|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > מחשבת ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > הגות דתית-יהודיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות אשכנז |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
|
בסימן הראשון הפותח את 'ספר חסידים' אנו קוראים:
כמו שאמרנו, נוסח זה הוא כנראה של ר' שמואל החסיד, ויש להשווֹת אליו את הנוסח שהוא כנראה של ר' יהודה החסיד, המצוי בסימן תקפח (עמ' 161-160). ההשוואה מגלה מיד את ההבדל שבין הדיון העקרוני של ר' שמואל לבין הדיון הקונקרטי והמפורט יותר של ר' יהודה, האופייני לספר כולו. "מת מצוה" היא אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על האדם על-פי המסורת ההלכית והמוסרית. היא מיוחדת בכך שאין לצפות להכרת תודה מצד מי שהמצווה מיטיבה עמו. הכוונה בדרך כלל לגופת מת יהודי אלמוני שנמצאה באחד המקומות ויש לטפל בה ולהביאה לקבר ישראל. חובה זו מוטלת על משפחתו וקרוביו של המת, אבל כשהמת הוא אלמוני לא ברור מי החייב בטיפול זה, ולכן מי שנוטל על עצמו חובה בלתי-נעימה זו מקיים מצווה שאיננה מוטלת עליו במישרין, ולכן שכרו גדול. ר' שמואל ור' יהודה משתמשים במושג הלכי זה כמטאפורה לכל מצווה מוזנחת, שבני-אדם מבקשים לחמוק ממנה, כלומר, במקום "מת מצוה" אמור: "מצוה הדומה למת", המצווה היא המת שיש לטפל בו. ההנחיה היא לנהוג בכל תחומי החיים על-פי העיקרון של "מת מצוה": בכל מקום שאפשר לבחור יש להעדיף את המצווה המוזנחת על זו שרבים עוסקים בה, כי בכך מוקנה ערך נוסף לקיום המצווה. לימוד התורה הוא מצווה חשובה, אבל לגבי החסיד העיקר הוא לקיים את לימוד התורה בצורה הקשה והלא-נעימה ביותר, דהיינו, ללמוד אותן מסכתות ואותם פרקים שאחרים נמנעים מללמוד אותם. "מצווה הדומה למת" איננה ניכרת מן הדיון ההלכי והמסורתי המוקדש לה, אלא מייחסה של הסביבה החברתית אליה. כלומר, ערכו של קיום מצווה איננו נקבע על-פי מידת החשיבות הניתנת לה במקורות ההלכיים, אלא על-פי מידת המאמץ הרוחני שיש להקדיש לקיומה. מידתו של מאמץ זה נקבעת על-פי יחסם של בני-האדם אליה, מתוך אמונה כי הציבור יבחר תמיד בדרך הקלה והנעימה ביותר כדי לצאת ידי חובה. החסיד נדרש אפוא להתבונן לאו דווקא בפרטיו של הציווּי ההלכי, אלא בהתנהגותם של הסובבים אותו, וללכת במכוּון וביודעין בדרך המנוגדת לזו של החברה שבה הוא חי. החסיד חייב להיות יוצא דופן, משום שרק בדרך זו יוכל לבטא את החיפוש אחר הדרך הקשה ביותר לקיים את מצווֹת האל. "מת מצווה" הוא אפוא פן אחד של הכלל "במקום שקשה עליו הדבר", ובעת ובעונה אחת הוא מבטא את העיקרון "לפום צערא אגרא" – השכר ניתן לפי המאמץ שהושקע בקיומה של המצווה. ככל שהמאמץ גדול יותר כן גדול יותר השכר, והמאמץ הרב ביותר נדרש בשעה שאדם הולך נגד הזרם ופועל בניגוד למוסכמות של החברה שהוא חי בה. לפנינו דוגמה מובהקת לספּיריטוּאליזציה של החיים הדתיים בלי לפגוע בחיוב הגופני המעשי של המסורת: ערכה של המצווה נקבע על-פי המאמץ המושקע בעשייתה, ומאמץ זה הוא מאמץ רוחני מובהק של התגברות על לחצים חברתיים ושל מסירות גמורה לאל, ולא לחברה. החיים הדתיים נתפשׂים אפוא בצורה ספּיריטוּאלית מובהקת, אבל לא ייתכן להגיע למעלה זו בלי לקיים את המצווה החומרית, בלי לשבת בבית המדרש וללמוד את מסכת מועד קטן או את פרק "מי שמתו מוטל לפניו". אין כאן פתח לקיים את המאמץ הרוחני בלא לקיים את הציווּי הגופני, כפי שהדבר קיים בשיטתו של ר' בחיי אבן פקודה – שעל-פיה אפשר להשתקע בהכרת הייחוד, ביראת אלוהים ובאהבת אלוהים בלא קשר ישיר לקיומן של המצווֹת המעשיות. מסירות הנפש הנדרשת מן החסיד היא מעין "קידוש השם" בזעיר אנפין – עליו להקריב את נטיותיו האנושיות, את ציפיותיו להכרה ולהערכה חברתית, על מזבח הדרישה למסירות רוחנית שלמה לציווּיוֹ של האל. הדבר ניכר היטב בהגדרה שמגדיר ר' יהודה החסיד את מהותו של החסיד.
קראו עוד:
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
אל האסופה ר' יהודה החסיד - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
