הזרעים בעולם הצומח הם אמצעי הרבייה העיקרי או היחידי במרבית המינים. זרעים יכולים להיות זעירים ביותר כמו אלו של הסחלבים, אשר שני מיליונים מהם שוקלים בקושי גרם אחד, וגדולים ביותר כמו אגוז הקוקוס שמשקלו מגיע לקילוגרמים אחדים. לא לכל הצמחים יש זרעים. לטחבים אין זרעים וישנם גם צמחים וסקולריים ללא זרעים כמו הצמחים בעלי הקשקשים. אצל צמחים חסרי קשקשים, גם חשוכי העלים וגם השרכים, הם חסרי זרעים. הצמחים חסרי הזרע מתרבים באמצעות נבגים.
תהליך הרבייה אצל צמחי הזרע מתחיל לאחר שהאבקנים זורים את אבקתם על צלקת העלי, אז נטמעת האבקה בחומר הדביק והמתקתק שבראש העלי ומתחילה לנבוט. גרגרי האבקה נהפכים לגלילים דקים, אשר מחליקים לתחתית עמוד העלי, עד הגיעם אל השחלה. כאן מתלכדים גרגרי האבקה עם ביציות השחלה ומתבצעת ההפריה. לאחר הפריית תא הביצה מתפתח הזרע מהביצית והפרי מתפתח מן השחלה. בצמחים חשופי זרע, כמו אצל אורן קנרי, ארז אטלנטי, גינקגו דו אונתי ואחרים, אין הזרעים טמונים בתוך שחלות. אצל צמחים מכוסי זרע כמו בעלי הפרחים, מתפתחים הזרעים בתוך שחלות, ולכן מוצאים אותם אחרי כן בתוך הפירות.
כל זרע מכיל בסוף תהליך התפתחותו את העובר, שהוא ראשיתו של צמח הצאצא. סביב העובר נוצר מלאי מזון שצריך להספיק לו בימי חייו הראשונים, עד שיגדל די הצורך ויוכל להצמיח עלים שיכלכלו אותו. חומרי המזון של הזרע נאגרים בפסיגים, אם חד פסיגיים ואם דו פסיגיים. סביב מאגר המזון נרקמת הקליפה, המהווה את מעטפת ההגנה מפני התייבשות ומפני נזקים מכאניים. לקליפה יש גם תפקיד חשוב גם בבקרה על הנביטה.
הזרע במצבו הרגיל מכיל מעט מאד מים, ומשום כך רמת הפעילות המטבולית בו היא אפסית. קצב הנשימה איטי ביותר וכמעט בלתי ניתן למדידה. הזרע נמצא במצב מנוחה עד שייווצרו התנאים הרצויים לנביטתו. פעילותו החיונית עולה עם עליית שיעור המים בזמן הנביטה. ספיגת המים מתפיחה את הזרעים עד מאד, ובעבר, כאשר הפליגו אוניות עץ בימים, הקפידו הימאים למנוע כל רטיבות במחסן הזרעים, אחרת היתה עלולה הספינה להינזק כתוצאה מן התפיחה. במקרים מסוימים, זרעים מסוגלים לסדוק סלעים אם נפלו לתוך חריצים ואחר הורטבו במי גשם.
אצל מרבית מיני הצמחים, מופצים הזרעים למרחק רב, כדי להפחית את התחרות בינם לבין עצמם ובינם לבין צמח האם. הרוח היא אחת הדרכים להפצה, ובמהלך האבולוציה הותאם אליה מבנה הזרעים. ישנם זרעים זעירים וקלי משקל כמו אצל הסחלבים שמוסעים הרחק כמו אבק ברוח. ישנם בעלי ציציות כמו זרעי הסביון, שפועלים לפי עקרון המצנח. ישנם זרעים משוחלפים דוגמת התלתן, שבנוי בצורת שלפוחית וכך גדל נפחו ביחס למשקלו, ומאפשר לרוח לשאת אותו ביתר קלות. ישנם מכונפים כמו אצל האדר, כך שתתאפשר נפילתם לאורך זמן ממושך, עד שיגיעו ארצה. לפעמים יחידת התפוצה היא הצמח עצמו כמו במקרה של עכובית הגלגל, אשר ניתקת מן האדמה ובעזרת הרוח מתגלגלת על פני המרחבים.
צמחים הגדלים סמוך למים יכולים להפיץ את זרעיהם באמצעות זרמי המים, כמו אגוז הקוקוס המותאם לציפה, הודות לדופן הפרי המלא אוויר. זרעים מסוימים מכוסים ברקמת שעם המאפשרת להם לצוף כמו אצל חבצלת החוף. ישנם צמחים בעלי מנגנון הפצה עצמי כמו ירוקת החמור, הזורק בלחץ את הזרעים לכל עבר עם התבשלות הפרי. נגיעה קלה ביותר בפרי מתיזה את המוהל עם הזרעים אף למרחק של שבעה מטרים. זרעי מקור החסידה מתנתקים מן הפרי הבשל כשהם יבשים ומסתלסלים. "המקור" שסופג לחות, מתיישר מחדש ומסתלסל כשהוא מתייבש, וכך, חוזר חלילה עד שהוא מתברג לתוך הקרקע.
הצמחים מפיצים את הזרעים גם באמצעות בעלי חיים. זרעים עטויי דרבנות נצמדים לחלקי גוף חיצוניים ומוסעים הרחק מצמח האם, עד אשר מסירות החיות מעליהן את הטרמפיסט הזר. זרעים גם נאספים על ידי נמלים ומכרסמים, ומועברים לתוך קיניהם, שם חלקם מצליחים לנבוט בתוך המחילות המוגנות. חלק מהזרעים נאכלים ביחד עם הפרי בתקווה שיופרשו ללא פגע, ויוכלו לנבוט היכן שהחיה הפרישה אותם. לא פעם מתעכלים מרבית הזרעים הנאכלים, ולצמח לא נותר אלא לשנות את השיטה כי אחרת לא ישרוד עוד. האבולוציה יכולה להביא לשינוי האסטרטגיה ולמנוע את הפצת הזרעים על ידי אכילת הפירות, בכך שיהפכו להיות רעילים כמו אצל הקיקיון. האבולוציה יכולה גם להביא לשינוי הטקטיקה, בכך שבתגובה לשחיקת הזרעים במערכת העיכול, תיווצר קליפה עבה שתגן על העובר המצוי בזרע. קליפה שכזו אמנם יוצרת קושי בקליטת מים לצורכי נביטה בתנאים רגילים, אולם בעוברה במערכת העיכול של החיות היא נשחקת דיו, וכך בעצם מתאפשרת הנביטה מאוחר יותר.
