עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > הגליל > הגליל התחתוןעמוד הבית > ישראל (חדש) > נוף וטבע > גיאולוגיה ועיצוב הנוף
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאורכתר הוצאה לאורידיעות אחרונות


תקציר
על ההיסטוריה, הגיאולוגיה, תנאי האקלים והצומח בבקעת בית נטופה, הגדולה מבין הבקעות בגליל התחתון.



אתרים : בקעת בית נטופה


הגדולה מבין הבקעות בגליל התחתון, שחלקה מוצף בחורף. הקרקעות הכבדות בה מהוות בית גידול לצומח ייחודי. בשולי הבקעה נמצאים יישובים גדולים, וחוצה אותה מוביל המים הארצי.

לבקעת בית נטופה צורה אליפטית. אורכה כ-16 ק"מ ורוחבה הממוצע כ-3 ק"מ. מצפון גובל בה רכס הרי יטבת, ומדרום תוחמים אותה רכס הר תרען וגבעות צפורי. רכסים אלה מתנשאים מעל לבקעה בגובה יחסי של כ-350 מ', וצונחים אליה במתלולים חדים. מצדה המזרחי נחסמת הבקעה ברכס של גבעות נמוכות, המפריד בינה לבין נחל ארבל. על רכס זה עובר קו פרשת המים הארצית.

בקעת בית נטופה היא בקע טקטוני (גרבן) שעוצב על ידי מערכת שברים. קרקעיתה שקעה בין שתי מערכות של שברים מקבילים, בשוליה הדרומיים והצפוניים. מצפון בולט מעל הבקעה הגוש המורם (הורסט) והנטוי צפונה של הרי יטבת, ומדרום - הגוש הנטוי דרומה של הר תרען. גבעות משאר גירניות במזרח הבקעה (נ"ג 161; 174) מצביעות על האפשרות כי תהליכי המסה קרסטיים היו גורמים בתהליך עיצובה, מיד אחרי השקיעה הטקטונית.

הצפות החורף בבקעה נגרמות משילוב של כמה גורמים: המבנה הצר והארוך של הבקעה, התחומה מכל עבריה ברכסים גבוהים; הנטייה הטופוגרפית המתונה ביותר לכיוון הניקוז הטבעי - מערבה; ותכונות הקרקע - אדמות כבדות וחרסיתיות, המחלחלות בקושי. שילוב הגורמים הזה מקשה את אפשרות הניקוז, בעיקר בחלק המזרחי של הבקעה. לכן, בשנה גשומה מוצפת הבקעה במים, ונוצר בה אגם רדוד וגדול. אגם חורף כזה הוא אחד המראות היפים בגליל. על תופעת ההצפה של בקעת בית נטופה כתב במאה ה-14 הגיאוגרף הערבי א-דמשקי: "סהל בטוף [שמה הערבי של הבקעה] נתונה בין הרים המקיפים אותה מסביב ומי הגשמים הנקווים בה הופכים לאגם נרחב המרווה את אדמתה. כאשר ייבש חלק ממנה יזרעו החקלאים את זרעם כאשר יעשו תושבי מצרים". בשנות ה-90 של המאה ה-20 נעשו פעולות ניקוז ראשוניות, וקיימות תכניות לניקוז הבקעה כך שיתאפשר עיבוד חקלאי של האדמות גם בחורף.

המערכת ההידרולוגית, קווי הסידוק בשולי הבקעה ותופעת ההצפה משפיעים על שפיעת המעיינות ארבל וצלמון, הנובעים ממזרח לבקעת בית נטופה, וכן על מצבו של אקויפר חטין-נעמן, המזין את מעיינות אפק שבעמק זבולון. מכאן שתופעת ההצפה של הבקעה איננה מצטמצמת רק למישור הנופי המיוחד, אלא משפיעה גם על ההידרולוגיה במרחב. הקרקע האלובילית הכבדה והעמוקה, הביצתיות העונתית והלחות הגבוהה בקרקע יוצרות בתי גדול ייחודיים. חלקים גדולים של הבקעה מאופיינים על ידי חברת צומח של ינבוט וחוח, המכסה שטחים גדולים באזורים החקלאיים. את החברה הזו מלווים צמחים כגון צנינה קוצנית ושוש קרח. בשולי השדות ובבתי הגדול הלחים צומחים מינים נדירים ומיוחדים. כאשר נסוגים המים מהחלק המזרחי של הבקעה מופיעים צמחים כגון לענית יריחו, ורבנה שרועה, נורית המלל ונורית השדה. לאחר התייבשות המים מופיעים צמחי מרור מכחיל, אספקלריה נאה, צפרנית שחומה ומינים שונים של שברק. באזורים שבהם ההתייבשות היא איטית, ומקווי מים עומדים זמן רב, צומח אירוס הבצות. בשוליים הצפוניים והדרומיים, הלא-מוצפים, קיימים שרידי חורש ים- תיכוני של עצי אלון מצוי, חרוב מצוי ואלון התבור.

הבקעה נקראת על שם היישוב הקדום בית נטופה (חרבת בית נטופה). הרמב"ם מבאר בפירושו למשנה "מפני שהארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה", מלשון מים נוטפים. במדרש היא נקראה בקעת יטבת, על שם עיר המבצר יטבת (יודפת), הנמצאת מצפון לבקעה. ערביי הסביבה קראו לה סהל בטוף, או מרג' אלע'רק ("עמק הטביעה"), על שום הקרקע הטובענית והביצתית שבה. ידוע גם שמה הנוסף, סהל עראבה, על שום שתושבי עראבה הסמוכה מחזיקים בחלק נכבד מאדמותיה ומעבדים אותן.

הבקעה היתה מיושבת החל מתקופת הברונזה התיכונה, והיישוב המרכזי בה היה במערבה, בתל חנתון (ע"ע). ליד התל התחברו דרכי המסחר הראשיות שחצו את הגליל: דרומה - אל מגדו ואל דרך הים, מזרחה - אל החורן, ומערבה - דרך נחל אבלים אל מישור החוף ואל עכו. בתקופת ההתנחלות נכללה הבקעה בתחום שבט זבולון. בתקופה הרומית ואחרי חורבן הבית השני היתה הבקעה מוקפת ביישובים יהודיים רבים, שבהם התרכזו אחדות ממשמרות הכהונה שגלו מיהודה לאחר מרד בר כוכבא: משמרת אלישיב בכפר קנה (חרבת קנה; ע"ע), משמרת אביה בכפר עזיאל (כנראה בחרבת עמודים; ע"ע) ומשמרת הקוץ בעילבון. יישובים אחרים בבקעה הוקמו במקומות כגון חרבת בית נטופה, חרבת ממלח, חרבת רגמה, כפר מנדא, חרבת רומה, א-רמאנה ובעינה. באחדים מן היישובים נתגלו מערכות של מערות מסתור המעידות שתושבי הבקעה נטלו חלק במרד בר כוכבא.

בקעת בית נטופה נודעה במשנה כאזור עתיר בגידול עצי זית, עד כדי כך שמורדות ההרים היורדים אליה תוארו כנוטפי שמן "זית נטופה" (שביעית ט, ח). הבקעה נזכרת בהלכה העוסקת באכילת מיני ירק: "אוכלין ברגילה עד שיכלו סינריות מבקעת בית נטופה" (שביעית ט, ה).

רוב קרקעות הבקעה הן בבעלות תושבי הכפרים הערביים השוכנים בשוליה (כפר מנדא, סח'נין, עראבה, בעינה, עילבון, אלעזיר) והבדווים בא-רמאנה. גם למושבים צפורי ויודפת, ולקיבוץ הסוללים, קרקעות בבקעה. חקלאי האזור הערבים מגדלים גידולי חורף וגידולי קיץ.

בקעת בית נטופה מילאה מקום מיוחד בתכנון המים הארצי של ארץ-ישראל. התכנית הראשונה, של מהנדס המים המפורסם וולטר קלי לאודרמילק, ייעדה לבקעה תפקיד של מאגר מים ראשי במסגרת הטיית מי הירדן והעברתם לנגב. התכנית לא יצאה אל הפועל, בשל נסיבות מדיניות וכן בגלל מחקרים גיאולוגיים שהוכיחו כי שולי הבקעה מחלחלים ואין היא מתאימה לשמש מאגר מים ראשי. תכנית מוביל המים הארצי ( ע"ע במדור בקעת כנרות בכרך זה), של ג'ון ס' קוטון, בחרה בבקעה כתוואי מעבר לתעלת "המוביל" אל מאגרי תפעול שהוקמו בחלקה הדרומי-מערבי - מאגר בית נטופה (מאגרי אשכול). משם מוזרמים המים באמצעות מנהרות וצינורות אל מישור החוף ואל הנגב.

ביבליוגרפיה:
כותר: אתרים : בקעת בית נטופה
שם  הספר: מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול
עורך הספר: בן יוסף, ספי
תאריך: 2001
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור; כתר הוצאה לאור; ידיעות אחרונות
הערות: 2. כרך 1 - מילון למונחי יסוד ומפתח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
2. כרך 2 - החרמון, הגולן ועמק חולה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
3. כרך 3. הגליל העליון וחופו / עורך הכרך - מושון גבאי.
4. כרך 4. הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות / עורכי הכרך - מושון גבאי, יצחקי גל.
5. כרך 5. הכרמל וחופו ורמות מנשה / עורכי הכרך - סלמאן אבו רוכן, יעקב שורר.
6. כרך 6. העמקים / עורכי הכרך - יוסי בוכמן, יצחקי גל.
7. כרך 7. שומרון ובקעת הירדן / עורכי הכרך - ספי בן יוסף, מנחם מרקוס.
8. כרך 8. השרון / עורך הכרך - יואב רגב.
9. כרך 9. מישור החוף הדרומי, פלשת / עורך הכרך - יואב רגב.
10. כרך 10. השפלה / עורך הכרך - יואב רגב.
11. כרך 11. הרי יהודה / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
12. כרך 12. ירושלים / עורכת הכרך - אלונה ורדי.
13. כרך 13. מדבר יהודה ובקעת ים המלח / עורך הכרך - ספי בן יוסף.
14. כרך 14. הנגב הצפוני / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
15. כרך 15. הר הנגב והערבה / עורך הכרך - מנחם מרקוס.
הערות לפריט זה:

1. לקוח מתוך כרך 4: הגליל התחתון וחופו ובקעת כנרות בעריכת מושון גבאי, יצחקי גל.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית