עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > ספרות ילדים
מעגלי קריאה : כתב עת לעיון ולהדרכה בספרות ילדים


תקציר
מהו סוד הקסם של הארי פוטרי? כיצד אפשר להסביר הצלחה פנומנלית של ספר נוער? התשובות לכך רבות, והמאמר עוסק בשאלות הקשורות לדרך כתיבתו ולעיצובו הספרותי של הספר, ללא התיחסות למערכת הכלכלית והשיווקית שעומדת מאחוריו.



סוד הקסם של הארי פוטר
מחברת: ד"ר גליה שנברג


מהו סוד הקסם ההארי פוטרי? התשובות לכך רבות, וקשורות לא רק לפן הספרותי שלו אלא גם למערכת שיווקית חובקת עולם, המקדמת לא רק את מכירותיו של הספר אלא גם מוצרים שונים הקשורים בו, וכמובן את סרט הקולנוע שנעשה על פיו.

במאמר זה לא אגע כלל במערכת הכלכלית האדירה שעומדת מאחורי הספר, אלא רק בשאלות הקשורות לדרך כתיבתו ולעיצובו הספרותי. די אם נתבונן בעמוד האחורי של עטיפת הספר (חלק א', "אבן החכמים") ונקרא את המלצת הסנדיי טיימס הלונדוני בזו הלשון:

This is a story full of surprises and jokes; comparisons with Dahl are, this time, justified

או הגרדיאן:

A richly textured first novel given lift-off by an invevtive wit

על הספר השני בסדרה, "הארי פוטר וחדר הסודות", ממליץ לנו עיתון אחר - הדיילי מייל:

Joanne Rowling's second book is just as funny, frightening and unexpected as her first

והמוסף הספרותי של הטיימס מתמוגג בזו הלשון:

Harry Potter and the Chamber of secrets is as good as its predecessor… Hogwarts is a creation of genius

ואם נסכם את ההמלצות נראה שבדיחות, הפתעות, איזו הפחדה הגונה וכמובן כתיבה איכותית - זה מה שעושה את הקסם - על כל פנים, על פי המלצת מבקרי הספרות הנכבדים של העיתונים באנגליה. באשר לשני הכרכים האחרונים (עד כה), "האסיר מאזקבן" ו"גביע האש", ההוצאה אפילו לא טרחה לצטט ביקורות אלא רק ציינה את עובדת ההצלחה המסחרית של הספר:

Sequel to the number 1 New York Times Bestsell

כיצד אפשר להסביר הצלחה פנומנלית של ספר נוער, ברשימה היוקרתית של רבי המכר של הניו-יורק טיימס? כדי להסביר זאת אני נזקקת למושג הספרות כמערכת.

הספרות כרב-מערכת

הספרות נתפשת לא כאוסף מקרי של יצירות מילוליות, אלא כגוף שבו היצירות השונות מקיימות ביניהן זיקות גומלין, מושפעות אחת מהשנייה ויש ביניהן היררכיה. כלומר, יש יצירות שנחשבות חשובות יותר ויש חשובות פחות.

במרכז המערכת עומדת קבוצה של יצירות המשמשות כמודלים לחיקוי ליצירות שנחשבות פחות חשובות. למשל, בספרות המבוגרים העברית היום יצירותיהם של א. ב. יהושע, עמוס עוז ועוד נחשבות כמרכז. בתוך המרכז הזה ישנה קבוצה מצומצמת עוד יותר של יצירות שכבר אינן משמשות כמודל לחיקוי, אבל עדיין נחשבות חשובות מאוד. זוהי הקלאסיקה. למשל, ביאליק או עגנון בפרוזה העברית למבוגרים.

ברור לנו שבמערכת ספרות הילדים, ולא רק האנגלית, 'הארי פוטר' נכנס למרכז. יצירה זו מהווה מודל חיקוי לאלפי יצירות על קוסמים כאלה ואחרים. אך השאלה היא מדוע דווקא יצירה זו נכנסה למרכז, והאם ברבות הימים היא תיחשב כקלאסיקה - היינו, כיצירת מופת שכבר אין כותבים על פי המודל שלה, אך עדיין היא נחשבת לציון דרך בספרות הילדים.

כדי לענות על כך צריך להבין מה משותף ליצירות הנחשבות כקלאסיקה בספרות הילדים, ולראות האם 'הארי פוטר' עונה על העקרונות הללו.

מערכת ספרות הילדים היא בעייתית מאוד מבחינה זו (שנברג 2001, עמ' 59-58). יורי לוטמן, חוקר רוסי, פיתח את המושג "טקסט אמביוולנטי" (שביט, 1996). טענתו היא שטקסט אמביוולנטי הוא טקסט הנכנס בו-זמנית לשתי מערכות המנוגדות זו לזו. קהל היעד של ספרות הילדים מוגדר גם כלא-מבוגרים. כלומר, במובנים רבים יש ניגוד בין מערכת ספרות הילדים למערכת ספרות המבוגרים. טקסט אמביוולנטי הוא טקסט הנכנס בו-זמנית גם למערכת ספרות הילדים וגם למערכת ספרות המבוגרים. יצירות הנחשבות כקלאסיקה לילדים הן בדרך כלל טקסטים אמביוולנטיים. למשל, 'עליסה בארץ הפלאות', 'הנסיך הקטן', 'פו הדוב'. זהו טקסט הנקרא על ידי שתי קבוצות קוראים, שיש להם ציפיות שונות מטקסט.

באופן רשמי הטקסט מיועד לילדים, אך הוא בונה לעצמו מעמד כקלאסיקה רק אם מבוגרים קוראים אותו להנאתם שלהם, ולא כדי להקריאו לילדים. במלים אחרות, ישנו קונצנזוס חברתי שהטקסטים האלה מתאימים גם למבוגרים.

כיצד אנו למדים על כך?

  • קיימות מהדורות מדעיות של הטקסטים ויש עליהם מחקר ענף.
  • הם זוכים לעיבודים במיוחד לילדים.

בדרך כלל הטקסט האמביוולנטי בנוי על פי כמה דגמים, שחלק מהם נגישים לילדים וחלקם פונים למבוגרים בלבד. זוהר שביט מנתחת את 'עליסה בארץ הפלאות' וטוענת שלואיס קרול בנה את הטקסט על יסוד מספר דגמים (שביט, 1996): 1. סיפור הרפתקאות; 2. הסיפור הפנטסטי; 3. סיפור האי-גיון; 4. פרודיה הכוללת סאטירה על מערכת המשפט, מערכת החינוך והמערכת הפוליטית. שלושת הדגמים הראשונים הובנו על ידי הילדים, אך הדגם הפרודי-סאטירי כוון למבוגרים והובן רק על ידיהם.

הדגמים לפיהם בנוי הארי פוטר

האם גם 'הארי פוטר' הוא טקסט אמביוולנטי, שנכנס בו זמנית לשתי מערכות ספרותיות המנוגדות האחת לשנייה? ואם כן, האם גם הוא בנוי על פי דגמים שחלקם מובנים לילדים ואילו חלקם פונים למבוגרים?

באשר לשאלה הראשונה, די אם נתבונן ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ונראה כי הביקוש ל'הארי פוטר' אינו רק בין מדפי ספריות הילדים, אלא גם על מדפי הספרים למבוגרים. אך כדי להבין את הצלחתו גם אצל הילדים וגם אצל המבוגרים, יש לנסות ולהבין על פי אלה דגמים נבנה הספר ולאיזה קהל הם מכוונים. מתוך עיון בארבעת הכרכים שפורסמו עד כה עולים כמה וכמה דגמים, שחלקם מוכרים לילדים מיצירות קודמות.

  1. הסיפור הבלשי - בו השאלה המרכזית היא who's done it)) "מי הרוצח?", בדומה לסיפורים המוכרים של אניד בלייטון, 'השביעייה הסודית' ו'החמישייה הסודית'. בכל כרך מסתתר הרשע - לורד וולדמורט, בדמות אחרת, ומתנכל להארי. המתח העלילתי נשמר עד לסיום הכרך, בו אנו מתוודעים לדמות שאותה הצליח וולדמורט לשעבד לרצונו במודע או שלא במודע. פעם זהו אחד ממורי בית הספר ופעם זו אחותו הקטנה של רון וויזלי, חברו הנאמן של הארי.
  2. הסיפור הפנטסטי - שמתאפיין ביצורים דמיוניים (פיות, ענקים, גמדים, אנשי זאב), על- זמן ועל-מקום (לא קשור לרצף ההיסטורי המוכר לנו) וסתירת נורמות מציאות, כמו חוקים פיזיקליים. ואכן, עיקר עלילותיו של הארי פוטר מתרחשות בעולם הקסמים. היינו, המציאות ניתנת לשינוי על ידי הנפת מטה קסמים ולחישת לחש נכון. יצורים מיתולוגיים כגון היפוגריף, דרקון, חד-קרן וכדומה הם חלק סביר במציאות ולא יצירי דמיון. מבחינה זו הספר משמש פעמים רבות כמראה הפוכה: כל מה שנחשב דמיוני - שריר וקיים בעולם הקוסמים, ואילו עולם המציאות (המוכר לקורא מחיי היומיום שלו) הוא שולי, ונובע מקוצר ההבנה של המוגלגים - חסרי כוח הקסם.
  3. סיפור הרפתקאות - חבורת ילדים עוברת הרפתקאות שונות הכרוכות הן בסכנה והן בשבירת חוקים של המערכת בתוכה הם נמצאים. למרות שבאופן עקרוני הם "ילדים טובים" אין להם ברירה, ולמען מטרה טובה (בדרך כלל פענוח המסתורין סביב האנטגוניסט) הם חייבים לשבור איסור כזה או אחר (למשל, להיכנס למדור ה'ספרים המוגבלים' בספרייה, או להיכנס ל'יער האסור'). בדומה לספריה של אניד בלייטון, או 'חסמבה' של יגאל מוסינזון, מתוארת חבורת ילדים שמתמודדת לבד עם הרפתקאות מסמרות שיער. הילדים מסתדרים לבד, ללא עזרת המבוגרים. להפך, פעמים רבות הם עוזרים למבוגרים בצרה (למשל, הצלתו של סיריוס בלק בחלק ג' ממוות נורא, או עזרה להאגריד הענק החביב, שומר המפתחות והקרקעות של הוגוורטס, שהצרות רודפות אחריו בכל אשר יפנה).
  4. סיפור חניכה - ילד ללא הורים המחפש את זהותו, מהסוג של 'דיוויד קופרפילד', 'אוליבר טוויסט' ועוד גיבורים דיקנסיים ודומיהם. סיפור החניכה מערב במובלע דגם נוסף שלקוח מהמעשיות העממיות, והוא 'סיפור סינדרלה' - ילד הנמצא בתחתית הסולם, במצוקה קשה ביותר, מתגבר ומצליח להגיע לפסגת העולם. הארי מתחיל את דרכו בתוך ארון הבגדים מתחת למדרגות בבית דודיו. הוא קורבן להתעללות ממושכת מצדם, לא רק בתנאים הפיזיים בהם הם מגדלים אותו אלא בעיקר ביחסם השלילי אליו, בהכחשת טיבו האמיתי ובמתן לגיטימציה להתעללות בו של ילדים אחרים, כולל בן דודו דאדלי. הספר הראשון פותח בתיאור יום ההולדת של בן דודו לעומת הקיפוח של הארי, שלא זכה מימיו (עד גיל 11, בו מתחיל כרך א') שיחגגו לו יום הולדת וודאי לא קיבל מתנה מעולם.
    ולסיכום, אין לשכוח שהספרים כולם מספרים על דברים שקורים בתוך בית ספר - המוסד המרכזי לחניכת בני הנוער.
  5. כתבות ספורט בשידור חי - משחק הקווידיץ' מדווח כטקסט אופייני לשדרני הספורט ברדיו ובטלוויזיה, תוך תיאור השחקנים, מהלכי המשחק והקהל הנרגש (למשל, בחלק א' עמ' 199-193). איזה ילד (ובמיוחד בנים) לא עמד עם מברשת שיער כמיקרופון מול המראה באמבטיה, ודיווח על משחק כדורגל או כדורסל שבו הכוכב הראשי, למרבה ההפתעה, אינו אחר מאשר הוא עצמו? לא פלא, אפוא, שהארי זוכה לתהילת כוכב ספורט בפי לי ג'ורדן, כתב ופרשן הספורט של בית הספר לקוסמים הוגוורטס.
  6. פרודיה וסאטירה חברתית - הנגלית בעיקר בביקורת על ערכי הבורגנות בדמות משפחת דארסלי, ובמאבקי הכוח בבית הספר בין האצולה המיוחסת בעיני עצמה בייצוגו של מאלפוי דראקו - ה"צפוני", אם תרצו, לבין ה"דרומיים" – הארי בעל המוצא המיוחס אך היתום, רון ממשפחה חסרת אמצעים כלכליים והרמיוני ממשפחת מוגלגים - חסרי קסם.

מה שמייחד את השילוב בין הדגמים השונים ב'הארי פוטר' הוא השילוב של הומור ופרודיה, בעיקר במה שקשור לפנטזיה, ולא רק בסאטירה החברתית. מצד אחד, האירועים המתוארים הם פנטסטיים ומצד שני, המחברת קורצת מעבר לגבם של יצוריה הפנטסטיים. למשל, רוח הרפאים של גריפינדור, האחווה של הארי, הוא לא אחר מאשר Nearly Headless Nick - ניק כמעט בלי ראש, שמנסה להתקבל, אך לשווא, למועדון כרותי הראש. או שמות ספרי הלימוד, למשל From Egg to Inferno: A Dragon Keeper's Guide (מביצה עד לתופת: מדריך למגדל דרקונים). וכמובן דמותו המצחיקה של המורה להתגוננות נגד כוחות האופל, הסופר המאוהב בעצמו, הסובל מעודף יחסי ציבור, שכל הנערות שבויות בקסמיו, הלא הוא פרופסור גילדרוי לוקהרט, בחלק ב' - "חדר הסודות".

כמו כן, מוסד בית הספר זוכה כאן למבט אמביוולנטי. מחד גיסא, זהו בית ספר המנוגד לכל בית ספר כפי שאנחנו מכירים אותו; יש בו שיעורים שלא יימצאו בבתי ספר שחווינו בחיי היומיום שלנו, כגון שינוי צורה, טיפול בבעלי חיים קסומים, שיקויים והתגוננות בפני כוחות האופל. מאידך גיסא, שיטות הלימוד, הבחינות, שיעורי הספורט, הספרייה ואפילו שיטות המשמעת, אינם שונים כלל מן המקובל בבתי ספר המוכרים לנו. יתר על כן, התלמידים החרוצים, כדוגמת הרמיוני גריינג'ר, מצליחים לא רק בציונים אלא גם ביישום הדברים שלמדו במציאות הבדיונית של הספר. היינו, באופן עקרוני אין המחברת מערערת על הממסד החינוכי, אלא יותר על התכנים הספציפיים של החומר הנלמד ועל אישיות זו או אחרת של מורה מסוים.

העיצוב הספרותי של 'הארי פוטר'

א

"גביע האש", הספר הרביעי ועדיין אחרון בסדרה, פותח במשפט הבא:

"The villagers of Little Hangleton still called it 'the Riddle House', even though it had been many years since the Riddle family had lived there

חלקו הראשון של המשפט מציב בפני הקוראים חידה, פשוטו כמשמעו - Riddle House - בית חידה. אך חלקו השני של המשפט מספק הסבר נוסף, פרוזאי למדי, לשמו של הבית. רידל, כשם משפחה, אינו שם נדיר באנגליה, אבל ברור לנו כבר מהבנייה התחבירית של המשפט שמישהו ממשפחת רידל הזאת יסבך את הארי ואותנו, הקוראים, בהמשך.

ג'יי. קיי. רולינג יודעת ליצור שטף של כתיבה אינטליגנטית ומעניינת, כפי שראינו מהדוגמה לעיל. עם זאת טוענים, ובמידה רבה של צדק, שהיא יודעת להפעיל את כל המניפולציות הנכונות בזמן המתאים: הארי נראה כנכשל אך תמיד, בסופו של דבר, מצליח. הוא גם זוכה לנקמה, למשל, בבן דודו המרגיז דאדלי. האגריד מעניק לאותו בן דוד זנב חזיר, ובכך לא רק נוקם את נקמת הארי על ההשפלות שהיו מנת חלקו מידיו של דאדלי, אלא גם מבטא את דעתו של הארי על מהותו האמיתית של בן דודו. בכך מפעילה רולינג את המנגנון הקומפנסטורי, התגמולי, אצל הקוראים, למרות שאין זה עולה בקנה אחד עם אמות מידה מוסריות.

הארי חווה חוויות קשות והרפתקאות מסמרות שיער, אך בסופן הוא זוכה לתגמול, לפרס, ובמקביל זוכה הקורא לסיפוק משאלותיו הכמוסות. כלומר, בראש ובראשונה הטעם לסיפוק שחש הקורא קשור לסיפוק מיידי - הטוב ניצל וניצח, והרע הפסיד. מבחינה זו, אין 'הארי פוטר' נבדל מרבי מכר אחרים כמו רומנים רומנטיים, רומנים של פעולה וכדומה.

יתר על כן, דמותו של הארי מעוצבת באופן סטריאוטיפי למדי. אמנם געגועיו להוריו המתים מקבלים ביטוי ב'מראת המשאלות', אך עדיין אין ביטוי ממשי לטראומות של ילדותו בהתנהגותו המודעת. למרות ילדותו העשוקה ויתמותו הוא אדם אופטימי, פעלתני, שיודע לעמוד על זכויותיו.

על טענה זו ניתן להשיב בדוגמאות מהקלאסיקה של ספרות הילדים. רבות מן הדמויות הנמנות על הקלאסיקה הזאת אינן זוכות לעיצוב פסיכולוגיסטי מלא. והראייה - עליסה ב"עליסה בארץ הפלאות" היא דמות שאין בה שמץ של עיבוי פסיכולוגיסטי. כל המניעים שלה אינם נובעים ממעמקי הלא-מודע, אלא מאי-גיון צרוף או משעשועים לוגיים. יתרה מזו, היא אינה מפחדת כלל, למרות היצורים המשונים וסתירת חוקי המציאות שהיא נתקלת בהם. לעומתה, הארי הוא כמעט רסקולניקוב! ואולם אם נשווה את דמותו של בילבו, ההוביט החביב מ"ההוביט", או פרודו, אחיינו בטרילוגיה "שר הטבעות" של טולקין, נראה שהעיצוב דומה. היינו, גם בילבו וגם פרודו אינם מופת לעיבוי פסיכולוגיסטי, אך עדיין יש איזה שינוי באישיותם במשך הספר. בנוסף לכך, הם נדרשים להכרעות מוסריות קשות יותר משל הארי.

ממה נובע ההבדל? בראש ובראשונה מסגנונו האפל, המורכב, של טולקין, המושפע מהמיתוסים העגמומיים של ארצות הצפון. אין הוא מתייחס אליהם באירוניה, אלא בכמיהה ובגעגועים הגובלים לעתים בפתוס. הפנטזיה שלו היא שלמה, מלאה, ואין בה מקום לעולם חסרי הקסם (אליו שייך הקורא) כמו ב"הארי פוטר". רולינג, העושה שימוש נרחב אף היא במיתוסים ואמונות עממיות, מתייחסת אליהם באירוניה ולעתים אף בלעג גלוי (למשל, בתיאור השיעור על חיזוי עתידות ו'העין הפנימית'). גם סגנון כתיבתה שונה, ועל כך בהמשך.

כמו כן, אפשר לייחס את ההבדלים גם לגיל קהל היעד; ספרי 'הארי פוטר' מיועדים לגילאי הכיתות הגבוהות של בית הספר העממי ותחילת חטיבת הביניים, בעוד ש"ההוביט" ו"שר הטבעות" מיועדים לנוער בוגר. על פי ההשקפה החינוכית הרווחת במערב, ככל שהילד קטן יותר יש צורך לפשט את הלשון ואת המאורעות כדי להתאימם לכושר השגתו (שביט, 1996, שנברג 2001).

ב

ב"מימזיס" טוען אריך אוארבך כי יש שני סגנונות מרכזיים בעיצובם הספרותי של הטקסטים בתרבות המערב. האחד הוא ההומרי, והשני המקראי (אוארבך, תשי"ח). הוא מביא את הסיפור על צלקתו של אודיסיאוס לקראת סיום 'האודיסיאה' בו מגלה אבריקליאה, אומנתו של אודיסיאוס, את זהותו האמיתית של הזר (אודיסיאוס המחופש) השב לביתו לאחר נדודיו הארוכים בים, לעומת סיפור עקידת יצחק מתוך המקרא.

כללית, הוא מאפיין את שני הסגנונות הללו כמנוגדים – הראשון אינו מכיר ברקע אחורי, המאורעות מתרחשים לפנינו, אין משהו נסתר או אפל שאין אנו יודעים עליו. מכאן, אין בעולם המתואר כל פרספקטיבה. הדברים קורים כאן ועכשיו והגיבורים אינם מתפתחים. אודיסיאוס של תחילת האודיסיאה הוא אודיסאוס של סופה. זאת לעומת הסיפור המקראי, בו רבים פערי הידע שלנו. אין תיאורי נוף, אין תיאור פיזי של הדמויות, הסיבות למעשים אינן גלויות, רב הנסתר על הגלוי.

מכאן, העולם ההומרי הוא עולם יפה להפליא, חושני, עתיר פרטים המנסה להקסים אותנו בזכות יופיו ולא באיזה ערך מוסרי או דתי. הומרוס בא "להשכיחנו, לקצת שעות, את מציאותנו אנו" (אוארבך, תשי"ח), בניגוד למקרא התובע מאיתנו "לשלב את חיינו אנו בעולמו" (שם) ולכפוף עצמנו לצו האלוהי. יתר על כן, הדמויות המקראיות מתפתחות ומשתנות, אין דין יעקב הנער הגונב את בכורת אחיו כדין יעקב הגבר המבכה את אובדן בנו האהוב, או דוד הרועה את עדרי אביו לעומת דוד המבוגר המתחמם בחיק אבישג השונמית.

כפי שניסיתי להראות, רולינג כותבת בהמשך למסורת ההומרית. היא יוצרת עולם מקסים, משכנע ביופיו, השובה אותנו בקסמיו (תרתי משמע). אפילו את עלילת הסיפור הבלשי, המסתיר מאיתנו אינפורמציה, היא טווה בדרכו של הומרוס, ללא רקע אחורי; א. משום שאנו יודעים מיהו הרשע (הלורד וולדמורט), רק איננו יודעים מה התחפושת שלו הפעם, ב. בתיווך סיפור ההרפתקאות נחשפת האינפורמציה הדרושה. היינו, כמעט בכל פרק מתרחשת הרפתקה מקומית אחרת, שיש בה גם רמז לתחפושת הנוכחית של הרשע.

לכן, יהארי פוטר' אינו מפחיד באמת. למרות הקסמים, למרות הכוחות העל-טבעיים, למרות הרשע האינהרנטי של חלק מן הדמויות, אין בספר אימה של ממש. זאת בניגוד לסאורון, מלך מורדור, ב"שר הטבעות".

הארי פוטר כזרז קריאה

העובדות מדברות בעד עצמן. הספר הפך לרב-מכר ובניו-יורק טיימס הוא גרם לביטול ההפרדה בין ספרי ילדים למבוגרים, דבר המחזק את מעמדו כטקסט אמביוולנטי. כמו כן, יצאו מהדורות מיוחדות למבוגרים שציורי העטיפה שלהן בגוונים אפרפרים, סולידיים יותר. כפי שציינתי בראשית המאמר, זהר שביט טוענת ששני האינדיקטורים לכך שספר ילדים נכנס לקלאסיקה הם: האחד, פרסום מהדורות מדעיות והתפתחות מחקר עיוני סביב הספר והשני, יצירת עיבודים.

למרות שלא כל ספרי "הארי פוטר" נכתבו (רולינג הבטיחה אחד לכל שנת הוגוורטס - כלומר, יש לצפות לעוד שלושה), כבר יצא ספרו של דיוויד קולברט, שהוא מעין אינדקס למציאת השורשים המיתיים והעממיים לשמות וליצורים המאכלסים את "הארי פוטר". כמו כן, החלק הראשון, "אבן החכמים", כבר זכה לעיבוד קולנועי ויצא גם משחק מחשב "הארי פוטר". כלומר, מתחילים להתאסף סימנים המורים על אפשרות שהספר אכן ייכנס לקלאסיקה. ואולם כרגע, תרומתו החשובה ביותר נראית בכך שהחזיר את הנוער לספרייה. למרות החשיפה המתמדת לטלוויזיה ולמחשב, חזרו ילדים רבים לקריאה בזכות "הארי פוטר".

השאלה היא, האם הקריאה באמת כל כך חשובה? התשובה אינה פשוטה, שכן השאלה היא למה הכוונה. האם הכוונה היא לקריאה דמומה, או קריאה בקול רם? אין זו שאלה טריוויאלית כשמדובר בילדים. רבים מן הילדים המסוגלים לקרוא מעדיפים, במקרים רבים, שיקריאו להם בקול רם.

בעולם העתיק רוב הקריאה היתה קריאה בקול רם. ואכן, אוגוסטינוס הקדוש (מאה חמישית לספירה) מתפלא ב"וידויים" שלו על חבר של אמו ולימים מורו הרוחני, אמברוזיוס הקדוש, שראה אותו קורא בשקט. רק עם התפתחות הדפוס ותפוצת הספרים מתחילה להתקבל הקריאה הדמומה. וכאן בדיוק נעוץ ההבדל, בין הקריאה לבין הצפייה במדיה האלקטרונית או אפילו באמנויות כמו המחול, התיאטרון וכמובן הקולנוע. המלים הן מופשטות הרבה יותר מכל תמונה. הרי אומרים "תמונה שווה אלף מלים"!

אכן, בגלל מוחשיותה מגבילה התמונה את הדמיון הפרשני. היינו, אין מדובר כאן ביתרון אלא בחיסרון התמונה לעומת המלה. תארו לכם שהיה לנו תצלום של ישו, או של אדם הראשון וחווה אישתו, ולא אוסף של מלים. האם המגוון האדיר בציור המערבי לא היה מפסיד מכך?

יתר על כן, בקריאה דמומה, הדורשת הפעלת דמיון ויצירתיות, אין צנזורה ממשית. בניגוד לקריאה בקול, בה הקורא מכוון אותנו כבר באינטונציה ובדגשים השונים לאיזו פרשנות המקובלת על הממסד. הטלוויזיה, ללא ספק, נשלטת על ידי גופים מסחריים או ממסדיים ולכן נתונה לצנזורה יותר מאשר ספרים.

בנוסף לכך, אפשר להמליץ גם על הגורם הכלכלי; הספר הוא זול יותר ומיידי מכל האמצעים האלקטרוניים העומדים לרשותנו. ולכן מתוך צורך בפיתוח הדמיון, בעיצוב דעה עצמאית ובחיזוק חופש הביטוי, רצוי מאוד לשמור את מיומנות הקריאה אצל ילדינו בני האלף השלישי. ואם "הארי פוטר" עוזר בפיתוח הקריאה, יבורך!

ביבליוגרפיה

אוארבך, אריך. תשי"ח. מימזיס, התגלמות המציאות בספרות המערב. ירושלים: מוסד ביאליק.
אוגוסטינוס. 2001. וידויים. תרגום: אביעד קליינברג. תל אביב: ידיעות אחרונות.
טולקין, ג'. ר. ר. 1976. ההוביט. תרגום: משה הנעמי. תל אביב: זמורה, ביתן, מודן.
טולקין, ג'. ר. ר. 1979. שר הטבעות, חבורת הטבעת. תרגום: רות לבנית, תל אביב: זמורה ביתן.
קולברט, דיוויד. 2002. העולמות הקסומים של הארי פוטר, אוצר של מיתוסים, אגדות ועובדות מרתקות. תרגום: מיכל רון, תל אביב: מודן.
רולינג, ג'יי. קיי. 1997. הארי פוטר ואבן החכמים. תרגום: גילי בר הלל, תל אביב: ידיעות אחרונות.
רולינג, ג'יי. קיי. 1998. הארי פוטר וחדר הסודות. תרגום: גילי בר הלל, תל אביב: ידיעות אחרונות.
רולינג, ג'יי. קיי. 2001. הארי פוטר והאסיר מאזקבן. תרגום: גילי בר הלל, תל אביב: ידיעות אחרונות.
רולינג, ג'יי. קיי. 2001. הארי פוטר וגביע האש. תרגום: גילי בר הלל, תל אביב: ידיעות אחרונות.
שביט, זהר. 1996. מעשה ילדות, מבוא לפואטיקה של ספרות הילדים. תל אביב: עם עובד.
שנברג, גליה. 2001. "שקספיר לילדים?" מעגלי קריאה 27, עמ' 61-51.

Rolling. J. K. 1997, Harry Potter and the Philosopherws Stone. Bloomsbury. London
Rolling. J. K. 1998, Harry Potter and the Chamber of Secrets. Bloomsbury. London
Rolling. J. K. 1999, Harry Potter and the prisoner of Azkaban. Scholastic Press. New York
Rolling. J. K. 1999, Harry Potter and the Goblet of Fire. Scholastic Press. New York

ביבליוגרפיה:
כותר: סוד הקסם של הארי פוטר
מחברת: שנברג, גליה (ד"ר)
תאריך: נובמבר 2002 , גליון 29
שם כתב העת: מעגלי קריאה : כתב עת לעיון ולהדרכה בספרות ילדים
עורך הכתב עת: כהן, אדיר  (פרופ')
בעלי זכויות : אוניברסיטת חיפה. הפקולטה לחינוך. המרכז לספרות ילדים
הוצאה לאור: אוניברסיטת חיפה. הפקולטה לחינוך. המרכז לספרות ילדים
הערות לפריט זה: 1. ד"ר גליה שנברג, חוקרת ומרצה לספרות ילדים, מכללת גורדון לחינוך, חיפה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית