השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ובין שאר בני האדם מלבד בעליו

בדיוננו בשאלה זו יש להבדיל בין יחס אזרחי ליחס פלילי בין עבד מצד אחד, ובין שאר האנשים.

אשר ליחסים האזרחיים – מבוטל רצונו של העבד עקרונית מלכתחילה. כלומר, הוא אינו אישיות הרשאית ליצור יחסים חוקיים לעצמו. אך, מצד שני – הריהו אדם ואפשר להשתמש בו בתור שליח, אפשר לתת בו את רצון בעליו, אפשר ליפות כוחו, אפשר להרשותו לעשות פעולות משפחתיות לעצמו וגם בשביל הבעל. כך אנו רואים בחוקי אשור, בחוקי החתים ואצל המורבי, שהעבדים קונים, מוכרים, מפקידים, סוחרים, נוסעים עם סחורות אשר-המקדש נותן להם לצורך מכירה. אמנם, לא ברור עד כה אם כל העבדים שווים לתכלית זו, אך ללא ספק אפשר שהיו אלה בעלי זכויות מיוחדות, כמו עבדי-המלך; עבדי-ההיכל, עבדי בית-המקדש, - לצורך עשיית פעולות חוקיות, אזרחיות, שתועלת בהן לבעלים ולהם עצמם. עבד המתחתן ברשותו של המלך, או ברשות בעליו – יכול לרכוש רכוש, רשאי לחיות עם אשתו, להוליד ילדים ולהוריש להם את רכושם. אם כי עקרונית כל מה שרכש עבד-המלך לאדוניו רכש. באשר לאחריות פלילית, מובן ממילא כי אם יפגע מישהו בעבד, יהרגו, יפצע אותו, היינו, יגרום נזק על ידי שהמעיט ערכו של העבד בתור עובד לאדוניו, הריהו חייב לשלם נזק, או פיצויים, לא לעבד, כי אם לבעליו. ומאידך הרי העבד הוא אדם, ובהיותו אדם הריהו עשוי לפשוע, כלומר, לפצוע, להכות, להעליב ולעשות שאר פעולות פליליות הנעשות ע"י אנשים חפשיים. בנידון זה, החוק הבבלי, החוק האשורי וחוק החתים מפלים את העבד לרעה בשני מובנים: אם אדם חפשי עובר עבירה פלילית נגד עבד, עונשו בשל מעשהו קטן יותר מאשר לו היה עושה אותה עבירה לאיש חפשי. מצד שני, - אם עבד עבר עבירה פלילית נגד מישהו, הריהו מקבל עונש חמור יותר מאיש חפשי בשל אותה עבירה עצמה.

בחוקי אשור מצאתי רק סעיף אחד, סעיף (4) של הלוח הראשון שאומר: כי יקנה עבד, או אמה, מיד אשת איש – לעבד ולאמה, אפו(ה) ואזנו(ה) ייכרתו ואת הגניבה ישלמו, - האיש את אזני אשתו יכרת. ואם ינקה האיש את אשתו ואזניה לא יכרת – גם אזני העבד, או האמה, לא ייכרתו ואת הגניבה לא ישלמו.

הסעיפים בענין זה בקודקס המורבי הם:

סעיף 199: "אם עין עבד איש ישחת, או אבר עבד איש ייפגע, חצי מחירו ישלם". (אם חפשי הקרבן- יבוא הענש עין תחת עין).

סעיף 205: כי יכה עבד איש בן איש (חפשי) על הלחי, אזנו תיכרת (החפשי אך משלם בכסף).

סעיף 213: כי יכה אמה (שפחת איש) והפיל ילדיה, שני שקל כסף ישקל (ישלם הרבה יותר אם הכה אשה חפשיה).

סעיף 214: ואם מתה האמה הזאת, שלישית מנת הכסף ישקל (אם האשה חפשיה – יתן נפש תחת נפש).

סעיף 217: ואם עבד איש הוא (ורופא רפאו) יתן אדון העבד לרופא 2 שקלי כסף, בעד רפוי החפשי 3 שקלים.

סעיף 219: רופא כי יפצע פצע כבד בעבד בן "מסנקן" בסכין נחשת, והמיתו, עבד תחת עבד יתן (אם חפשי – יקצצו לו את ידו).

סעיף 220: ואם נקב (עינו), פתח ושחת את עינו – כסף מחצית מחירו ישקל. (ואם חפשי יקצצו לו ידו).

סעיף 223: (אותה הפליאה אם יחבש אבר, או ירפא חלי מעים).

סעיף 231: ואם מת עבד בעל הבית ע"י הבנאי אשר בנה בית באפן רע, עבד תחת עבד לבעל הבית יתן (ואם חפשי – יומת הוא או בנו יומת).

סעיף 252: אם עבד איש ימית שור שנגח, שלישית הכסף יתן, (ולא – יומת הבעל, כמו בשור שהמית חפשי).

גם בחוקי החתים אנחנו מוצאים אותו דבר עצמו בסעיפים רבים והם:

לוח ראשון (96): עבד כי יגנב מתוך הבית – בשיעור יתן הנזק בעד הגניבה (אי לזאת) עליו לשלם 6 שקלי כסף, - כ"כ כורתים לעבד זה את אפו ואת אזניו, וכך משיבים אותו לאדוניו; אם גנב הרבה מטילים עליו (לשלם) הרבה, גנב מעט מטילים עליו מעט. כשאדוניו אומר: אני אשלם בעדו את הנזק, ישלם את הנזק, ואם ימאן, ישלם רק העבד כשיעור הגניבה. (גנב חפשי משלם פי כמה משיעור הגניבה).

לוח ראשון, 100: עבד כי יצית בית – כורתים לו את אפו את אזניו – גם כשאדוניו משלם את הנזק – ומחזירים אותו לאדוניו; אבל אם אדוניו אינו משלם את הנזק על העבד לשלמו. (החפשי רק משלם).

לוח שני, 32: איש חפשי כי יגנב מאת איש חפשי (כלי) נחשת שלו עליו לשלם 6 שקלי כסף – וחטאתו תכופר – אבל אם הוא עבד (שגנבו ממנו) עליו לשלם לו רק 3 שקלי כסף.

לוח שני, 32: איש חפשי כי יגנב מאת איש חפשי (כלי) נחשת שלו עליו לשלם 6 שקלי כסף – וחטאתו תכופר – אבל אם הוא עבד שגנבו ממנו) עליו לשלם לו רק 3 שקלי כסף.

לוח שני, 33: איש חפשי כי יהרג נחש ובה בשעה יקרא בשמו של איש אחר, - ישקול כסף – אבל אם עבד יעשה – מות יומת. הוא מה שקוראים בגרמנית “Schlangenzauber”, מעין אמירה מגית.

לוח שני, 57: כי שחרר אדם אדם חפשי שנאסר לשנה – יתן (אחר) תחתתיו. אך אם יעשה כן בעבד – ישלם רק 10 שקלי כסף.

הפליה זו של העבד לרעתו נשארה גם בתורת משה, בשני מקרים. הראשון הוא, שור שנגח והרג עבד – בעל השור משלם רק 30 שקל – ולא יומת, כמו במקרה ששור נגח איש חפשי, אבל גם במקרה זה השור יסקל – מפני שהרג אדם – ועליו למות.

המקרה השני נמצא בהבדל בין העונש אשר יקבל איש אשר שכב עם אשת איש, ובין עונשו אם עשה זאת עם שפחה נחרפת לאיש. במקרה ראשון העונש הוא מוות, במקרה שני רק בקרת – כלומר מלקות בזנב הבקר. – ("בקורת" נגזר ממלה "בקר").

מלבד שני מקרים אלה אין כל הבדל בענינים פליליים בין האיש החפשי ובין העבד. בנוגע לשניהם הולכים לפי הכללים הקצרים אשר מצאו את בטויים ב"ויקרא" כ"ד, יז: "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", וגם ויקרא "כ"ד, יט: "איש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו" ויקרא כ"ד, כא: "ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת. "אדם" – הוראתו כללית, חפשי ועבד; תפישה זו מצויה רק בתורת משה ולא נמצאנה אצל אחרים.

לחלקים נוספים של המאמר:
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : באיזה אופן נוצר הקשר של עבדות?
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ואדוניו
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ובין שאר בני האדם מלבד בעליו (פריט זה)
השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : איך ומתי מסתיים הקשר של עבדות?