עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > מחשבת ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > הגות דתית-יהודיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהדות אשכנז
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
תורת המוסר המוצגת ב'ספר חסידים' של ר' יהודה החסיד. תורה זו עניינה העיקרי הוא להכשיר את האדם לעמוד בניסיון העליון של הקרבת חייו למען האל.



חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
מחבר: פרופ' יוסף דן


תורת המוסר המוצגת ב'ספר חסידים' היא המענה הדתי של יהדות אשכנז למציאות הנוראה שנכפתה עליה בשלהי המאה ה-11, עם ראשיתה של תנועת מסעי הצלב. תורה זו מורה דרך לפרט ולקהילה כיצד להכין את עצמם לקראת הניסיון המחריד הצפוי להם בתוקף ההכרח ההיסטורי, שהתבטא בגלים החוזרים ונשנים של מסעי צלב, רדיפות, גזֵרות וקידוש השם. בעת ובעונה אחת היתה תורה זו גם תשובה לאתגרים רעיוניים רחבים יותר, הקשורים בעצם מעמדה של היהדות בעולם הרוחני של ימי-הביניים, ולא פחות מכך – והדבר מפתיע – ביטוי לרחשי לב אישיים של הוגה דעות יחיד, המציג את תפישׂת עולמו האישית בפני הציבור. בפרק זה ננסה לבחון את שלוש השכבות הללו, שבאיחודן יצרו את התופעה הנדירה של ספר מוסר בעל עומק עיוני נדיר, המתמודד עם מציאות היסטורית חד-פעמית.

רוב הפרקים בסקירה ביוגרפית רעיונית זו מציגים את ר' יהודה החסיד לבדו. ברבים מן הנושאים העיקריים הוא נקט עמדה רעיונית עצמאית, שהפרידה בינו לבין חבריו ואפילו בינו לבין תלמידיו. לא כן הדבר בפרק זה. כאן ניצב ר' יהודה החסיד ככל הנראה יחד עם מוריו, חבריו ותלמידיו, ואנו יכולים להשתמש בטקסטים שנוצרו במשך שלושה דורות כדי להציג תמונה ברורה ושלמה של המסר הרעיוני. המדובר בשלוש קבוצות של טקסטים המייצגות שלושה רבדים היסטוריים בתולדותיו של חוג בני משפחת קלונימוס. הראשון הוא המסכת המוסרית העקרונית המוצגת בדפים הראשונים של 'ספר חסידים' נוסח פּארמה, דפים שאולי נכתבו בידי אביו של ר' יהודה, ר' שמואל החסיד. הרובד השני הוא הצגתם של אותם דברים, לעתים בלשון כמעט זהה, בגוף 'ספר חסידים', בידי ר' יהודה החסיד. הרובד השלישי הוא הדיונים העקרוניים של ר' אלעזר מווֹרמס, המצויים בשני הפרקים הראשונים של ספרו ההלכי, 'ספר הרֹקח', והמכוּנים "הלכות חסידות" ו"הלכות תשובה", וכן בהקדמה בענייני מוסר המובאת בראש קובץ חיבוריו בתורת הסוד, "סודי רזיא". על-אף הבדלים מסוּימים, הניסוחים והביטויים העיקריים משותפים לשלושת הרבדים הללו.

אחידות זו איננה נובעת מכך שהשיטה המוסרית המוצגת היא שגרתית, מסורתית ונוחה להתקבל. להיפך, בני משפחת קלונימוס פיתחו את אחת התפישׂות הרדיקליות והנועזות ביותר שהועלו אי-פעם בספרות המוסר היהודית. יש בדברים מהפכנות ושבירת מוסכמות והם נאמרים בלשון נמרצת וקיצונית, המדגישה את החדש ואת המיוחד והכוללת ביטויים שיש בהם התרסה גלוּיה כלפי מה שקדם להם. ניסוחים כגון "הלא יצר הרע טוב לאדם", או "טוב מצווה אחת שיצרו תוקפו ממאה מצוות שאין יצרו תוקפו" ורבים כיוצא בהם מאפיינים את הדיון.

בני משפחת קלונימוס נודעו בתולדות ישראל כמייצגים שמרנים וקפדנים של המסורת, וכמי שטוענים, כי יש לנהוג בכל עניין על-פי ציווּייה של מסורת הדורות. משום כך יש עניין בעובדה המרכזית, שבבואם לקבוע את עקרונותיה של ההנהגה הדתית התנערו הוגי דעות אלה מן המסגרת המסורתית, והם מציגים את דבריהם כמעט ללא אסמכתה. פה ושם משובצים בדבריהם פסוקים ומובא מאמר או מעשה תלמודי לצורך אילוסטרציה, אבל עיקרי הדברים מובעים בלשונם שלהם, ומן הרטוריקה של הניסוחים ניכר, כי הדוברים בטוחים שהדברים מדברים בעד עצמם, וכי לא ייתכן שיימצא מי שיחלוק עליהם או יבקש אסמכתה מסורתית. יש בניסוחים הללו הבעה של ביטחון עצמי דתי-רוחני מופלג, תחושה של מנהיגות שאין עליה ערעור, ואמונה שלמה כי זו הדרך ואין בלתה.

עניין זה שונה מרבים אחרים הנדונים בספר גם בכך, שאין אנו מתקשים לשבץ את הדברים בתוך הקשר רחב יותר, היסטורי-רוחני, המאפיין את המחשבה היהודית בשיאם של ימי-הביניים. אין קושי לאבחן את האתגר הרוחני שניצב לפני הוגי דעות אלה, שכן הוא משותף כמעט לכל הזרמים האחרים ביהדות באותה תקופה (אם כי הפתרון שהציגו ר' יהודה וחבריו הוא יחיד במינו ושונה מכל האחרים). האתגר הוא תהליך הספּיריטוּאַליזַציה של החיים הדתיים, העומד במרכזן של השיטות הרעיוניות שהתפתחו ביהדות בימי-הביניים. בתהליך זה יוּשׂמו תפישׂות הפילוסופיה הרציונליסטית והמחשבה הקבלית בתחום ההנהגה והמוסר ובחיי הדת היומיומיים.

יהדות ימי-הביניים, וכמוה הנצרות והאסלאם, אימצו את הדוּאליזם האפלטוני, המנגיד חומר לרוח, גוף לנפש ואלוֹהוּת לעולם, בחינת מוסכמה שאין עליה עוררין ושאינה פתוחה לשום דיון. הדוּאליזם הזה אינו מחייב בהכרח גם דוּאליזם של טוב ורע, אם כי הוגים רבים הלכו בדרך זו. העיקר הוא השוֹנוּת הגמורה בין הרוחני והאלוהי, המיוצגים באדם על-ידי נשמתו הטהורה, לבין העולם החומרי וגופו של אדם. מוסכמה זו התהוותה כתוצאה מחדירת השפעתה של הפילוסופיה היוונית אל עולמן של דתות ההתגלות. בקרב הוגי הדעות הרציונליסטיים מצא הדבר את ביטויו במאמץ העיוני המעמיק להרחיק את הציורים הגשמיים והאנתרוֹפּוֹמוֹרפיים של האלוֹהוּת מן המסורת הקדומה, מן המקרא ומן הספרות התלמודית-מדרשית, מאמץ שבשיאו ניצב הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים'. בקרב הוגי הדעות בתחום חיי הדת והמוסר התמקדה הבעיה בניגוד שבין חיצוניות לפנימיות: כיצד ייתכן שאלוהים, שהוא רוחניות טהורה וצרופה, חסרת גבולות ומושלמת, ציווה על האדם דרך חיים שכמעט כולה גשמיות וגופניות. כיצד ייתכן, שהאל הרוחני הנשגב מוצא את סיפוקו בכך שהאדם מניח תפילין ובונה סוכה וממלמל פעמים אחדות ביום אותן מלים בתפילתו.

יהדות ימי-הביניים ניצבה בשאלה זו בעמדה נחותה במידה מסוּימת מזו של הנצרות ושל האסלאם, אשר הקדימו אותה בגיבוש ניסוחים ספיריטואליים מובהקים של תפישׂת עולמן הדתית. הדומיננטיות של ספרות ההלכה בהוויה היהודית, ומרכזיותו של המעשה החומרי בהלכה, העמידו את היהדות במצב קשה, בייחוד לעומת הטענות הנוצריות בדבר חילופו של "ישראל בבשר" ב"ישראל שברוח", כלומר, שעצם המעבר מן היהדות לנצרות הוא תהליך של ספיריטואליזציה (או הפנמה, המושג העברי המשמש למשמעות זו), וההתנערות מן המצווֹת המעשיות היא התנערות מן הגשמי והתעלות לתחום הרוחני. האסלאם העמיד את אמונת הייחוד בראש תפישׂתו העצמית, וניסח את דרישותיה של השאריעה כביטוי למסירות גמורה לאחדות האל. ביהדות, לעומת זאת, היה קיים ספק אפילו בשאלה האם האמונה באלוהים היא אחת מתרי"ג המצווֹת. מושג החטא ביהדות (בניגוד למושג הכפירה בנצרות ובאסלאם) הוא כולו מעשי וחומרי, ומתקבל הרושם כאילו אין האל דורש מנאמניו בני ישראל אלא שעבוד גופני בלבד.

קונפליקט זה נדון בצורה מועצמת ומעמיקה בידי ר' בחיי אִבּן פקודה בספרו 'חובות הלבבות' שנכתב בספרד במאה ה-11 ותורגם לעברית בידי ר' יהודה אִבּן תיבון (אין בידינו הוכחה מובהקת לכך שהספר היה ידוע לבני משפחת קלונימוס, אם כי הדבר אפשרי). בספר זה מבקש ר' בחיי להעמיד את "עשרת הדברות" של היהדות הרוחנית, לעומת "חובות האיברים" של המסורת ההלכית. הוא מתלונן בהקדמתו על כך, שלעומת ריבוי הספרים העוסקים בענייני הגוף, דהיינו ספרי ההלכה, אין כמעט בנמצא ספרים העוסקים בענייני הרוח של החיים הדתיים. ר' בחיי מעמיד במרכז חיי הדת את אותן "חובות הלבבות" שאין להן כל נגיעה בבשר ובחומר. התפילה ולימוד התורה לא נכללו ביניהן, משום שיש להן קשר עם הגוף ועם החושים. המצווֹת האמיתיות, לדעת ר' בחיי, הן הכרת אחדותו של האל, ההתבוננות במפעלותיו, חשבון הנפש וטהרת הנשמה, יראת אלוהים ואהבתו. ר' בחיי הגדיר, למשל, את הפרישות כתהליך רוחני בלבד של התרחקות הדעת והנשמה מכל תאווֹת העולם, ואת התשובה כתהליך רוחני טהור, שאין לו קשר עם מעשה כלשהו. עמדתו הקיצונית של ר' בחיי לא התקבלה על דעתם של רבים מן הרציונליסטים, שכן לא נמצאה בה הצדקה מספקת לקיומן של המצווֹת המעשיות. הרמב"ם דן בסוגיה זו בכמה מקומות והוא רואה במצווֹת המעשיות פעולות שהאדם עושה למען עצמו וכדי להכשיר את רוחו לקראת ההתבוננות הפילוסופית באלוֹהוּת.

אולם ספרו של ר' בחיי התחבב על הציבור היהודי, והיה לאחד מקומץ הספרים שהשפעתם לא ידעה גבולות של זמן ומקום והיא הולכת ונמשכת עד היום.

הסכנה הגדולה הכרוכה בספּיריטוּאליזציה היא, שההתרכזות בצד הרוחני של החיים הדתיים תביא לדחיית הצד המעשי, כלומר המצווֹת המעשיות, ולזלזול בו. ואומנם, אנו מוצאים טענה זו בפיהם של אחדים ממגורשי ספרד, שהאשימו את הפילוסופיה הרציונליסטית בכך שבהעמידה את הרוחניות כעיקר הקלה על המרת הדת של בני ספרד שנשארו בארצם והמירו לנצרות (הבולט בדוברים אלה הוא ר' יוסף יעבץ).

ייחודו וגדולתו של הפתרון של בני משפחת קלונימוס הוא בכך שהם הצליחו להשתית את הציווּי הדתי על בסיס רוחני בלבד, ותוך כדי כך גם לחזק חיזוק מופלג את הדבקות בקיומן של המצווֹת המעשיות (בדרך אחרת הצליחו בכך גם המקובלים, אשר השתיתו את תורת טעמי המצווֹת שלהם על התקשרות מיסטית עם האלוֹהוּת. למצווֹת טעם נסתר, שאי-אפשר להבינו כלל, אבל יש בו משום השתתפות אנושית בתהליכים הרוחניים שבפנימיות האלוֹהוּת. כך ניתן למצווֹת טעם רוחני-מיסטי, בלי לפתוח פתח לזלזול בצדן המעשי).

יש לקחת בחשבון את ההבדל העמוק בין התרבות היהודית בספרד המוסלמית, עולמם של ר' בחיי אִבּן פקודה והרמב"ם, לבין מעמדם של היהודים באשכנז במאה ה-12. גזֵרות מסעי הצלב וחוויית קידוש השם הם העומדים במרכז עולמם הרוחני של חכמי אשכנז, ולא ההתערות בתרבות הערבית. הגרעין המשותף של תורת המוסר המצוּיה בשלושת רבדי הטקסט שהזכרנו, דברי ר' שמואל החסיד, דברי ר' יהודה החסיד ודברי ר' אלעזר מווֹרמס, נותן מענה חינוכי-מוסרי לאתגר של קידוש השם. זו תורת מוסר שעניינה העיקרי הוא להכשיר את האדם לעמוד בניסיון העליון, שבו מוותר הוא ביודעין על כל הכרוך באנושיותו ובגופניותו, מתמסר לציווּיוֹ הרוחני הטהור של האל ומקריב את חייו למענו.

"קידוש השם" לפי תפישׂה זו איננו מעשה חד-פעמי, אלא הוא מונח ביסודה של כל מצווה ומצווה, שהיא אחד בשישים של קידוש השם. אותה מסירות נפש הנדרשת מן האדם כדי לעמוד בניסיון האחרון היא החייבת למצוא את ביטויה גם בהתמודדותו היומיומית עם הדחפים המנוגדים של אנושיותו מצד אחד ושל הציווּי האלוהי מצד שני. זו התמודדות רוחנית, שיש לה ביטוי חיצוני במעשה הגשמי, אבל הערך הדתי שלה מצוי אך ורק בצד הרוחני ולא בתוצאות הגשמיות. הביטויים הרוֹוחים בדיוניהם של חכמים אלה בנושא זה – "מת מצוה", "רחמנא לבא בעי", "ערום ביראה", "יצר הרע טוב לאדם", ובעיקר, "במקום שקשה עליו הדבר" – יידונו להלן. אין אפשרות לפרושׂ במסגרת זו כל רוחב היריעה של פרשה מורכבת זו, ונעמוד על עיקרי הדברים בלבד.

קראו עוד:

חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה (פריט זה)
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : "מת מצווה" – "מצווה הדומה למת"
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : על חסיד ועל חסידה
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : יצר הרע טוב לאדם
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : שלושת המתוודים: בין הלכה לשלמות דתית
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : שלושת המתוודים: קיום המצווֹת כעמידה בניסיון



אל האסופה ר' יהודה החסיד - פרקים מסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי3

ביבליוגרפיה:
כותר: חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
שם  הספר: ר' יהודה החסיד
מחבר: דן, יוסף (פרופ')
תאריך: תשס"ו,2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
2. בעריכת: אביעזר רביצקי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית