומנות הטחנות כחורבות.

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 חודשה פעולתן בידי שתי משפחות תקיפות: משפחת בידאס, ששלטה בשיח' מונס, ומשפחת עמרי מדמשק, שהיתה בעלת אדמות הרצליה וסביבתה והממונה על הוקף של סידנא עלי.

במקום היה סכר באורך של כ-30 מ' ובעובי 5 מ'. הסכר היטה את המים לאפיק מלאכותי שנחפר מדרום לאפיק הטבעי. בטחנות אלו היו חמישה עד שישה זוגות של אבני ריחיים. הן פסקו מלפעול במלחמת העולם ה-1, ואז נוצר אי בין האפיק הטבעי לאי המלאכותי. התורכים פוצצו את הגשר שהיה כאן כאשר נסוגו, אך הוא תוקן בידי הבריטים.

ביבליוגרפיה:
כותר: ירקון
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 9 - מישור החוף הדרומי, פלשת בעריכת יואב רגב.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית