עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת ההתנחלות > שופטיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > פרשנות המקרא > פרשנות פנים מקראית
בית מקרא


תקציר
המאמר מנתח את מעשה פלגש בגבעה (שופטים יט-כא), כפולמוס סמוי נגד שאול ואוהדיו.  פולמוס זה חובר וסופח לסוף ספר שופטים, כדי להכין את הקורא, המתקדם ברצף ההיסטורי, להדחתו של שאול ולבחירת בית דוד, על ידי  עיצוב מוקדם של דעותיו כנגד המלך מבנימין בן העיר גבעה.



פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים יט- כא)
מחברת: פרופ' יאירה אמית


1. פתיחה

בדברי ההקדמה למאמרו "מלכות שאול" כותב ב"צ לוריא "במחקר זה אין לי כל כוונה לפגוע בכבודו של דוד המלך, רב העלילה וראוי ללא ספק להערצה בכל הדורות. מטרתי היא להתחקות על מהלך הדברים בימי שאול...". בסיכום דבריו הוא מגיע למסקנה כי "עיון בכתובים ללא דעה קדומה מעלה את הישגיו הגדולים של המלך הראשון למלכי ישראל וראוי הוא שנאמר: הבו גודל, תנו כבוד ויקר למלך שאול"1. במאמר זה ברצוני להראות כי קורא שמתקדם ברצף ההיסטוריוגראפיה המקראית אינו יכול לעיין בכתובים ללא דעה קדומה, משום שכבר היה מי שטרח לעצב אותה באמצעות כתובים מוקדמים, ששובצו לפני ספר שמואל.

כידוע, שאול היה המלך הראשון של ממלכת ישראל. הוא מונה לתפקידו מכוח לחץ העם ובבחירת האל (שמ"א ח'-י"ב). ארוע בעל משמעות תיאו-פוליטית. הוא נהרג במלחמה עם פלישתים (שמ"א ל"א), כדבר ה' בפי נביאו שמואל (שם, כ"ח). בנו ששרד, אשבעל, לא הצליח להמשיך ולשלוט בממלכה (שמ"ב ב'-ד')2. השלטון הועבר איפוא לדוד, שאף הוא מונה ברצון העם ומכוח בחירת האל (שמ"ב ה', א-ג). שושלת דוד האריכה ימים ושלטה ביהודה עד ימי יהויכין וצדקיהו, ועל-פי הכתוב בדה"א (ג', יז-כד) היא היתה מוכרת אף שבעה דורות לאחר מכן. חילוף השושלות אילץ את הפרשנות התיאו-פוליטית לנמק את הבחירה בדוד ובביתו ולתאר את שאול בצורה כזו, שירידתו מעל בימת ההיסטוריה תתפרש כצעד בלתי נמנע מבחינה דתית.

הספרות המקראית נדרשת, איפוא, להתמודד עם השאלה, מה פסול נמצא בבית המלוכה הראשון ומדוע היה ראוי לכונן את בית דוד. יש ומאבק זה מתנהל בדרכים גלויות ויש – בדרכים סמויות. טענתי היא כי הפרקים י"ט-כ"א, החותמים את ספר שופטים, הם פולמוס סמוי נגד שאול ואוהדיו. יתר-על-כן, פולמוס זה חובר וסופח לסוף הספר, כדי להכין את הקורא, המתקדם ברצף ההיסטורי, לחילופי השושלות, וכבר בשלב מוקדם זה לעצב את דעתו כנגד המלך מבנימין בן העיר גבעה3.

כדי להוכיח טענה זו, אנסה בשלב ראשון להבהיר מדוע יש לראות בפרשת פילגש בגבעה פולמוס סמוי נגד שאול ואוהדיו, ולאחר מכן אתייחס לשאלה מדוע נקט הסופר המקראי בטכניקה של פולמוס סמוי.

2. מה בין שופטים י"ט-כ"א לפולמוס סמוי

במאמרי "פולמוס סמוי בסיפור כיבוש דן (שופטים י"ז-י"ח)"4 ניסיתי להגדיר את הטכניקה הספרותית המכונה על-ידי "פולמוס סמוי", ותארתי את הסכנות הנובעות מן ההגדרה, דהיינו מן השימוש בטכניקה זו. כדי להימנע מסכנות אלה, הצבעתי על ארבע דרכים, שאותן יש לבחון לפני קבלת ההכרעה שכתוב כלשהו, אכן מהווה פולמוס סמוי.

לשיטתי "סיפורים שיש בהם פולמוס סמוי הינם סיפורים שבדרכים מרומזות בלבד (= סמנים) ולא בדרכים ישירות ננקטת בהם עמדה בנושא כלשהו, שקיימות לגביו דעות שונות בספרות המקרא (= עילת פולמוס). אחד המסרים החשובים של סיפורים אלה הוא הגינוי הסמוי או ההמלצה הסמויה.

"הסכנה בהגדרה זו היא היותה פתח לאין סוף של פרשנויות, שפעמים עשויות להתרחק מן הנשמעות המובנת בסיפור. לכאורה, יכול כל קורא לטעון כי לדעתו סיפור כלשהו, בצורה שאינה מפורשת, מתפלמס גם עם תופעה סמויה זו או אחרת... במילים אחרות, הסכנה האורבת בפתח מציאת הפולמוס הסמוי היא מתן דרור לשפע הבלתי נדלה של רעיונות פרשניים ואימוץ פרשנויות, שיותר משהן מבארות את הכתובים הן דורשות אותם".

כדי להימנע, עד כמה שהדבר ניתן, מסכנה זו – וכידוע, אין מנוס ממנה גם בעולם הפרשנות העוסקת בגלוי ולא בסמוי – הצעתי דגם בקרה, המורכב מארבעה קריטריונים:

א. "הימנעות מאיזכור מפורש של התופעה אותה מעוניין המחבר לגנות או להמליץ עליה.
ב. קיומם של סמנים, ביניהם אף זרויות או קשיים באמצעותם מכוון המחבר לפולמוס, ולכן למרות אי-ההזכרה המפורשת של נושא הפולמוס מוצא הקורא מספיק ציוני דרך לגלותו.
ג. עדות חומר מקראי נוסף על קיומו של פולמוס גלוי בגין אותה תופעה.
ד. מציאת הנושא הסמוי של הפולמוס במסורת הפרשנית".

ננסה להעמיד את פרשת פילגש בגבעה (שופ' י"ט-כ"א) במבחן ארבעת הקריטריונים.

2.1.

הימנעות מאיזכור מפורש של נושא הפולמוס – גלוי וידוע כי שאול וביתו אינם נזכרים בשום דרך ישירה בפרקים י"ט-כ"א של ספר שופטים.

2.2.

קיומם של סמנים – השאלה הנשאלת אם אמנם כיוון המחבר לשאול ולמלכותו באמצעות סמנים או רמזים שונים.

סמן ראשון: - שימוש בשמות מקומות הקשורים, לפי המסופר בספר שמואל, בארועים מרכזיים בחיי שאול. ההתייחסות לשמות המקומות כאל סמנים היא משמעותית במיוחד בפרשה זו, משום ההתעלמות משמות הדמויות הפועלות5.

א. השם הבולט לאורך הפרשה הוא שם עירו של שאול, גבעה, הנזכר 22 פעמים. במקרא שם זה נזכר עוד 8 פעמים. 6 פעמים בשמואל (שמ"א י', א, כ"ו; י"ד, ב; כ"ב, ו; כ"ג, יט; כ"ו, א); ופעמיים בהושע (ט', ט; י', ט). כגבעת שאול עוד 4 פעמים (שמ"א י"א, ד; ט"ו, לד; שמ"ב כ"א, ו; ישעיה י', כט), כגבעת בנימין 6 פעמים (שמ"א י"ג, ב, טו; י"ד, טז; שמ"ב כ"ג, כט; [=דה"א י"א, לא] וראה שופטים כ', ד) וכגבעת אלהים פעם אחת (שמ"א י', ה). ראוי לציין כי מיון זה אינו כולל מקראות שבהם נתערבבו השמות גבע, גבעה וגבעון6. עם זאת, עולה ממנו כי מספר הפעמים שהשם גבעה נזכר בפרשתנו עולה פי כמה וכמה על מספר היקרויותיו במקרא כולו.

ב. יבש גלעד נזכרת בסיפורנו כעיר האחת והיחידה שלא הגיעה להתכנסות העם במצפה, ולפיכך נענשה בסוג של חרם וארבע מאות בתולות שנמצאו בה נלקחו לנותרים משבט בנימין (כ"א, א-יד)7. סיפור זה רומז לקשר דם שבטי בין יבש גלעד לבין בנימין. יבש גלעד, כידוע, קשורה בתולדות שאול למן עלייתו (שמ"א י"א), כאשר נחלץ להצילה מנחש העמוני, ועד מותו, כאשר דווקא מאנשיה יצאו לחלוק לשאול ולבניו כבוד אחרון והביאו את גוויותיהם לקבורה בשטחם (שמ"א ל"א, יא-יג; שמ"ב כ"א, יב-יד; דה"א י', יא-יב). יתרה מזו, תושבי יבש גלעד מגלים נאמנות לשאול ולביתו אף לאחר מותו ואינם נענים לפניית דוד אליהם להכיר בו כמלך (שמ"ב ב', דב-ז).

ג. שאול בחיפושיו אחר אתונות אביו הגיע לרמה, עירו של שמואל, ושם גם נמשח למלך בפעם הראשונה (שמ"א ט', יז, טז)8. כמו כן, לרמה נמלט דוד מפני שאול (שמ"א י"ט). והנה בסיפורנו הרמה נזכרת כמקום שהלוי לא הגיע אליו (שופ' י"ט, יג). היא מוצגת כאופציית חניה בלבד, ואפילו לא מציאותית, משום שכבר כשהגיעו ליבוס "היום רב מאד" וכשהגיעו לגבעה, המזוהה עם תל א-פול9, השמש באה. לפיכך נראה כי הזכרת רמה, השוכנת צפונית לגבעה, נועדה לסייע לעיצוב המרחב הגיאוגרפי של ימי שאול. במילים אחרות, העיר רמה אינה משרתת את צרכי הסיפור, אלא את צרכי הפולמוס בלבד ולפיכך היקרותה מאולצת.

ד. בחירת שאול למלך זכתה להכרה פומבית לאחר ששמואל הזעיק את כל ישראל לטקס העלאה בגורל במצפה ושם נלכדו שבט בנימין ושאול (שמ"א י', יז-כז)10. לפי המסופר בשופטים, במצפה התכנס כל העם טרם יצא למלחמה בבנימין (כ', א-ג). שם הם גם נשבעו לא לתת מבנותיהם אשה לבנימין (כ"א, א). מצפה נזכרת, איפוא, כמקום התכנסות ראשוני בלבד, שממנו לא יצאו למלחמה ואליו לא חזרו גם כשהתכנסו לדון בשיקום שבט בנימין. לפיכך נראה כי גם איזכורה מאולץ, והוא נועד לשרת את צרכי הרמיזה למרחב הגיאוגרפי של ימי שאול.

ה. נוסיף ונציין כי בנימין, שבטו של שאול, כשבט או כנחלה שבטית, נזכר במקרא כולו 172 פעם, מתוכם 42 פעמים, שהם כ-25%, בפרשתנו.

ו. לסלע רמון הגיעו, שש-מאות איש מבנימין (שופ' כ', מה-מז; כ"א, יג) ותחת הרמון אשר בגבעה ישב שאול עם כשש-מאות איש (שמ"א י"ד, ב)11.

סמן שני: - עיצוב דמות הלוי מחזיק מספר הרמזות לשאול.

א. הלוי הלך עם צמד חמורים (שופ' י"ט, ג) ושאול ביקש את אתונות אביו (שמ"א ט', ג).
ב. זקן מהר אפרים ארח את הלוי (שופ' י"ט, טז ואילך) ושמואל, שהיה נביא זקן מהר אפרים, ארח את שאול (שמ"א ט', כב ואילך).
ג. הלוי התיעץ עם נערו ועצות הנער נתגלו בדיעבד כנכונות (שופ' י"ט, יא). גם הנער של שאול השיא לו עצות נכונות (שמ"א ט', ו ואילך).
ד. בדומה לשאול שביתר צמד בקר כדי להודיע על המלחמה ולרכז צבא (שמ"א י"א, ז), ביתר הלוי את גווית הפילגש כדי להודיע על מה שקרה בגבעה ולכנס את העם (שופ' י"ט, כט-ל). אין ספק כי דרכו של הלוי מעוררת תמיהה, כי שלא כמעשה שאול היא אינה מחזיקה את הקשר שבין האיום "כה יעשה לבקרו" לבין אופן ההודעה (ואמנם מה נתן להבין מקבלת יד אשה?). לפיכך גם במקרה זה, ביתור הפילגש נראה מוטיב מאולץ, שנועד לרמוז למעשה שאול.

סמן שלישי: - מוטיבים הקשורים במלחמה.

א. אחר שאול נאסף העם ויצא כאיש אחד (שמ"א י"א, ז). גם בימי המלחמה בגבעה נקהלה העדה כאיש אחד (שופ' כ', א, יא).
ב. גם המספרים המוגזמים קרובים. בימי שאול התאספו 330,000 איש (שמ"א י"א, ח) ובימי המלחמה בגבעה 400,000 איש, לבד אנשי בנימין (שופ' כ', ב, טו-יז).
ג. מבנימין נותרו שש-מאות איש (שופ' כ', מז) ושאול נותר במכמש עם שש-מאות איש (שמ"א י"ג, טו).
ד. ארון ה' ליווה את בני ישראל במלחמתם בגבעה בימים ההם (שופ' כ', כז) ובדומה ארון אלהים היה עם בני ישראל ביום ההוא במכמש (שמו"א יד, יח)12.

סמן רביעי: - תאור אקספוזיציוני מפורט של ארוח למופת דווקא בבית לחם יהודה, המהווה תשתית ליצירת אנאלוגיה ניגודית עם גבעה. נראה כי מחד גיסא הזכרת בית לחם יהודה, עיר הולדתו והמלכתו של דוד, בפתיחת הפרשה (שופ' י"ט, א-ט) וכן בהמשך הזכרת בירתו, יבוס, היא ירושלים (שם, י-יג); ומאידך גיסא צפיפות האיזכורים לאורך הפרשה של בנימין וגבעה עיר הולדתו ובירתו של שאול, לצד ערי המלכתו: הרמה והמצפה, אינן מקריות. יש, איפוא, מקום להניח כי יצירת מערך אנאלוגי זה באמצעות התשתית האקספוזיציונית נועדה לרמוז כי מקבץ שמות הערים מייצג אנשים, ומעמת את מי שמוצאו ובירתו גבעה כנגד מי שמוצאו בית לחם ובירתו ירושלים. מטבע הדברים, הקורא הנמצא בין שתי הערים יעדיף לראות עצמו מתארח בבית לחם ולא בגבעה, ולהעדפה זו יש משמעות מטונימית, שהרי בית לחם מייצגת את מלכות דוד וגבעה את מלכות שאול.

לאור כל הנתונים הנזכרים נראה כי פרשת פילגש בגבעה רומזת לשאול, משמע היא פולמוס סמוי. בעל הפרשה מאמץ, איפוא, כל דרך אפשרית כדי להאיר את מוצאו של שאול באופן השלילי ביותר. הוא מותח חוטים אנאלוגיים בין הכנסת האורחים בגבעה לזו של סדום, וכך רומז לקורא כי עירו של שאול, גבעה, אפילו גרועה מסדום, שהרי בסדום לא התבצע אונס ואילו האונס בגבעה הסתיים למעשה גם ברצח, ושבט בנימין לא היה מוכן להעניש את העיר אלא להיפך חיפה עליה ונתן לה הגנה13.

2.3

מציאת נושא הפולמוס בכתובים מקראיים נוספים - יחסי שאול-דוד והסיבות להעדפת דוד העסיקו לא רק את בעל ספר שמואל, אלא גם את בעל דה"י. כך לפנינו נושא בעל חשיבות בהיסטוריוגפאפיה המקראית. עם זאת, אופן הטיפל של כל אחד מן הספרים הנזכרים בנושא התגשבות המלוכה בישראל הוא שונה.

העיון בתאור ימי שלטונו של שאול בספר שמואל א' מצביע על מציאות ספרותית מורכבת ביותר. הם מעוצבים בדומה לשלבים שתאר אריסטו בניתוח הטראגדיה14. בראש וראשונה ניתן לעקוב אחר עקרון הכיוון הטראגי של מעבר מקוטב של הצלחה ואושר לקוטב השני של כשלון וסיום אומלל. במקרה של שאול הכוונה מקוטב ההמלכה (פרקים ט'-י"א) לקוטב של פורענות ומות (פרק ל"א). יתר על כן, ניתן אף לעקוב אחר העיצוב של מלוכת שאול על-פי סדר של חמישה שלבים, בדומה לשלבים הנזכרים בתאורו של אריסטו: טעות גורלית, מעשה נורא, מהפך או שינוי, הכרה, וסבל15. הטעות הגורלית התרחשה במכמש, כאשר שאול התייאש מבואו של שמואל ביום השביעי ולא חיכה עוד מספר דקות (שמ"א י"ג, ח-יב). כיוון שמדובר בטעות בשיקול והערכה, ובשום פנים ואופן לא נלווה אליה צל של תכנון זדוני, היא יוצרת את אפקט ההזדהות עם הגיבור הטראגי ואת רגש החמלה כלפיו. המעשה הנורא, שאינו מעשה זדון, ועם זאת אין אחריו תקנה, נעשה במלחמת עמלק כאשר שאול, לא זו בלבד שהיה אחראי לאי-קיום דבר האל ולהפרת צו החרם, אלא ניסה להציל את עורו באמצעות הטלת אשמה על העם (שם, ט"ו, ט-טו)16. הודעת הנביא "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך" מציינת את המהפך או השינוי (ראה פס' כז-לה). מנקודה זו ואילך נפתחת שורה של ארועים שבאופן טבעי ביותר מוליכים את שאול לקראת סופו הטראגי. הארוע הראשון הוא משיחת דוד והופעתו בחצר המלוכה (שמ"א ט"ז-י"ז). שלב ההכרה אצל שאול מסתמן עם הצלחותיו של דוד, שראשיתו בניצחון דוד על גלית. כבר אז אומר שאול: "נתנו לדוד רבבות ולי נתנו אלפים ועוד לו אך המלוכה" (שם, י"ח, ח), והסופר מוסיף "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שם, פס' ט). נסיונות שאול לפגוע בדוד נכשלים וכדברי המספר: "וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו" (פס' טו), וכן "ויהא שאול וידע כי ה' עם דוד... ויאסף [=ויוסף] שאול לרא [=לירוא] מפני דוד עוד ויהי שאול איב [=אויב] את דוד כל הימים" (כח-כט). משלב זה ואילך נפתחת תקופה ארוכה של סבל, כאשר שאול המלך, מתנהג כאדם רדוף, חושד בקרובים לו ביותר ועסוק במרדף חסר תכלית אחר דוד (שמ"א י"ט-כ"ז). חייו הטראגיים של שאול מסתיימים עם הכשלון במלחמה עם פלשתים על הרי הגלבוע (פרקים כ"ח-ל"א).

בעל ספר שמואל מארגן, איפוא, את סיפוריו ברצף תיאור שתואם את מבנה הטראגדיה ומספק לקורא חומר המאפשר לו להבין את שאול ולהזדהות עמו, להתייסר בסבלו, להתמלא כלפיו חמלה ולבסוף להתבונן נפעם מול יכולת ההשלמה שלו בצאתו לקרב האחרון17. כך קורה כי למרות העובדה שגם לפי הכתוב בספר שמואל, פגע שאול בסדר האלוהי הרצוי, מגלה הקורא כלפיו הבנה ואינו מגנה אותו באופן קטגורי. נמצא כי העיצוב הספרותי, המקנה למסופר מימד טראגי, מונע הצגה שלילית חד-צדדית של שאול.

לעומת המתואר בספר שמואל נוקט בעל דה"י בדרך שונה. מחבר זה כמעט ואינו עוסק במלכות שאול. הוא פותח את הרצף ההיסטורי של תיאורו במות שאול כרקע להסבת המלוכה לדוד. עם זאת, הוא אינו מסתפק ביצירת תמונה של חלל בהנהגה, אלא מצדיק את מות שאול. לדידו, חטא שאול כלפי האל ועל חטאיו הכבדים נענש והמלוכה הוסבה לדוד: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דה"א י יג-יד)18. ניתן, איפוא, לראות בתיאור של בעל דה"י נסיון לעצב תמונה היסטורית חד-צדדית, שונה כליל, מזו שמציע ספר שמואל19.

חד צדדיות ניתן לראות גם במזמור ע"ח, המתעלם כליל ממלכות שאול ומטעים את הבחירה בדוד ואת העדפת יהודה על שבט אפרים (פס' סז ואילך).

נמצא, כי סוגיית חילופי השלטון והצורך להצדיק את הבחירה בבית דוד היתה סוגיה שהעסיקה את הספרות המקראית לא רק בזמן ההתרחשות או סמוך לה. היינו בסוף האלף השני או בראשית האלף הראשון לפסה"נ, אלא גם בימי הבית השני, וכוונתי לזמן חיבורו של ספר דה"י (מאה 4 לפסה"נ).

2.4

מציאת הנושא הסמוי של הפולמוס במסורת הפרשנית – במחקר הגרמני של המאה שעברה כבר תוארו פרקים י"ט-כ"א של ספר שופטים כמסורת מדינית אנטי-שאולית. כך לראשונה אוברלן20, ובעקבותיו גידמן21 וגרץ22.גישה זו רכשה לה מספר תומכים במחקרים בני תקופתנו23.

3. מדוע פולמוס סמוי

השימוש בטכניקת הפולמוס הסמוי מעורר את השאלה מדוע עסקו בנושא כלשהו באופן סמוי ולא גלוי. יש וניתן לאמץ את הפתרון הצנזוריאלי, אך לשם כך צריך לשחזר נסיבות, שבהן היה כורח להוריד את הפולמוס למחתרת. אולם במקרה שלפנינו, בתקופת התבססות שלטון בית דוד, התנהל במציאות מאבק גלוי וקשה להניח קיומו של פולמוס סמוי. דוד לא נרתע מלהשמיד את צאצאי בית שאול בעקבות הרעב וההסכם עם הגבעונים (שמ"ב כ"א, א-יד). הוא קירב אליו רק את אלו שלא יכלו לאיים על שלטונו, כמו מיכל העקרה (שמ"ב ג', יד-טז וראה גם ו', כג) או מפיבשת, הבן נכה הרגלים של יהונתן (שם, ט'). גם התנהגות ציבא נער מפיבשת ושמעי בן גרא במרד אבשלום, מלמדת על אופיו הגלוי של הפולמוס (ט"ז, א-יג, י"ט, יז-לא; וראה גם מל"א ב', ח-ט, לו-מד). עם פירוד הממלכה נראה שבית שאול פסק מלהיות נושא לפולמוס מכל סוג שהוא. עיקר הפולמוס התנהל באופן גלוי נגד ממלכת הצפון ושליטיה, שלא נמנו על בית שאול. כמו-כן, אין ולו רמז, ששרידים לבית שאול איימו בכל ימי הבית הראשון על שלטון בית דוד ביהודה. אמנם, במחקר הועלתה ההשערה כי בימי בית שני היה נסיון לריהאביליטאציה של המלכות הראשונה בישראל, למשל, באמצעות יחס אוהד לבית שאול במגילת אסתר, שבה מוצג מרדכי כמי שמשלים את מה שלא עשה שאול23, ולכן דווקא "מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (אסתר ב', ה) נלחם ואף נקם ב"המן בן המדתא האגגי" (שם, ג', א). אך בעל ההשערה מציין בעצמו "אין כל דרך להשיב על השאלה "כלום משקפת מחשבה זו התעוררות אקזיסטנציאלית, לאחר ימי שיבת ציון, לריהאביליטאציה של בית שאול וציפיית הבריות להתחדשותו או לשובו בצורה כלשהי? והאם באמת היו תולים ציפייה זו בממש בצאצאים מבית קיש היו בדורם או בדורותיהם?"24.

לפיכך נראה, כי את העילה לפולמוס ספרותי זה יש לחפש במישור האסטרטגיה הריטורית. מנקודת ראות פרספקטיבית של ההיסטוריוגראפיה המקראית היה מי שהעיצוב הספרותי של ספר שמואל, שמטפח הבנה, רחמים, ועל-ידי כך אפילו אהדה לשאול, הפריע לו. עורך זה החליט לנסות ולהטות את הכף ע"י השתלת חומרים מקדימים, שלאורם המסופר בספר שמואל עשוי להתפרש באופן שונה. נמצא כי התפקיד שיועד לפרשת פילגש בגבעה (שופ' י"ט-כ"א), באמצעות שיבוצה במקומה הנוכחי הוא להתגבר את הפן השלילי בכל הקשור לשאול, לעמעם את האפקט הטראגי, וכך עם החלפת השלטון להקל על הקורא להבין את הנסיבות להחלפת השלטון ולהעדפת דוד.

נשאלת, איפוא, השאלה מדוע בעל אסטרטגיה ריטורית זו נקט בדרך הסמויה ולא בדרך הגלויה. נראה לי כי ניתן להשיב לכך שתי תשובות: האחת במישור התכסיסי והשניה במישור התיאולוגי.

אשר למישור התכסיסי, הפולמוס הסמוי מועדף משום שהוא מהווה אמצעי עקיף, שנוטל מן המסופר את ההתנגדות הראשונית, שכל פולמוס מטבעו עשוי לעורר. עם זאת, הוא יוצר משקע מצטבר אצל הקורא, שמטרתו לנווט עמדות. הפולמוס הסמוי דומה לטפטוף עדין, שהזלפתו המצטברת יוצרת רקע נאות לקראת המשך המסופר. כך בונה המחבר אוירה שלילית בכל הקשור לשאול ולמלכותו.

מבחינה תיאולוגית, השימוש בפולמוס גלוי היה עשוי לעורר תמיהה לגבי הבחירה האלוהית. היות והפולמוס סמוי והטיית המתקפה כנגד בנימין וגבעה יוצרים את הרושם כי אכן ניתנה לנבחר מבנימין הזדמנות, אך לפתח חטאת רובץ וכבן לעיר מסויימת זו אין תימה שנכשל.

אולם המציאות הספרותית מלמדת, כי העיצוב בעל המימד הטראגי, הנמנע מחד-צדדיות, שבספר שמואל מחד גיסא, והשימוש בטכניקה המתוחכמת של הפולמוס הסמוי, בה נקט מחברו של שופרטים י"ט-כ"א מאידך, לא נראו לבעל דה"י די משכנעים וברורים. מחבר זה העדיף טכניקת עיצוב גלויה וחד משמעית, שתפאר את דוד ותגנה את שאול. טכניקה זו חסרה את המימד הרומז של סיום ספר שופטים ואת מורכבות עיצוב הדמויות שבספר שמואל25. אף ייתכן כי אי-השלמתו עם היחס הדו-ערכי של ספר שמואל ועם ההשפעה המועטה של הפולמוס שקדם לו, שימשה בין יתר המניעים לחיבורו החד-צדדי, שמצטיין בבחירה של חומרים ובארגונם בצורה כזו, שאין להטיל ספק במגמתו הפרו-דוידית והאנטי-שאולית.

נוכל איפוא לסכם: פרשת פילגש בגבעה היא פולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה, ותפקידה לעצב דיעה קדומה נגד המלך הראשון בישראל.

הערות שוליים:

  1. ב"צ לוריא, "מלכות שאול", בית מקרא, קכח, תשנ"ב, עמ' 24-31. הציטטות לקוחות מעמ' 24 ומעמ' 31.
  2. השם אשבעל נזכר רק בדה"א ח', לג; ט', לט. בשמ"ב ב'-ד' הוא מכונה: איש בשת.
  3. דיון מפורט במקומם של פרקים יט-כא בספר שופטים ראה בחיבורי: אמנות הקומפוזיציה בספר שופטים, דיסרטאציה, אוניברסיטת תל-אביב, 1984, עמ' 126-145; וכן במאמרי: "סיומו של ספר שופטים", בתוך דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות, חטיבה א, תקופת המקרא, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 73-80.
  4. י. אמית, "פולמוס סמוי בסיפור כיבוש דן (שופטים יז-יח)", בתוך בית מקרא,קכו, תשנ"א, עמ' 267-278. שתי הציטטות בהמשך לקוחות ממאמר זה.
  5. על תופעה זו של הפיכת המקום לגיבור, ראה במאמרי "תפקיד הציונים הטופוגראפיים בסיפור המקראי", בתוך שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ט, עמ' 15-20, ובמיוחד עמ' 25-27.
  6. ראה: A. Demsky "Geba, Gibeah and Gibeon - An Historico Geographic Riddle", BASOR 212, pp. 26-31. דיון מפורט במיקומה של העיר גבעה, בהיסטוריה שלה ובתפקידה על-פי המסורת המקראית ראה בדיסרטאציה של: P.M. Arnold, Gibeah in Israelite History and Tradition UMI, 1987 .
  7. ראה ב. מזר "יבש, יביש, יבש גלעד", בתוך אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, 1958, ג, עמ' 459-461. דיון מפורט בפרשה יראה אור בפירושי לשופטים בסדרה "מקרא לישראל" בעריכת מ. גרינברג וש. אחיטוב.
  8. על זיהוי רמה ראה אצל ז. קלאי, "רמה, הרמה", בתוך אנציקלופדיה מקראית, ז, ירושלים, 1976, עמ' 373-374.
  9. ראה הערה 5 לעיל ואצל י. פינקלשטיין, הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים, 1986, עמ' 52-55.
  10. מצפה מזוהה עם תל א-נצבה. דיווח על החפירות שנעשו במקום לאחרונה ראה אצל י. פינקלשטיין (הערה 7 לעיל) עמ' 56-59.
  11. על זיהוי סלע רמון ראה ג. כהן, "סלע הרמון, סלע רמון", בתוך אנציקלופדיה מקראית, ירושלים, 1968, ה, עמ' 1051-1052.
  12. ראוי לציין כי לדעת הפרשנים הביקורתיים שופ' כ', כז-כח, הוא תחיבה מאוחרת ובשמ"א י"ד, יח הם מעדיפים את נוסח תרגום השבעים.
  13. על אנאלוגיה זו עמדו רבים וראה דיון מסכם בספרו של: H.W. Jüngling, Richter 19 - Ein Plädoyer für das Konigtum, Rome, 1981
  14. אריסטו, פואטיקה – על אומנות הפיוט, תרגם והוסיף מבוא והערות מ. הק, תל-אביב, תשכ"ב, פרקים ז ו-י"ג.
  15. ש. הלפרין, על ה"פואטיקה" לאריסטו, אוניברסיטת בר-אילן, 1978, עמ' 81-135. הלפרין מדגישה כי "אמנם אריסטו אינו קורא להם שלבים, ואף אינו מביאם בסדר זה, אך על-פי טיעון דבריו ניכר שזוהי משמעותם וזהו סדרם" (עמ' 83).
  16. מן הראוי לציין כי שלב המעשה הנורא, הבא אחר הטעות הגורלית, לרוב מגלם את הטעות ושני השלבים מופיעים כשלב אחד במיבנה הטראגי. ראה אצל הלפרין (הערה 12 לעיל) עמ' 100-101.
  17. ראה למשל אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, תרגם מיוונית וצירף מבוא, הערות וביאורים א. שליט, ירושלים-תל אביב, 1967, ספר שישי, יד, ד (343-350). וכן: א. ברטל, מלכות שאול: המלך הראשון בישראל, 1982, 148-159. על עיצוב הגיבור הטראגי ראה אצל ד. קרוק, יסודות הטרגדיה, תרגם מאנגלית א. יבין, 1972, עמ' 37-59.
  18. ניתוח פסוקים אלו, ככתב אשמה בעל אופי סיכומי נגד שאול, ראה במאמרי: "שלוש ואריאציות על מות שאול – עיון בעיצוב העולם, במהימנות ובמגמתיות בסיפור המקראי", בתוך בית מקרא, ק, תשמ"ה, עמ' 92-102.
  19. דעה שונה על היחס לשאול בדה"י ראה במאמרו של ש. אברמסקי, "שיבה למלכות שאול במגילת אסתר ובדברי הימים", בתוך מלאת – מחקרי האוניברסיטה הפתוחה בתולדות ישראל ובתרבותו, א, עורכים ש. אטינגר, י.ד. גילת, וש. ספראי, תל-אביב, 1983, עמ' 39-63.
  20. ראה: C.A. Auberien, "Die drei Anhänge des Buches der Buches der Richter in ihrer Bedeutung und Zusammengehorigkeit" in Theologische Studien und kritiken, 33, 1860, 536-568 אצל Jüngling (ראה הערה 13 לעיל) עמ' 8-11.
  21. M. Gudemann, Tendenz und Abfassungszeit der letzten Kapitel des Buches der Richter" in MGWJ, 18, 1869, 35-368
  22. H. Graetz, Geschichte der Jüden von den ältesten Zeiten bis auf die Gegenwart, Bd. 1, Leipzig, 1891, 319-321
  23. ראה למשל: F. Crüsemann, Der Widerstand gegen das Königtum (WMANT 49), Neukirchen-Vluyn, 1978, p. 164; ב"צ דינור, בתוך עיונים בספר שופטים, ירושלים, 1966, עמ' 485-486; ב"צ לוריא, שם, עמ' 463-479; הנ"ל, שאול ובנימין, ירושלים, 1970, 179-181; ט. רודין-אוברסקי, "הנספח לספר שופטים (שופטים יז-כא)", בתוך באר שבע, ב, 1985, עמ' 141-165 ובמיוחד עמ' 151-165.
  24. אצל אברמסקי (ראה הערה 19 לעיל) עמ' 60.
  25. על מורכבות העיצוב בספר שמואל ראה בעמ' 99-102 של מאמרי הנזכר בהערה 18 לעיל.
ביבליוגרפיה:
כותר: פרשת פילגש בגבעה כפולמוס סמוי נגד מלכות שאול ואוהדיה (שופטים יט- כא)
מחברת: אמית, יאירה (פרופ')
תאריך: טבת- אדר ב' תשנ"ב , גליון ב (קכט)
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית