עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות ימי הבניים
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
יצירתו הספרותית החשובה ביותר של רש"י, שהקנתה לו את פרסומו הגדול לדורות, היא פירושו לתלמוד הבבלי. למי כתב רש"י את פירושו לתלמוד? מה היקפו של הפירוש? מהן סגולותיו הפרשניות וזיקתו למסורות פרשניות אחרות?



יצירתו הספרותית: הפירוש לתלמוד
מחבר: פרופ' אברהם גרוסמן


יצירתו הספרותית החשובה ביותר של רש"י, שהקנתה לו את פרסומו הגדול לדורות, היא פירושו לתלמוד הבבלי. הפירוש הזה הוא ממיטב היצירה העברית בכל הדורות. אמנם, קדמו לו חכמים אחרים בכתיבת פירושים למסכתות מן התלמוד ואף פירושים כוללים, אך איש מהם לא הגיע להישגיו הפרשניים של רש"י והשפעתם על לימוד התלמוד במרוצת הדורות הייתה קטנה. כמעט כל הפירושים שנכתבו באשכנז לפני רש"י נדחו מפני פירושו, ורבים מהם אף נשכחו.

שש שאלות עיקריות עומדות במרכז המחקר של פירוש רש"י לתלמוד:

א. היקפו. לאילו מסכתות כתב רש"י את פירושו? האם כל הפירושים הנדפסים המיוחסים לו אכן יצאו מתחת ידו? מהו סדר פירושם?
ב. אילו סגולות עשו את פירושו למועדף על כל האחרים?
ג. מהי מידת זיקתו למסורות פרשניות אחרות, ובעיקר לפירושים שנכתבו לפניו באשכנז?
ד. האם נוסח הפירוש אותנטי?
ה. האם לפירושיו של רש"י היו מהדורות שונות?
ו. מהו ההסבר לשינויים ולסתירות הפנימיות בפירושי רש"י?

ואולם לפני הדיון בשאלות האלה ברצוני לעסוק בקהל היעד של פירוש רש"י.

למי כתב רש"י את פירושו לתלמוד?

בשאלת קהל היעד של פירוש רש"י לתלמוד קיימת מחלוקת בין החוקרים. רובם סבורים כי פירושו לתלמוד – ובמידת-מה גם פירושו למקרא - לא נועדו ללומד המתחיל, אלא ללומד המתקדם. וכדברי ליפשיץ: "הוא [רש"י] לא חיבר את פירושו להיות ספר מוסבר להמונים ולעמי הארצות, כי אם למשכילי דורו שיש בהם ריח תורה" (ליפשיץ, 'רש"י', עמ' קעד). יונה פרנקל אף הביא הוכחה לכך. הוא בדק את פירוש רש"י למאה מונחים בתלמוד הבבלי והסיק כי ביטויים נדירים המופיעים עד חמש פעמים בש"ס מפורשים בכל פעם. אחרים, כמידת שכיחותם כן ההתייחסות אליהם. הביטויים השכיחים מאוד לא פורשו אלא אם כן יש בהם תופעה נדירה. מכאן, שרש"י לא כתב את פירושו לתלמוד ללומד המתחיל (פרנקל, 'רש"י', עמ' 199).

נראית לי מאוד דעתם של חכמים ראשונים ואחרונים כי פירושיו של רש"י לתלמוד ולמקרא נכתבו מלכתחילה לרמות ידע שונות של קהל הלומדים, וכל אחד יכול להפיק ממנו תועלת על-פי רמתו. לאחרונה שב והדגיש זאת תא-שמע:

מן המופלאות היא מידת התאמתו של פירוש רש"י לכל רמת לימוד מצויה וסבירה [...] תועלתו של הפירוש עומדת ביחס ישר אל רמתו של הלומד: ככל שגבוהה יותר רמתו של הלומד, כך רבה מידת התועלת היחסית שהוא מפיק מן הפירוש, בהיותו מסוגל להבחין - או, לפחות, לדמות כי הוא מבחין - ברמזים מכוונים ובמשקעי לשון בפירוש רש"י, במה שנאמר בו ובמה שלא נאמר בו, ולרדת יותר אל "עומק" כוונתו [...] די להתבונן בעובדה הפשוטה, כי במהלך תשע מאות שנה מאז נכתב פירושו, נתחדשו אסכולות לימודיות רבות ומגוונות, שהעמידו סגנונות שונים מאוד זה מזה בדרך לימוד הגמרא, אך כולן כאחת, ללא יוצא מן הכלל, השתמשו בפירוש רש"י כאסמכתא לפירושיהן, וכולן ראו בו מייצג נאמן למהלך מחשבתן. [...] בכל קומה שאליה יגביה הלומד, שם יפגוש בפירושו של רש"י העומד לימינו ומסייע בידו - כמידת יכולתו של הלומד - להגביה שוב עוד ועוד. במקביל לכך תלך ותעמיק הכרתו של הלומד באיכות הפירוש ובגדולת מחברו, שהיא לאין שיעור (תא-שמע, 'הספרות הפרשנית לתלמוד', א, עמ' 49).

דבריהם של ר' יצחק די-לאטיש, ר' יצחק קנפנטון והחיד"א, המובאים להלן בדיון בסגולותיו של פירוש רש"י, מלמדים כי אף הם עמדו על קיומם של רבדים שונים של עומק בפירושיו של רש"י.

הקביעה הזאת חלה באופן חלקי גם על פירושו למקרא. אמנם, גם הלומד המתחיל יכול להשתמש בפירוש רש"י לתנ"ך, ויעידו על כך רבבות ילדים הלומדים תורה עם רש"י בתפוצות ישראל, ואולם רק הלומד המתקדם יכול לרדת לעומק דברי רש"י ולהפיק מהם את התועלת המרבית. חנוך גמליאל הראה שרבות מן ההערות הלשוניות ושיטתו הדקדוקית של רש"י בכללותה כוונו מלכתחילה בידי רש"י ללומד "המתעמק והבקי" (גמליאל, 'תפיסות תחביריות בפירוש רש"י לתורה', עמ' 354).

היקפו של הפירוש

רש"י פירש את רוב מסכתות התלמוד הבבלי וייתכן שפירש את כולן; מקצת הפירושים הנדפסים המיוחסים לו אינם שלו, ואחרים - זהות מחברם מוטלת עדיין בספק. את הפירושים הללו ייחסו לרש"י מדפיסי התלמוד בסוף המאה ה-15, אך לא ידוע על מה התבססו בייחוס הזה: על מסורת מהימנה - בכתב או בעל-פה - או על מסורות מוטעות. כבר חכמים קדומים העלו ספקות באשר לזהות הכותב של פירושים שונים שיוחסו לרש"י, ור' חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) אף הקדיש לכך דיון מפורט.1

לא השתמרו פירושים של רש"י למסכתות תענית, נדרים, נזיר, בבא בתרא (מדף כט ע"ב ואילך), ומכות (מדף כ ע"א ואילך). הפירושים הנדפסים בש"ס וילנה כפירושי רש"י למסכתות תענית, נדרים, נזיר והוריות אינם שלו ויש לשייכם לפירושי מגנצא. גם הפירוש למסכת מועד-קטן אינו שלו. פירושו של רש"י למסכת הזאת התפרסם רק בשנת תשכ"א בידי אפרים קופפר. ספקות שונים הועלו גם לגבי הפירוש לחלקים ממסכתות זבחים, מנחות, בכורות, תמורה ומעילה. גם השאלה אם רש"י כתב את הפירוש לפרק "חלק" שבמסכת סנהדרין שנויה במחלוקת. בפירושו למסכת בבא בתרא, דפוס ונציה רפ"א, בדף כט ע"א נאמר: "עד כאן פירש רש"י זצ"ל מכאן ואילך פיר' רב' שמואל בר' מאיר". בפירוש הזה שהופיע בדפוס פיזרו כתוב: "כאן מת רש"י ז"ל". במסכת מכות, דפוס ונציה ר"ף, בדף יט ע"ב נאמר: "רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר. מכאן ואילך לשון התלמיד ר' יהודה בר' נתן".

חוקרים שונים שיערו כי רש"י לא הספיק לפרש את המסכתות הללו או חלקים מהן. ואולם עדיפה בעיני ההנחה כי פירושו למסכתות האלה - כולן או מקצתן - אבד. לכאורה, קשה לקבל את ההנחה הזאת שהרי הדבר עומד בסתירה לעובדה שהיה מפורסם מאוד ולכך שפירושיו זכו לתפוצה רבה ומהירה בקהילות ישראל באירופה ומחוצה לה. ואולם, הפירוש למועד קטן שפִרסם קופפר – כתב-יד יחיד בעולם שהוא ככל הנראה פירושו המקורי של רש"י למסכת הזאת - וממצאים אחרים שהוזכרו לעיל ביחס למסכתות אחרות מלמדים כי הדבר אפשרי ואין לדחותו בשל שיקולים רציונליים כביכול. יש אפוא מקום להנחה, שהפירוש למסכת תענית אבד. קשה להניח כי רש"י לא כתב פירוש למסכת הזאת שהרי היא חלק מסדר מועד, שהעיסוק בו היה רב מאוד. אין ללכת שולל אחר הדברים שהובאו לעיל, ביחס למסכתות בבא בתרא ומכות, ולקבוע בפסקנות כי רש"י נפטר לפני שהספיק להשלים את פירושו לשתי המסכתות האלה. ייתכן מאוד שבכתב-היד שעמד בפני הסופר-המעתיק לבבא בתרא היה חסר ההמשך, ועל כן הוא שיער שרש"י לא הספיק לסיימו לפני פטירתו. קשה להניח, שרש"י הפסיק את פירושו באמצע המסכת הזאת ועבר לפרש מסכת אחרת, ואין שום סיבה להניח כי פירש אותה אחרונה. אין זה סביר שרש"י התחיל לפרש שתי מסכתות בסוף ימיו (בבא בתרא ומכות) והחל את השנייה אף שעמד עדיין בתחילת פירושו לראשונה. חיזוק להנחה הזאת יש בנוסח שבכתב-היד של פירוש רש"י למסכת מכות: "עד כאן דברי הרב, מכאן ואילך דברי התלמיד". גם העובדה שריב"ן, חתנו של רש"י, כתב פירוש לכל מסכת מכות, כפי שהוכיח י"נ אפשטיין, ולא רק מדף יט ואילך, מסייעת להנחה שרש"י סיים את פירושו למסכת הזאת. נראה אפוא כי מדובר במעשי מעתיקים ותו לא.

סדר הזמנים של פירושי רש"י הוא בגדר תעלומה. את פירושו לתורה כתב רש"י לפי סדר החומשים, כפי שעולה מרמיזות שלו מחומש לחומש. ואולם, בפירוש לתלמוד הרמיזות מעטות ואינן מאפשרות לקבוע את סדר המסכתות שפירש, אך די בהן כדי לקבוע כי רש"י לא פירש את התלמוד על-פי הסדר. יונה פרנקל עשה ניסיון מעניין לקבוע את סדר הזמנים על-פי טיב הפירושים ואיכותם. את מסקנתו הציע בזהירות רבה:

אנו מניחים שדרכי הפירוש הלכו הלוך והשתכלל תוך כדי עבודת הפירוש, כלומר מסכת שנתפרשה יפה יותר היא מאוחרת יותר. בדיקת המסכתות לפי רמת דרכי הפירוש תוליך אותנו לא רק אל סדר כרונולוגי משוער שחשיבותו היא רק ביבליוגראפית, אלא עיקר שכרה בשבילנו הוא בזה שלפנינו הזדמנות לבחון את דרכי הפירוש שהצענו [...] נראה שרשאים אנו להבדיל בין מסכתות קדומות - ברכות, סנהדרין, מנחות, בכורות, ערכין וכריתות - לבין מסכתות מאוחרות ובשלות ביותר - סוטה, גיטין, שלוש הבבות, שבועות וחולין. בשאר המסכתות לא ניכרת תכונה קיצונית לכאן או לכאן, ואולי אפשר לשייכן לקבוצה שלישית, כלומר לשלב ביניים בתולדות פירושיו של רש"י (פרנקל, 'רש"י לתלמוד', עמ' 274). לדעתי, גם מסכת שבת נתפרשה בידי רש"י בתקופה מוקדמת של יצירתו.

אין צורך לומר כי תוצאות בדיקה כזאת אינן מעידות בהכרח על סדר הכתיבה.

סגולותיו הפרשניות

פירושו של רש"י לתלמוד הוא פירוש שוטף המבאר את הטקסט התלמודי ולא קטעים נבחרים בלבד.2 לרוב עוסק פירושו בפשט הטקסט ובדרך-כלל נמנע מהעלאת קושיות ומתירוצים. עם זאת, גם רש"י לא פירש כל תיבה וכל עניין ודילג על מה שנראה לו פשוט וברור. לעתים דילג גם על דברים שאינם ברורים ללומד מתחיל. מכאן עולה בבירור כי ייעד את פירושו ללומדים שהגיעו לרמה מתקדמת בלימוד התלמוד. וכבר העלה פרנקל את ההשערה כי ההנחה של רש"י הייתה שללומדיו המתחילים יש מורה המלמדם את הדברים הבסיסיים, וכי הוא, רש"י, משלים את דבריו וביתר עמקות. דברים דומים כתב ישראל תא-שמע:

פירוש רש"י לעמל וליגיעה ניתן, כתלמוד עצמו, ולא להקל מעול הלימוד אלא להנחותו, ובוודאי לא להוות לו תחליף. לשון הפירוש קצרה וכוונתו המדויקת סתומה מעט, במתכוון, ומחייבת עיון. כל הרגיל ברש"י יודע כי מיטב ערכו - ללימוד חוזר של הסוגיא, ולאו דווקא ללימודה הראשוני. בגיל צעיר, ובטרם נרכש ניסיון לימודי מספיק, אין פירוש רש"י יכול כלל להחליף את עבודת המורה המלמד, ולהכשיר לבדו לקראת יכולת של לימוד עצמי.3

פירושו כתוב בלשון חכמים ובצמידות אל הטקסט התלמודי, וכבר מנינו בפרק ה לעיל כמה מסגולותיו הלשוניות. דבריו קצרים מאוד ולעתים קרובות פירושו כולל מילים ספורות בלבד, ואף מִלה אחת או שתיים. לשונו תמציתית ביותר, בהירה, מכוונת ומדויקת, ותכליתה לפתור ספקות, לדחות דעות מוטעות, ולעתים רחוקות גם לרמוז לסוגיות מקבילות. על סוד הצמצום שלו ועל הצורך להעמיק ולדייק בכל תיבה בפירושו כבר עמדו חכמים שונים, בהם החכם הפרובנסלי ר' יצחק די לאטיש בן המאה ה-13: "וראש כל החבורים שנתחברו דרך פירוש הם פירושי הרב רבינו שלמה בר יצחק [...] אין מעלתו נכרת רק ליחידים. כי במלה אחת יכלול פעמים תרוצין של חבלי קושיות".4 בדומה כתב ר' יצחק קנפנטון, מחכמי ספרד הגדולים במחצית השנייה של המאה ה-15:

מנהג רש"י ז"ל ושיטתו היא שלא לדבר דבר ושלא להוציא מלה בלשונו שלא לצורך, ר"ל [רוצה לומר] כי כאשר ידבר דבר על לשון הגמרא הוא או לפרש בעבור כי הוא סתום, או להיות נשמר מפירוש אחר מוטעה, או מאתקפתא או קושיא או דוחק, או לתקן הלשון.5

הגדיל לעשות החיד"א שקבע כי יש לדייק אף באותיותיו של רש"י: "ודקדק מאד בלשונו שרמז כמה חידושים בשינוי אות".6

מאפיין מרכזי בפירוש רש"י, העומד בניגוד לפרשנות התלמוד בגרמניה ובצרפת בדור שלאחר רש"י, הוא צמידותו לגבולות הסוגיה שאותה הוא מפרש. אמנם, לעתים הוא נזקק לסוגיות מקבילות, אך דרך ההשוואה בין סוגיות, שאפיינה את בעלי התוספות, אינה שכיחה אצל רש"י. לעתים רחוקות בלבד הקשה ממקום אחר על הסוגיה שפירש. הוא העמיד במרכז פירושו את החוקיות הפנימית של כל סוגיה וסוגיה, וכבר דן בכך בפירוט יונה פרנקל. כמו בפירושו לתורה כך גם בפירושו לתלמוד, בדק רש"י תחילה הצעות פרשניות חלופות שעמדו בפניו במקורות שונים או שעלו בדעתו, ורק לאחר מכן בחר את הפירוש שנראה לו הולם את הסוגיה.

אחד המאפיינים המובהקים של שיטת רש"י הוא צמידותו למילות הטקסט התלמודי באמצעות מִלה או כמה מילים מתוך לשון הסוגיה. ההבאה מלשון התלמוד היא ציון דרך לא רק למהלך הסוגיה אלא גם לפירושו של רש"י, ולעתים הם משתלבים בו כחלק אינטגרלי. בדרך הזאת הפירוש מלווה את הלומד בכל הסוגיה תוך התמקדות במילים הקשות הדורשות הסבר. מאוחר יותר כינו את פתיחות הפירושים האלה "דיבור המתחיל", ואילו רוב הפירושים שקדמו לרש"י, בעיקר אלה של גאוני בבל, הם בדרך של פרפרזה של הסוגיה.

מאפיינים אחרים של פירוש רש"י: נטייה לפתח משא-ומתן פרשני בדרך של קושיה ותירוץ (לפעמים הדבר נעשה בהבלעה בלבד); שילוב של הפירוש בטקסט התלמודי; הצגת כמה חלופות פרשניות, לעתים קרובות תוך הצבעה על מעלותיהן ומגרעותיהן; מתן תשומת לב רבה לגרסאות ותיקון הטקסט על-פי שיקול דעת; ברֵרה מדוקדקת של המילים; והדרכת הלומד (לעתים ברמז בלבד) גם לגבי דברים שלא נאמרו במפורש. בדרך הזאת של הדרכת הלומד שילב רש"י שתי רמות בפירושו זו בצד זו: האחת ללומד הרגיל והשנייה ללומדים בעמקות ובעיון. תשומת הלב של רש"י לענייני נוסח רבה מזו של כל פרשן אחר של התלמוד שפעל לפניו באשכנז. אמנם גם בפירושי מגנצא בכלל, ובפירושי הרגמ"ה בפרט, יש התייחסות לנושא הזה, אך לא באותה אינטנסיביות.

ההשפעה הרבה של רש"י על נוסח התלמוד עצמו בספרים הנדפסים היא מן המפורסמות. מדפיסים העדיפו לעתים קרובות את הגהותיו. וכבר העיר תא-שמע כי ההדפסה של פירוש רש"י בצמוד לטקסט התלמודי בכל מהדורות התלמוד המודפסות תרמה לכך תרומה מכרעת. עיסוקו הרב של רש"י בנוסחאות ובגרסאות משתלב באווירת התקופה בכללותה. מלומדים באירופה באותה עת הקפידו מאוד לעבוד על נוסח מהימן, וזהו אחד המאפיינים הבולטים של הרנסנס באירופה בשלהי המאה ה-11 ובמאה ה-12.

יסוד דידקטי שכיח בפירושו של רש"י, שתואר בהרחבה על-ידי פרנקל, הוא דרכו של רש"י להפנות את הלומדים אל קטעים הנמצאים בהמשך הסוגיה או בסוגיות הבאות אחריה. לדברי פרנקל, בפירוש רש"י ניכרת המגמה לתת הזדמנות ללימוד עצמי באמצעות שימוש בטכניקת ההדרכה הזאת. כשיגיע הלומד למקום הנרמז יוכל בעצמו להבין את מהותם של הדברים החדשים תוך שימוש בדברים שלמד קודם לכן. פרנקל סבר כי הדרך הזאת ודרכים אחרות שנקט רש"י מעידות על מחשבה דידקטית עמוקה, עקיבה ומתמדת של רש"י בפירושו לתלמוד. עם זאת, יש לזכור כי תמורת ההקלה הדידקטית על הלומד בהמשך הטקסט ניצבת בפניו בשלב הקודם הכבדה, המחייבת אותו לתת כבר עתה את דעתו על קושי עתידי נוסף על זה שעמו הוא מתמודד עתה. ואכן, שני הדברים גם יחד הם בכלל כוונתו של רש"י, המעודד את הלומד להשקיע מאמץ יתר בהווה כדי לאכול מפירותיו בעתיד.

פרנקל מנה שני מאפיינים נוספים בפירושו של רש"י לתלמוד. המאפיין הראשון:

רש"י העמיק מחשבה בכללים טרמינולוגיים יותר מכל פרשן לפניו או לאחריו [...] לפיכך מפליאה לכאורה העובדה שרש"י אינו מפרט כללים טרמינולוגיים אלא לעתים נדירות. מצאנו עשרה כללים טרמינולוגיים מפוזרים בכל הש"ס, והמשותף לכולם הוא שבאותם מקומות מצוי קושי פרשני. רש"י, הפרשן בכל נפשו, כבש את ידיעתו העמוקה ואין היא מתגלית אלא לאחר בדיקה מדוקדקת. הוא מפרש בכל מקום קשה מבחינה טרמינולוגית, אבל מכריח עצמו לא לעשות יותר מלפרש.

המאפיין השני:

רש"י פירש את כל התלמוד כספר אחד, כלומר - התלמוד עמד לפניו בשלמותו והוא השקיע את קני-המידה הפרשניים שלו כאחד בכל פירושו. יכולנו לקבוע כללים ברורים לגבי דרכו של רש"י, וכמעט לא מצאנו מקרים שאינם משתלבים בשיטה אחת לפרש את המונחים התלמודיים (פרנקל, רש"י, עמ' 200).

משכנעת הקביעה לגבי האופי האחיד של הפירוש מבחינה עקרונית, אך אין להחילה על כל הפירוש. יש מסכתות שרש"י האריך בהן בפירושו ויש שקיצר. הדבר נובע, לדעתי, לא רק מהקושי האובייקטיבי של השאלות העולות במסכתות השונות, אלא גם מטיבו של החומר, ואולי גם ממועד כתיבת הפירוש. נושא שהיה אקטואלי בתקופתו והרבו להתלבט בו- בעיקר בשל קיומם של מנהגים שונים - זכה לפירוש ארוך יותר. דוגמה מובהקת לכך היא פירושו של רש"י למסכת חולין, המפורט יותר מזה של רוב המסכתות האחרות. רש"י הִרבה להתייחס בו לפסק ההלכה יותר מאשר בכל מסכת אחרת. נראה כי הדבר נובע מהאקטואליות הרבה של המסכת הזאת לגבי כשרות המאכלים ומההתלבטויות הרבות בסוגיה הזאת שמקורן במסורות שונות של המהגרים היהודים שהגיעו אל גרמניה וצרפת במאות ה-10 וה-11.

זיקתו למסורות פרשניות אחרות

פירושיהם החלקיים של הגאונים רב שרירא ורב האיי לא עמדו לפני רש"י והוא לא הכירם. ספק גם אם הכיר את פירושי רבנו חננאל. למרות זאת עשה שימוש במסורות פרשניות משל גאוני בבל שהגיעו אליו באמצעות סוחרים יהודים מאירופה שנסעו אל המזרח ובאמצעות מסורות פרשניות שהועברו אליו על-ידי חכמים שונים בצרפת ובגרמניה. פירושיו לסיפורים שנרמזו בתלמוד ולא התפרשו בו כלל הן עדות למסורות פרשניות שהיו בידיו. בלא מסורות כאלה, שעברו מדור לדור או השתמרו בכתובים, לא יכול היה לפרש את הסיפורים האלה. עם זאת, הייתה לרש"י זיקה עמוקה לפירושים שכתבו רבנו גרשום מאור הגולה ותלמידיו באשכנז במחצית הראשונה של המאה ה-11. אלה זכו בשעתם לפרסום רב ושימשו גורם חשוב במוניטין שיצאו לישיבות גרמניה ובמשיכת תלמידים אליהן.

הרוב המכריע של הפירושים האלה נדחו כאמור מפני פירושו של רש"י, ולכן לא השאירו את הרושם הראוי להם על ספרות ההלכה לדורותיה. סופרים-מעתיקים לא גילו בהם עניין, וכך אבד זכרם ורק מעטים מהם שרדו. אין פלא שהפירושים האלה השתמרו בידינו במצב טוב באופן יחסי על אותן מסכתות שרש"י לא פירשן או שפירושו עליהן אבד. כמו כן השתמרו הפירושים האלה (פירושי מגנצא) לכמה מסכתות מסדר קדשים,7 במקביל לפירוש רש"י, והם נדפסו יחדיו במהדורת וילנה. על אף שהקונטרסים האלה של פירושי מגנצא השתמרו למקצת המסכתות בלבד, אין ספק שהיו בהם גם פירושים למסכתות אחרות של התלמוד הבבלי, ואולי אף לכולן. שרידים שהשתמרו במקורות שונים - בייחוד ב'ספר הערוך' - מוכיחים זאת.

גם בוורמייזא נכתבו קונטרסי פירושים מעין אלה, בייחוד בעת פריחתו הגדולה של מרכז התורה שבה בשליש האחרון של המאה ה-11. קונטרסי הפירושים הללו, שנכתבו בוורמייזא ובמגנצא, לא נתפסו כנוסח סופי ונעשו בהם הוספות והשלמות על-פי השוואה בין הרשימות של התלמידים ובין המורים השונים.8 רש"י למד בשתי הישיבות הללו והכיר מקרוב את המסורות הפרשניות שנלמדו בהן. מקצת הפירושים שהועלו על הכתב לאחר שובו לצרפת הגיעו אליו באמצעות חתנו, ר' מאיר בן שמואל שלמד בישיבת וורמייזא.

מהו היחס בין פירושו של רש"י ובין הפירושים האלה? מהי זיקתו אליהם והאם עשה בהם שימוש שיטתי ורצוף? מפירושו לא ניתן להשיב תשובה חד-משמעית וממצה על השאלה החשובה הזאת. עם זאת, אין ספק שלמסורת הפרשנית של ישיבות אשכנז הייתה השפעה רבה ביותר על פירושיו של רש"י והיא מונחת ביסוד רבים מהם. יש לכך עדויות שונות ומגוונות בפירושיו. לעתים הביא רש"י במפורש את פירושי רבותיו, וברבים מן המקרים הללו הוסיף בצִדם מסורת פרשנית אחרת (בדרך-כלל תוך ציון "לשון אחר"). מכאן עולה, כי במקום שבו הביא רש"י רק את המסורת שלהם עשה כן בלי לציין את מקור הדברים.

במקומות רבים בפירושיו לתלמוד התייחס רש"י אל "שמועות" שהגיעו אליו. בדיקת ה"שמועות" מלמדת בבירור כי לפחות מקצתן מקורן בחכמי אשכנז. יתר על כן, בידינו עדויות ברורות לכך שרש"י הסתמך גם על פירושים בכתב של חכמי אשכנז הראשונים שהיו לפניו אף אם לא העיר על כך דבר.

השוואת פירושו של רש"י עם פירושים שנכתבו באשכנז לפניו, כולל הפירושים שכתב חברו ובן זמנו ר' אליקים בן משולם, מעלה כי קיימים קווי דמיון רבים - הן בתוכן והן בצורה. גם ההשוואה הזאת תומכת בהנחה שמדובר במסורת פרשנית זהה. נראה אפוא שקיימת זיקה הדוקה בין פירושיו של רש"י ובין הפירושים של חכמי אשכנז שקדמו לו. מבחינות רבות היה רש"י המסכם של המסורת הפרשנית האשכנזית לתלמוד והוא הביאה למרום פסגתה. עם זאת, ברור כי לעתים קרובות סטה ממנה - הן בשל עיונו במקורות והן בשל מסורות פרשניות אחרות, בעיקר אלה של גאוני בבל, שהגיעו אל ישיבת רש"י בטרויש באמצעות ר' אליהו הזקן, ר' יוסף טוב עלם ואחרים.9

נוסח הפירוש ושאלת המהדורות

בדור האחרון נידונה מחדש שאלת הנוסח של הפירוש לתלמוד בעקבות העיסוק הרב בכתבי-יד. מטרת המחקרים הללו הייתה לגלות את ענפי המסירה השונים של כתבי-היד ולבדוק את היחס ביניהם ובין הפירוש המודפס. ממחקרים אלה ואחרים עולה כי ההבדלים בין כתבי-היד של פירוש רש"י לתלמוד רבים אף מאלה של כתבי-היד של פירוש רש"י לתורה. תפוצתו הגדולה של הפירוש לתלמוד גרמה לכך שהוכנסו בו הגהות רבות. הבעיה אינה חדשה. כבר בדורות קדומים היו בידי חכמים נוסחים שונים של פירוש רש"י לתלמוד. כך, למשל, הביא ר' יצחק מוִינה, בעל 'אור זרוע' (ראשית המאה ה-13), פסקים מתוך פירושו של רש"י למסכת חולין בשמו של ר' שלמה בן שמשון, איש וורמייזא, ולעתים העיר שהם נמצאים רק במקצת הספרים שהיו לפניו ואין הוא יודע מה הסיבה להבדל הזה.

מהו מקורם של הנוסחים השונים הללו? בשאלה הזאת דנו כמה חוקרים והתפלגו דעותיהם. רבים סבורים כי מקור ההבדלים הוא ברש"י עצמו וכי הפסקים של ר' שלמה בן שמשון היו במהדורה הראשונה שחיבר בוורמייזא ואותם השמיט מהמהדורה האחרונה שלו, ומכאן הנוסחים השונים בפירושי רש"י. לעומת זאת, כמה חוקרים, בהם י"נ אפשטיין, סברו כי מדובר בהוספה מאוחרת שנכתבה בשולי הגיליון והוכנסה לאחר מכן לתוך פירושו של רש"י, ולכך נוטה גם דעתי.10

רש"י שב והגיה את פירושיו לתלמוד, כפי שעולה ממקורות רבים. אחת העדויות המאלפות לכך היא דבריו של ר' יצחק בן משה מוִינה, בעל 'אור זרוע':

כי ראיתי בפירושים שכתב בכתיבת ידו הקדושה שלכתחלה כתב כך [...] ומחק 'שאובין' וכתב למעלה על שאובין [...] ועשה על תיבת ליתא ציון כזה וכתב על הגליון [...] ועוד היתה תיבה אחת כתובה אצל 'שיעור' ומחקה ולא יכולתי לראות מהו, וסבור אני שהיה כתוב 'מקוה'.11

האם מדובר בתיקונים שהכניס רש"י לפירושיו או במהדורות ממש (רובדי פירוש שונים), היינו, בשינויים ניכרים בין הפירושים שנכתבו בתחילה ובין אלה שנכתבו בשלב מאוחר יותר? זו אחת השאלות המעניינות ביותר בחקר יצירתו הספרותית של רש"י. אלה הסבורים כי רש"י כתב "מהדורות שונות של פירושו" מסתייעים בדברי חכמים קדומים על "מהדורה קמא" ו"מהדורה בתרא" של פירושו. בשאלה הזאת נחלקו החוקרים כבר בראשית ימיה של חוכמת ישראל. לא אציג כאן את כל הדעות הללו.12 ליפשיץ בדק את אופי פירושו של רש"י למסכתות הש"ס אחת לאחת והגיע גם הוא למסקנה שהיו מהדורות שונות. אף הוא סבר שאת המהדורה הראשונה כתב רש"י עוד בשבתו לפני רבותיו בישיבות גרמניה:

את המהדורא הראשונה חבר רש"י על יסוד קבלת רבותיו וקונטרוסיהם [הפירושים לתלמוד] [...] וכשנאסף באפנים כאלה הרבה חמר חדש בגליון קונטרוסו, ערך את המהדורא השניה בהעתיקו שנית את הקונטרוס, בתקנו את הלשון, במחקו את הצריך להמחק, ובהכניסו את כל החמר החדש לתוך הפנים [...] את המהדורא השלישית חבר רש"י בהורותו תורה לתלמידים, ועל כן רק בה הגיע למרום התפתחותו. בתוך החיים וההוראה שבישיבות נולד וגדל הקונטרוס, ומתוך ההוראה עלה לגרם המעלות. מובן מאליו שנולדו חדושים בעת הוראה.13

לעומתו סבר י"נ אפשטיין כי "מהדורא בתרא" אינה חיבור אחר, אלא המהדורה הראשונה שאותה הגיה רש"י. רוב החוקרים הסתמכו על הנוסח המודפס של פירוש רש"י. מחקר כתבי-היד בספרות המחקר שנכתבה בדור האחרון העמיד כמה מן הקביעות הללו בספק גדול.

בנושא הזה דנו לאחרונה יונה פרנקל ושמא פרידמן, ודעותיהם התפלגו. פרנקל בדק את פירושי רש"י לבבא קמא תוך השוואתם לכתבי-יד והגיע למסקנה כי אין מדובר במהדורות במובן המקובל של המונח הזה כיום אלא בהגהות והשלמות:

הממצא בכתבי היד מוכיח, שמאז עריכת התוספות החלו לקרוא "מהדורא בתרא וקמא" לנוסח שונה שנמצא להם בכתבי-היד של רש"י שהיו לפניהם [...] אין לשינויים אלה כל קשר לרמות פירוש שונות [...] "מהדורא" הוא ביטוי טכני לחילופי גירסאות בכתבי-יד שהיו לפני בעלי התוספות, ומעולם לא ערך רש"י מהדורות לפירושו [...] דיוננו על בעיית המהדורות וההגהות העלה שאין שום נקודת אחיזה במקורות, שפירוש רש"י לתלמוד שבידנו אינו יצירה אחידה.14

לעומתו המסקנה של פרידמן היא כי מספרן של ההגהות שמקורן ברש"י גדול יותר. לדעתו, הוספות על פירוש רש"י הנמצאות בכתבי-יד אינן בהכרח השלמות של סופרים ומעתיקים מאוחרים, כפי שסברו חוקרים רבים, ומקצת ההשלמות הללו מקורן ברש"י עצמו. בכמה מהן השתמרו הוספות שהכניס רש"י לפירושו בערוב ימיו, וההוספות האלה לא נכללו בכתבי-יד מסוימים שהועתקו מן הנוסח הקדום יותר של פירושי רש"י לתלמוד. מקורן של כמה מן ההשלמות בעיון מחודש בסוגיה, ורבות אחרות מקורן בחיבורים ובמסורות שהגיעו בינתיים אל בית מדרשו של רש"י מתורתם של גאוני בבל וחכמים אחרים.

פרידמן מצא חיזוק לדעתו במטבעות לשון שונות שהשתמרו בדפוסים ובכתבי-יד, ובכלל זה שינויי סגנון בין פירושי רש"י למסכתות שונות. "לפעמים יש בשינויי סגנון הללו כדי להצביע על פיתוח שלבי הפרשנות, וקדימת מסכת אחת לחברתה".15

קשה להשתחרר מהרושם שמקצת ההבדלים בין החוקרים נובעים במידת-מה מהבדלים סמנטיים. כל החוקרים מסכימים כי רש"י הגיה את פירושיו, גרע מהם והוסיף עליהם, והמחלוקת היא על היקף ההגהות. אכן, עד עתה אין כל ראיה חד-משמעית לכך שרש"י כתב מהדורות שונות של פירושו לתלמוד, היינו, עיבד אותו מחדש ברמות פירוש שונות. עם זאת, ברור כי הוא שב והגיה אותו. יש מסכתות שהגהותיהן רבות ואחרות שהגותיהן מעטות. קשה להניח שרש"י לא כתב קונטרסי פירושים לאותן מסכתות שלמד אצל רבותיו בגרמניה בשבתו לפניהם. כך נהגו רבים מן הלומדים. זאת ועוד, סביר להניח שכבר באותה עת חשב רש"י לכתוב פירוש לתלמוד, וקשה להניח כי לא מצא לנכון להשתמש בפירושים האלה כאשר חיבר את פירושו לתלמוד, לתקנם ולהשלימם על-פי הבנתו ושיקול דעתו. כאמור, הוא עשה כן בפירושו למקרא - ועל כך קיימות עדויות מפורשות - ואין סיבה שלא עשה זאת בפירושיו לתלמוד. והרי הוא שב ובדק את הפירוש בעת לימוד הסוגיות עם תלמידיו. עם זאת, אין עדויות על מהדורות ממש. מסתבר שמקורן של ההוספות הוא בהגהות ובהשלמות הללו של רש"י, ולעתים אלה הוספות מאוחרות של מעתיקים.

שאלה אחרת הקשורה בנושא הזה היא טיבם של פירושי רש"י שנדפסו בצמוד להלכות הרי"ף, לספר הליקוטים 'עין יעקב' של ר' יעקב אבן חביב ולקטעי התלמוד הספרדיים שפִרסם ח"ז דימיטרובסקי. בין הפירושים האלה ובין הנוסח המקובל של פירוש רש"י לתלמוד יש הבדלים רבים. חקר הסוגיה החשובה הזאת נמצא בראשיתו. צונץ סבור כי הפירוש הנדפס על הלכות הרי"ף המיוחס לרש"י לא נכתב על-ידו. כמה חוקרים אף ניסו לברר את זהות המחבר.

תא-שמע סבור שהפירוש של רש"י על הרי"ף לא נכתב על-ידי חכם אחד, אלא זוהי מסורת של סופרים-מעתיקים שצורתה הראשונה נקבעה בין כותלי בית המדרש, והיא קשורה בהתגברות ההתעניינות בספריו של הרי"ף במאה ה-14 ובעיסוק הרב בהם. לדעתו, יש מקום חשוב למסורת הפרובנסלית של נוסח הפירוש הזה. ר' יהונתן הכהן מלוניל נתן דחיפה חשובה לעיסוק בפירושיו של רש"י והייתה לו השפעה רבה על כל פרשני הרי"ף והתלמוד שפעלו אחריו בפרובנס. יסודו של נוסח רש"י על הרי"ף הוא אפוא בגרסה פרובנסלית של נוסח הפירוש. התהליך נמשך לאחר מכן בישיבתם של בני ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש) ושל תלמידיו בטולדו במחצית הראשונה של המאה ה-14. כאשר החל עיסוק אינטנסיבי בהלכות הרא"ש, העבירו גם לחיבור הזה את הגיליונות של פירוש רש"י.

מורכבת אף יותר היא סוגיית פירוש רש"י שנדפס עם ספר 'עין יעקב'. יש חוקרים שסברו כי הוא משקף נוסח ספרדי קדום של פירוש רש"י, והרבו להסתמך עליו בחקר הנוסח המקורי של פירושי רש"י לתלמוד. אחרים סברו כי הוא נדפס על-פי הנוסח שבדפוסים הראשונים - שונצינו או פיזרו - ולא על-פי דפוסי ספרד, וכי אין לו ערך של ממש בחקר הנוסח המקורי של פירוש רש"י.16

שינויים וסתירות בפירושי רש"י

בפירושי רש"י לסוגיות מקבילות בתלמוד קיימים לעתים הבדלים בסגנון הדברים, ובכמה מקרים אף בתוכנם. ההבדלים אינם רק בין מסכת למסכת, אלא לעתים באותה מסכת עצמה, וכבר עמדו על כך הראשונים: "וכן הוא בפירוש רש"י ישן [...] ודע שגרסת רש"י מהופכת הכא מדהתם, ואין לחוש בכך כי כן דרכו לפרש במקום זה כך ובמקום אחר שינה פירושו"; "ואין לתמוה אם רש"י חלוק בפירושיו דידיה אדידיה, כי מהדורות טובא עבד הוא ז"ל".17

חוקרים שונים קשרו את הסוגיה הזאת עם סוגיית המהדורות שנידונה לעיל. לדעת א"ה וייס, מקור הדבר הוא במקרים שבהם חזר בו רש"י מפירושיו הראשונים:

ואולם יש בפירושיו סתירות אשר לא ידענו להן פשר דבר וצריכים להחליט כי רש"י חזר בו מפירושו הראשון ופירש באופן אחר, וכבר העירו בעלי התוספות על מקצת הסתירות, ולרוב במקום שחילוף הפירושים נוגע בהלכה (וייס, 'תולדות רש"י', עמ' 166).

לדעת אברהם ברלינר, הגורם לכך הוא לימודיו של רש"י אצל מורים שונים:

בדרך כלל הניח רש"י ביסוד כל מסכת ומסכת אותו הפירוש, ששמע מפי מורו ורבו בשעת לימודה. וכך עמדו לפני עיניו, בשעת עבודתו, הן פירושי רבותיו שקיבל בעל פה והן רשימות בכתב (ברלינר, 'לתולדות פירושי רש"י', עמ' 185).

אביגדור אפטוביצר הקדיש לנושא הזה דיון מיוחד שחשיבותו רבה. להלן כמה מקביעותיו:

בפירושי רש"י לתלמוד אנו רואים מראה נפלא שאין דוגמתו בכל ספרות הפרשנות, הם השינויים בפירוש ענינים המשותפים לכמה מסכות. והשינויים הם משני פנים: א. שינויים בעיקר הפירוש. ב. שינויים בארך וקצר לשון וסגנון וסדור, בחסר ויתר ומקום [...] והשינויים האלה אינם ממסכת למסכת בלבד אלא אף וגם בשני מקומות במסכת אחת, ולפעמים גם במקומות קרובים זה לזה [...] השינויים ממין השני לא ידעתי שהתעורר עליהם איש. אבל הם הם החשובים ביותר לחקירת פירוש רש"י.

לאחר שהביא דוגמאות רבות להבדלים ולסתירות הללו הציע אפטוביצר את פתרונו החדשני:

ואני מציע כאן לפני החוקרים את פתרוני לחידה הנפלאה, והוא: פירושי רש"י נולדו מתוך למודו לתלמידים על פה, והמלמד על פה המרצה אין דרכו לשמור את הלשון ואין לו מטבע טבועה וחותם קבוע, ואותו הענין שפירשו אתמול בלשון זה יפרשהו היום בלשון אחרת. ועוד שהתלמידים היו שונים בגילם ושונים בכח השגתם ובמדת ידיעתם שרכשו להם מכבר, והמורה התאים פירושיו למצב התלמידים, ולפעמים לא התעורר לפרש הפשוט כי אם על ידי שאלת התלמיד שאצלו לא היה פשוט.18

הסברו של אפטוביצר מקורי, אבל קשה לקבלו. את דיונו בדוגמאות השונות ביסס על נוסח פירושי רש"י המודפסים ולא נזקק כלל לנוסח שבכתבי-היד השונים, וזו חולשה בולטת בדיונו. אופי פירושו של רש"י, על כל מרכיביו, אינו הולם פירוש שנוצר בהרצאות בעל-פה של המורה בפני תלמידיו.

לדעת יונה פרנקל, הסתירות מדומות בלבד. פירושיו של רש"י במקומות השונים רומזים זה אל זה ומשלימים זה את זה, "ונראה בעליל שהמקבילות מודעות למפרש":

דרכו של רש"י היא ליצור אחדות בתוך כל אחת מן הסוגיות, לפרש את הקטעים הזהים פירושים שונים, המתאימים היטב, כל אחד במסגרת סוגייתו, ולפיכך סותרים זה את זה על אף הזהות המילולית של הקטעים המתפרשים. אלו הן, לכאורה ה"סתירות" הבולטות והמפתיעות ביותר, אך עלינו לקבל מראש שלדעת רש"י לא נכון הוא "דסוגיא דהכא איתא נמי התם", אלא כל קטע משולב בתוך סביבתו ורק במסגרת זאת הוא מתפרש (פרנקל, 'פירוש רש"י לתלמוד', עמ' 291-290).

כל עוד לא נחקר ביסודיות הנוסח של פירוש רש"י לתלמוד על בסיס כתבי-יד וכל עוד לא התברר טיבם של כתבי-היד השונים שעמדו בפני המעתיקים והמדפיסים של פירושי רש"י, יהיה קשה למצוא הסבר מלא ומדויק למשמעות התופעה בכל סוגיה וסוגיה. בלא חקירה יסודית של הנוסח, כל דיון בבעיה יהיה חלקי בלבד. עם זאת, ניתן להצביע על כמה גורמים שהביאו לאותם הבדלים:

א. מקצת ההבדלים והסתירות כלל לא היו במקור שיצא מתחת ידיו של רש"י, והם נובעים ממעשי מעתיקים.

ב. הסתמכותו של רש"י על פירושים שבכתב אשר מקורם בחכמי גרמניה, כולל רשימותיו בעת לימודיו אצל רבותיו השונים. מכיוון שהפירושים האלה יצאו מבתי מדרש שונים וממורים שונים, מדרך הטבע אין לראותם כיצירה אחידה וקיימים ביניהם הבדלים. רש"י הסתמך עליהם ולא הקפיד תמיד להתאימם למצוי במקורות האחרים. המסורות הפרשניות השונות והסגנון השונה הטביעו את חותמם על פירושיו שלו.

ג. הגהות והשלמות של רש"י. לעתים הגיה רש"י מסכת אחת בלי לתקן את הסוגיות המקבילות במסכתות אחרות.

ד. פירוש הקטעים הזהים במסגרת סוגייתם המקורית, כפי שהציע פרנקל. זהו כנראה ההסבר לרוב ה"סתירות".

פסקים בפירוש רש"י לתלמוד

לעתים רחוקות בלבד כתב רש"י פסיקות הלכה בפירושו לתלמוד. בהקשר הזה עולות שתי שאלות: מדוע נמנע רש"י בדרך-כלל מפסיקת הלכה בפירושיו, ומהי הסיבה לחריגות המעטות מדרך זו?

ככל הנראה יש בהימנעות הזאת המשך של המסורת הפרשנית האשכנזית מימיו של הרגמ"ה, כפי שבאה לידי ביטוי ב"קונטרס מגנצא" ובפירושי וורמייזא. בפירושים האלה אין בדרך-כלל התייחסות לפסק ההלכה. הדרך הזאת שונה מדרכם של רב שרירא ורב האיי ואף מדרכו של רבנו חננאל, שעסקו בפסק לעתים קרובות יותר. גם חכמי ספרד הרבו לעסוק בכך, אף בספרי הפירושים שלהם. גורם נוסף הוא מגמתו הבסיסית של רש"י בפירושו. הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כמפרש ולא כמורה הלכה, ולכך כל מעייניו היו נתונים לפירושיו:

בתלמוד יש מאות סוגיות שמסתיימות לא לפי ההלכה הפסוקה בימי רש"י; יש בו אלפי חלקי סוגיות, ואולי אף רבבות שלבי משא-ומתן שנדחים בסיומי הסוגיות או מתבטלים בגלל סוגיות מקבילות אחרות. רש"י לא דילג מעולם אף על החלק הקטן ביותר מבין קטעים אלה, פירשם בדייקנות ופיתח בהם את דרכי פרשנותו לא פחות מבסוגיות שבהן התלמוד מביא יסודי הלכות של חיי יום-יום [...] רש"י לא יפרש סוגייה בניגוד לתוכנה, לחוקיותה ולאחדותה כדי להתאימה להלכה פסוקה (פרנקל, 'פירוש רש"י לתלמוד', עמ' 302).

מדוע סטה רש"י לעתים רחוקות מדרכו וכתב פסקי הלכה? קשה מאוד למצוא הסבר מלא לתופעה הזאת, בייחוד בלא בדיקה מקיפה ושיטתית של כתבי-היד.

עניין מיוחד יש במחלוקות של רש"י עם רבותיו ועם חבריו, שבאו לידי ביטוי בפסקים שבפירוש. בדיקה של תשובותיו של רש"י, שבהן מופיעות אותן מחלוקות, מעלה כי מדובר בוויכוחים עזים, שעוררו התרגשות רבה אצל רש"י. לטענתו, רבותיו וחכמים אחרים הסתמכו באותם מקרים על מסורות שהיו בידיהם, אבל אלה אינן הולמות את העולה מן התלמוד הבבלי. אך טבעי הוא כי בפירושים האלה לא יכול היה רש"י לכבוש את רגשותיו והביע את דעתו בשאלת הפסק הנמצאת בסוגיה שבפירושה עסק. דוגמה מובהקת לכך היא השאלה אם מותר לאכול ביום טוב שני חיה ועוף שניצודו ביום טוב ראשון. רש"י נחלק בעניין הזה בחריפוּת עם רבו, ר' יצחק הלוי, עם ר' שלמה בר' שמשון ועם חכמים אחרים בוורמייזא. בבואו לפרש את הסוגיה "בכדי שיעשו" במסכת ביצה - סוגיה העומדת במרכז המשא-ומתן בינו ובין החכמים הללו - סיפר על אותה מחלוקת בפירוט. קשה להניח שהוא היה מתייחס לפסק באותה סוגיה אלמלא אותו פולמוס. ובכלל, ניתן להוכיח כי הוא כתב פסיקות לא רק בפולמוסים שהוא עצמו נטל בהם חלק, אלא גם באחרים שבהם הרבו להתלבט באותם ימים. מסיבה זו הרבה באופן יחסי לשלב פסקים בפירושו למסכת חולין שבה במיוחד נחלקו המנהגים באותה עת.

אם ההנחה הזאת מבוססת, כי אז בכמה מן הפסקים לא הגורם הפרשני העולה מן הסוגיה הוא שהביא את רש"י לעסוק בפסק, אלא הגורם האקטואלי. אמנם מדובר בגורם מזדמן, באירועים שהיו אקטואליים באותה עת, אך המקריות הזאת הולמת רבים מן המקומות שבהם התייחס רש"י לפסק ההלכה בפירושיו.19

הערות:

  1. לביבליוגרפיה מקיפה ומפורטת בסוגיית המסכתות - או חלקים מהן - שלגביהן יש ספק אם רש"י כתב אותן ראו בספרי חכמי צרפת הראשונים, עמ' 218-216, ושם בהערות 279-275.
  2. המחקר החשוב ביותר על פירוש רש"י לתלמוד הוא: פרנקל, פירוש רש"י לתלמוד. ראו גם: תא=שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, עמ' 56-40, ושם ספרות נוספת.
  3. תא-שמע, שם, א, עמ' 42.
  4. הבלין, סדר הקבלה לר' יצחק די-לאטיש, עמ' 174.
  5. י' קנפנטון, דרכי התלמוד, מהדורת י"ש לנגה, ירושלים תשמ"א, עמ' 59.
  6. חיד"א, שם הגדולים, מערכת גדולים, ערך רש"י.
  7. בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מנחות וחולין. הפירושים האלה נדפסו גם במסכתות תענית, נדרים, נזיר ומועד קטן, וכן במסכת בבא בתרא, שפירושו של רש"י עליה השתמר רק עד דף כט ע"א.
  8. דברים יפים על "הקונטרס" (קונטרסי הפירושים) וחשיבותו הדידקטית כתב ליפשיץ, רש"י, עמ' נה-סז.
  9. על יצירתם הספרותית של שני החכמים האלה ועל זיקתם ההדוקה אל תורתם של גאוני בבל והפצתה בצרפת ומחוצה לה ראו בספרי חכמי צרפת הראשונים, פרקים ב-ג.
  10. ראו שם, עמ' 226-225.
  11. אור זרוע, לר' יצחק מוִינה, א, זיטאמיר תרכ"ב, סימן סא. הדיון הוא בנוסח פירוש רש"י לחולין קז, ע"א, ד"ה: "אין נוטלין ממנו לידים".
  12. מניתי אותן בספרי חכמי צרפת הראשונים, עמ' 328-327.
  13. ליפשיץ, רש"י, עמ' עז, עט.
  14. פרנקל, פירוש רש"י לתלמוד, עמ' 12, 15.
  15. פרידמן, הגהות בפירושי רש"י. המובאה מעמ' 173.
  16. לדיון נרחב יותר בסוגיות האלה, כולל ספרות ביבליוגרפית, ראו בספרי חכמי צרפת הראשונים, עמ' 231-230.
  17. המובאה הראשונה היא מחידושי מהרש"א לקידושין מד, ע"א, ד"ה: "כלל אינו". המובאה השנייה היא מר' יוסף קורקוס, כפי שהובאה בספר יד מלאכי, ברלין תרי"ב, דף קפה, ע"ב.
  18. אפטוביצר, פירוש רש"י לתלמוד, עמ' רפו-רפח, רצג.
  19. גם לדעת ב"ז בנדיקט, חרג רש"י ממסגרת פעילותו הפרשנית ושילב לעתים בפירושו פסקי הלכה בשל שיקולים אקטואליים: "שאין דרכו של רש"י בפירושיו לפסוק הלכה אלא במקום שבו הוא חולק על דעה מקובלת [...] בזמן שרש"י עמד לפני דעה מקובלת בדורו, שנראתה בעיניו כבלתי נכונה, חרג ממסגרת הפירוש וכלל בתוכו חוות דעת להלכה" - בנדיקט, לפסיקתו של רש"י בפירושיו, עמ' 21, 23.


אל האסופה רש"י : ר' שלמה יצחקי - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: יצירתו הספרותית: הפירוש לתלמוד
שם  הספר: רש"י : ר' שלמה יצחקי
מחבר: גרוסמן, אברהם (פרופ')
עורכת הספר: רגב-שושני, אביטל
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית