|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
השלבים הראשונים של בניית המקדש מתוארים, כאמור, רק בספר עזרא-נחמיה, אבל הם מתוארים שם פעמיים: בראשונה – בתיאור השוטף, המובא בעזרא א-ג, שאותו הבאנו בקצרה לעיל; ובשנייה – בסקירה לאחור, מימי דריוש לימי כורש, המובאת בעזרא ה יג-ו ה. תיאורים אלה נבדלים זה מזה בעניינים אחדים, ובהם: הכרזת כורש – למי ניתנה ומה כללה? מימון המקדש – על מי הוטל וכיצד בוצע? מי הניח את יסודות הבניין ומה היו תולדותיו עד לימי דריוש? נקודת המוצא לבניית המקדש מוגדרת היטב: רישיון כורש, בשנה הראשונה למלכותו. ואולם רישיון זה מצוי בספר עזרא-נחמיה בשתי גירסאות שונות, וזו אחת הבעיות המוכרות והנידונות ביותר במחקר הספר.34 התעודה האחת, בעברית, פותחת את ספר עזרא-נחמיה בעזרא א ב-ד, ותחילתה מצויה גם בסופו של ספר דברי הימים (דברי הימים ב לו כג). התעודה השנייה כתובה ארמית ומצויה בעזרא ו ג-ה. מלבד ההבדל בלשון, יש בין שתי התעודות הבדלים בתוכן ובסגנון. שאלות הכרוכות במקורן של התעודות, בניסוחן, ביחס ביניהן ובמהימנותן העסיקו רבות את חוקרי התקופה ואת חוקרי ספר עזרא-נחמיה. נזכיר כאן רק היבטים אחדים של הבעיה, שיש להם זיקה ישירה לענייננו. המשותף לשתי התעודות הוא עניינן המרכזי: מתן רשות לבנות את בית האלוהים אשר בירושלים (עזרא א ג; ו ג). ואולם, מלבד עובדת יסוד זו נבדלות התעודות כמעט בכל הפרטים האחרים. מבחינת התהליכים ההיסטוריים בראשיתה של תקופת שיבת ציון ועיצובו של עם ישראל באותה עת, יש חשיבות מרובה להבדל ביעד הרישיון. על פי עזרא א ב ואילך ניתנת רשות הבנייה ליהודי הגולה. ההכרזה כורכת את בניית המקדש עם עלייה לירושלים: 'מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלהי ישראל' (א ג). כלומר, אין זו עלייה לשם עצמה אלא לצורך בניית המקדש; ומצד אחר – אין הבנייה מתוארת אלא לאחר העלייה, שהיא שלב הכרחי לבנייה. פירוש זה מתאשר גם מדרך ניסוח ההמשך: מי שאינם עולים לירושלים יסייעו לאלה העולים אליה בכסף, בזהב וברכוש, 'לבד על כל התנדב' (פסוק ו). המשך הסיפור מותאם להכרזה: אנשי הגולה קמים ועולים: 'ויקומו ראשי האבות... לעלות לבנות' (פסוק ה). כורש מפקיד בידי ששבצר את כלי בית המקדש והוא מביא אותם לירושלים: 'הכל העלה ששבצר עם העלות הגולה מבבל לירושלים' (פסוק יא). מצד אחר, התעודה המובאת בעזרא ו ג-ה מתייחסת רק לבניית המקדש, ולמרות הפירוט הרב (וראה להלן) אין היא מזכירה את האנשים שאליהם מכוון הרישיון. מי הקהל המקבל את ההיתר לפי תעודה זו? התעודה איננה מזכירה את הגולים ואיננה כוללת היתר עלייה לצורך הבנייה. מכיוון שאין כל אפשרות שתתרחש עלייה המונית מבבל לירושלים ללא הרשאת המלך הפרסי,35 ניתן להסביר את השתיקה בעניין זה רק בכך שאמנם אין התעודה מופנית אל הגולים ואינה מניחה צורך בעלייה לשם הבנייה. משמע: אנשי יהודה, היושבים בארץ, הם האמורים לבנות את המקדש! כיצד נפתור את הניגוד בין שתי התעודות? עומדות לפנינו שלוש דרכים: האחת – לקבל את שתי התעודות כמהימנות ולראותן כמשלימות זו את זו; השנייה – לקבל אחת מהן בלבד כתעודה אותנטית ולראות בשנייה, הנבדלת ממנה, תעודה לא-אותנטית המבטאת מגמות היסטוריות מסוימות; והשלישית – לפסול את שתי התעודות כלא-מהימנות, הן בשל עצם הסתירה שביניהן והן משיקולים אחרים, ולראות בהן אמצעי אפולוגטי מאוחר שאינו משקף מציאות היסטורית. בתולדות המחקר ניתן ביטוי מעשי לכל אחת מן האפשרויות התיאורטיות האלה; אך דומה כי האפשרות השלישית, הקיצונית מכולן, איבדה את תוקפה. אף כי אין בידינו עדויות חוץ-מקראיות ישירות לתעודות אלו, יש בשיקולים הפילולוגיים ובשיקולי הסבירות ההיסטורית כדי לדחות את ראיית התמונה ההיסטורית כולה כנובעת משרירות לב של תיאולוגים מאוחרים.36 הבחירה העיקרית היא, אם כן, בין שתי האפשרויות הראשונות: האם שתי התעודות הן אותנטיות ויש לראותן כמשלימות זו את זו, או רק אחת מהן? ואם כן הוא – איזו מהן? חסידי ההשקפה הראשונה מדגישים כי השוני בין התעודות נובע מתפקידן השונה: האחת היא הצהרה פומבית, האמורה להיות נקראת בקול על ידי כרוז או להיתלות בכרזה, והיא מופנית להמון רב; האחרת היא תעודה משרדית, המיועדת לארכיון המלך ולגזנכיו, בבחינת תזכיר.37 הבחנה זו בין שתי התעודות עשויה אמנם להסביר הבדלים אחרים ביניהן, ובעיקר בלשון – עברית מול ארמית, ובסגנון – לשון הצהרתית ונמלצת, גדושה יסודות דתים ופוליטיים והתייחסות כללית ובלתי מדויקת לנושא עצמו, מול סגנון משרדי יבש ובלתי פרסונאלי, המדייק בפרטים. ואולם, אין בהבחנה זו כדי לענות על שני ההבדלים המרכזיים בתוכן התעודות: (א) רישיון העלייה מבבל ליהודה ניתן אגב רישיון הבנייה, והוא מצוי בהכרזה בלבד; (ב) שאלת המימון. בהכרזה שבפרק א מוטל המימון על כתפי העם העולה מבבל, ולשלטונות פרס אין כל חלק בו. על פי התעודה בפרק ו בא המימון כולו מכספי האוצר הפרסי: 'ונפקתא מן בית מלכא תתיהב' (עזרא ו ד). אי בהכרזה כל רמז לתמיכת האוצר הפרסי; ומצד אחר, אין בתעודה כל התייחסות לתרומות העם ולהרשאה להוצאת כספים מבבל והעברתם ליהודה.38 אין אלה הבדלים שבסגנון אלא גופי עניינים, ונראה לנו שאין לפתור את הניגוד ביניהם בדרך של השלמה. נראה לנו אפוא, שרק אחת מן התעודות משקפת נאמנה את תנאי הרישיון שנתן כורש, ואילו האחרת אינה אלא עיבוד של הראשונה והתאמתה לצורכי הסיפור, שנכתב לאחר זמן ומתוך פרספקטיבה היסטורית ואידיאולוגית מאוחרת. ההכרעה בעניין זהותה של התעודה המקורית אינה קלה ומצטרפת משיקולים שונים. בדיקת התעודות לגופן מעלה כי אין שום טעמים נראים לעין לפסול את מהימנותה של התעודה בעזרא ו ג-ה. מכל הבחינות, היא הולמת את תנאי הזמן ואת התפקיד שהיא אמורה למלא. לשונה – ארמית, הלשון הרשמית של האיפריה הפרסית; סגנונה קצר, משרדי ויבש, בגוף שלישי וללא מעורבות רגשית ואידיאולוגית כלשהי. התעודה מציינת עובדות בלבד, ללא הנמקה וללא הצדקה, ונזכרות בה בשיטתיות ובקיצור כל העובדות הנחוצות: התאריך, הגדרת הרישיון כ'צו', הזכרת שם המלך, הגדרה מדויקת של מושא הרישיון, תיאור קצר של הפעילות הצפויה בבית האלוהים, תיאור מידות הבניין ודרך בנייתו, וציון מפורש של האחריות למימונו. לבסוף כוללת התעודה הוראה מיוחדת להחזרת כלי הזהב והכסף שנלקחו על ידי נבוכדנאצר והובלו לבבל, והעברתם למקדש בירושלים. לא זו בלבד שעל פי ה סיפור בעזרא ו מאושרת התעודה על ידי דריוש, ועל בסיסה הוא מרחיב את הזכויות הניתנות ליושבי יהודה (ו ח ואילך), אלא אפילו במהלכו של הסיפור הראשון, דהיינו, בתיאור המאורעות שבפרק א, ניתן אישור דווקא לתעודה זו. ההכרזה עצמה, בא ב-ד, אינה כוללת את כל הפרטים; בין היתר חסרים בה התאריך וההוראה להחזרת כלי המקדש. שני פרטים אלה נמצאים בסיפור המסגרת: הראשון – בעזרא א א, בדברי ההקדמה של מחבר החטיבה: 'ובשנת אחת לכורש מלך פרס' וגו'; והשני – לאחר ההכרזה ותיאור התגובה הראשונה עליה, כאשר מסופר שהמלךכורש הוציא את כלי בית המקדש ונתנם לששבצר (א ז ואילך). כלומר, ניתן לראות בעליל כיצד התיאור בעזרא א, על שני חלקיו – ההכרזה וסיפור המסגרת – נבנה מתוך התעודה הרשמית שבעזרא ו ג-ה;39 ראיית הדברים בדרך הפוכה אינה אפשרית ואין בה כדי להסביר את כל המצוי בעזרא ו ג-ה. יש לחזור ולהדגיש כי הקושי אינו נעוץ בסגנונה של ההכרזה או בלשונה. האפשרות כי דרך ההכרזה בעל פה אמנם היתה קיימת נשארת בעינה,40 וייתכן כי מי שכתב אותה חיקה בדרך כתיבתו נוסחאות של הכרזות ממלכתיות מסוג זה. ייתכן גם כי קווים נוספים בהכרזה, כגון הנימה הדתית השלטת בה והשימוש במונחים 'יהודיים', נובעים גם הם מהצגתה כהכרזה פומבית. הקושי נובע מתכניה, בראש ובראשונה מאותן שתי הנקודות שבהן היא סוטה מעזרא ו ג-ה. הפניית הרישיון לבניית המקדש אל הגולים יוצאת דופן מבחינות אחדות. ראשית לכול, הפנייה מופנית אל הגולים בלבד, ואין בה איזכור של היישוב ביהודה ובירושלים, שם אמור המקדש להיבנות. שנית, העלייה מבבל אינה נזכרת ואינה נרמזת בעזרא ו ג-ה, כלומר, התעודה הממלכתית המשמשת אסמכתה ארכיונית לכל העניין מתעלמת ממנה. שלישית, אין אנו מוצאים לה אח בהקשרים היסטוריים אחרים. בכתובותיו מספר כורש כיצד שיקם מקדשים הרוסים והחזיר אליהם את פסלי אלוהיהם השדודים, אך אין רמז לכך שהדבר היה כרוך בשיבה של גולים,41 ובוודאי שלא היה מותנה בשיבה כזאת. ורביעית, היינו מצפים שתנועה כזאת של שיבה, הנושאת עמה את בשורת הבנייה והגאולה, תקבל ביטוי ראוי בספרות התקופה עצמה, ולא היא. הנביא המנחם מנבא על שיבה נסית ופלאית, אך אינו מזכיר כלל עלייה ריאלית לירושלים. העובדה היחידה הנזכרת בדבריו היא שיבת כלי המקדש: 'סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו, צאו מתוכה הברו נשאי כלי ה" (ישעיה נב יא). גם חגי וזכריה אינם מזכירים זאת כלל. נביאים אלה אינם מזכירים בנבואותיהם מאומה ממה שקדם להם – לא את הכרזת כורש, לא את הנחת היסודות למקדש ולא את תולדות הבנייה עד ימיהם. עובדה זו יכולה להתבאר בממדים הצנועים של פעולות אלה ובאי-הצלחתן. אולם, הייתכן כי לא תוזכר עלייה גדולה ורבת ממדים, כזאת המתוארת בספר עזרא-נחמיה, שבה – ורק בה – טמונה ראשית הגאולה? שתיקה זאת מקבלת חיזוק יתר בדבריו של זכריה, שבשנת 521 לפסה"נ הוא פונה לאלוהים בקריאת יאוש: 'ה' צבאות, עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמתה זה שבעים שנה?' (זכריה א יב). כלומר: מאומה לא השתנה! עובדות אלו הן קשות מכל מקום, אך הן מערערות בעיקר את תמונת האירועים כפי שהיא עולה מעזרא א-ב. הקושי השני נעוץ, כאמור, בשאלת המימון: על פי עזרא ו ד נקבע במפורש שההוצאות לבניית המקדש יינתנו מאוצר המלך. שאלה היא אם יש להבין הוראה זאת כמימון ישיר מחצר המלוכה, או שיש להניח שהמימון אמור היה לבוא מכספי המסים של תושבי הפחווה.42 ואולם, עצם המימון הוא הביטוי המעשי להתחייבותו של כורש לבנות את הבניין, ויש בכך כדי להסביר את ההתעניינות במידות הבניין ובאופן הבנייה, המתגלה בתעודה שבעזרא ו ג-ד. התיאור בעזרא א משמיט עניין זה ועל פיו אין כורש מקבל אחריות לביצוע הבנייה. המימון היה אמור לבוא ממקורות אחרים: מהתנדבות העם אשר בבבל, ומתרומות של 'אנשי מקומו'. דרך מימון זו, המבוססת כולה על התנדבות, אינה יכולה להבטיח את הוצאת התוכנית לפועל, וספק רב אם ניתן לייחס לשליט ככורש פתרון בלתי ריאליסטי כזה. שני קווים המייחדים את ההכרזה בעזרא א ב-ד מתבארים לגמרי לאור מגמותיו של מחבר עזרא-נחמיה. כבר נכתב לא אחת כי בהשקפה המראית מדומה שיבת ציון ליציאת מצרים. קו זה מאפיין בראש ובראשונה את הנביא המנחם, החוזה את יציאת בבל באורה של יציאת מצרים. לדידו זהו סודה של הגאולה העתידה: יציאת מצרים שנייה, גדולה ונשגבת מן הראשונה.43 בספר עזרא-נחמיה הופכת השקפה זו לקו בתיאור ההיסטורי ונעשה בו ניסיון מכון לתאר את המציאות של שיבת ציון תוך הקבלה מרבית ליציאת מצרים.44 הנקודה המכרעת בעניין זה היא האופן שבו רואה מחבר עזרא-נחמיה את היישוב ביהודה. לדידו קיימת ביהודה רק ישות ישראלית אחת – שבי הגולה.45 'עם ישראל' של תקופת שיבת ציון הוא לדידו העם שחזר מן הגולה, והוא בלבד. אין הוא מכיר בקיומם של ישראלים בארץ ישראל – ביהודה או בכל מקום אחר – שלא יצאו בגולה ולא שבו ממנה, ממש כשם שהמסורות השליטות במקרא תופסות את עם ישראל בראשיתו כעם שיצא כולו ממצרים. לפי נקודת מוצא זו חייב המחבר לראות את הצהרת כורש כרישיון שניתן ליהודי בבל, שבעקבותיו הם עולים ובונים. לפי השקפת היסוד שלו לא תיתכן כלל מציאות היסטורית אחרת! מתוך אותה נקודת מוצא מתואר גם מימון הבנייה. בני ישראל היוצאים ממצרים הביאו את הכסף עמם. בעיקר מדגיש ספר שמות את השאילה מן המצרים לרגל היציאה: 'ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים... ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת' (שמות ג כא-כב); ובהמשך: 'ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת' (שם יב לה; וראה גם יא ב). לקראת הקמת המשכן מצווה ה' את משה: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' (שם כה ב). ואמנם, העם מתנדב בלב שלם, כמפורט בשמות לה כא-כט. התיאור בעזרא א ואילך בנוי כולו על פי תפיסה זו. כבר בהכרזה עצמה נאמר: 'וכל הנשאר מכל המקמות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקמו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה, עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלם' (א ד). בהמשך מסופר: 'וכל סביבתיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות, לבד על כל התנדב' (א ו), והפעולה הראשונה של העולים בבואם לירושלים היא: 'התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו, ככחם נתנו לאוצר המלאכה' (עזרא ב סח-סט). דברים אלו מעמידים את בניית המקדש בהקבלה קרובה עד כמה שאפשר לנתונים של יציאת מצרים. המסקנה הבלתי נמנעת היא אפוא, שמחבר החטיבה בעזרא א-ו, שפעל במרחק ניכר מן המאורעות עצמם, רואה אותם מתוך פרספקטיבה שיש עמה צביעה אידיאולוגית. הוא תופס את שיבת ציון כהתחלה חדשה לגמרי, מקבילה בהיבטים רבים להתחלה הראשונה והמכוננת בתולדות ישראל – יציאת מצרים. מתוך אספקלריה זו הוא מתאר את תולדות הבניין ובעיקר את שלביו הראשונים. נשאלת השאלה, אם הצביעה האידיאולוגית של החטיבה מבטלת כל אפשרות לשחזור המציאות ההיסטורית, או שמא עדיין ניתן לנו, באמצעות המקורות שבספר עזרא-נחמיה ומחוץ לו, לשחזר תמונה היסטורית קרובה ככל האפשר לנתונים האותנטיים? מתוך מודעות מתמדת למגבלותינו נעשה להלן ניסיון כזה.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות ביניים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
