עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > ישראל ויהודהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > פולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > המסע במדבר
משכל (ידעות  ספרים)


תקציר
המאמר עומד על הדמיון הרב שבין סיפור מעשה העגל בשמות ל"ב ובין סיפור ייסוד פולחן עגלי הזהב על ידי ירבעם בעת פילוג הממלכה. המאמר מציע שבני ממלכת ישראל ראו בעגל הזהב סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל, ואל מסורת זו חזר ירבעם בבנותו עגלי זהב בבית-אל ובדן. כפולמוס כנגד ירבעם ומעשיו עוצב הסיפור בשמות ל"ב כצורתו המוכרת לנו, כסיפור של חטא ושל עבודת אלילים.



האם היה חטא במעשה עגל הזהב?
מחברים: יאיר זקוביץ; אביגדור שנאן


עם ישראל היוצא ממצרים אל המדבר מתקשה להמיר את סמכותו של הנוגש המצרי בסמכות אלוהיו הבלתי-נראה. העם אינו עומד בניסיונות שמנסה אותו אלוהיו ואף מעז פנים ומנסה אותו, וימות המדבר הם אפוא ימים של כפיות טובה בלתי-פוסקת.

הנורא מכל החטאים שישראל חוטא במדבר הוא חטא העגל (שמות לב). בעלות משה אל האלוהים לקבל את התורה, פונה העם המודאג אל אהרן בבקשה כי יעשה להם אלוהים אשר יובילם במדבר תחת משה שבושש לשוב (פסוק א). אהרן יוצר עגל זהב, עגל מסכה, והעם קורא לפניו: "... אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (פסוק ד). הקמת העגל על מכונו מלווה בחגיגות, ואף בגילויים של פריצות (פסוק ו: "ויקומו לצחק"). אלוהים מודיע למשה הניצב לפניו על חטאם של ישראל ומבקש להשמידם (פסוקים ז-י), אך משה מצליח לשכך את חמת האלוהים (פסוקים יא-יד). ברדת משה מן ההר ובראותו את העם החוגג לפני העגל הוא משבר את לוחות הברית, מעשה ידי האלוהים (פסוקים טו-יט), שורף את העגל, טוחנו עד דק, זורה את אפרו על פני המים ומשקה את בני ישראל (פסוק כ). מעשה ההשקאה הוא מעין אורדיאל, משפט אלוהים, לדעת מי אשם בחטא ומי אינו אשם בו, וכדברי חז"ל: "מלמד שבדקן כדרך שבודקין את הסוטות" (תוספתא עבודה זרה ד, ג, והשוו: תלמוד בבלי, עבודה זרה מד ע"א), ללמדך שהמבחן שבחן בו משה את ישראל דומה להשקיית האשה החשודה בזנות תחת אישה במים המאררים, לראות אם חטאה אם לאו (ראו במדבר ה, יא-לא). סוף המעשה במכה שמכים בני לוי, הנענים לקריאת משה "מי לה' אלי", בעם הפרוע והורגים ממנו שלושת אלפי איש. זכות המעשה עומדת לבני לוי, המתמנים לעבודת הקודש (פסוקים כה-כט). משה עוד יצטרך בהמשך הדברים לכפר על העם בפני האלוהים, לשוב ולעלות אליו ולקבל לוחות שניים.

מעשה העגל בשמות ל"ב מטיל חלק מן האחריות לעוון על אהרן, אשר נענה לבקשת העם לעשות לו את הפסל. ספר דברים, השב ומספר את סיפור העגל אך נותן אותו בפי משה (פרק ט), שם את עול האשם כולו על כתפי העם. רק כתוב אחד בפרק זה, המבקש להתאים את מהלך העלילה אל זה של ספר שמות, שיבץ את אהרן בסיפור: "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" (פסוק כ).

הכאב הצורב של חטא האלילות והייחוס המוטעה של הישועה ממצרים לעגל הזהב, מקבלים ביטוי שירי במזמור היסטורי המונה שרשרת של גילויי כפיות טובה כלפי אלוהים במהלך תולדות העם:

יעשו עגל בחורב, וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם, בתבנית שור אוכל עשב. שכחו אל מושיעם, עושה גדולות במצרים. נפלאות בארץ חם, נוראות על ים סוף. ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתו מהשחית.

תהלים קו, יט-כג

ותן דעתך להשוואה האירונית שעושה המשורר בין אלוהי ישראל הכול-יכול, נורא התהילות, ובין העגל, "שור אוכל עשב", שאפילו חיים אין בו, והריהו "תבנית שור" גרדא.

סיפור התורה איננו היחיד שמספר בעגל זהב ובעבודתו. מעין דז'ה-וו חש הקורא מאוחר יותר למקרא הסיפור על אודות פילוג הממלכה המאוחדת תחת בית דוד, כאשר ירבעם המורד בשלמה וברחבעם בנו מבקש להטות את לב בני עמו ממלכה של ירושלים ומבית מקדשה ולהשיבם לעבוד בערי המקדש המסורתיות, בית-אל ודן. בשני מקדשים אלה מציב ירבעם עגלי זהב (מלכים א' יב, כו-ל). ביצירת עגלי הזהב ובהצבתם רואה בעל ספר מלכים חטא חמור: "ויהי הדבר הזה לחטאת..." (שם, פסוק ל), גילוי של עבודת אלילים, כמו שעולה מסיכומו העגום של עורך ספר זה לתולדות ממלכת ישראל עם חורבנה: "ויעזבו את כל מצוות ה' אלהיהם ויעשו להם מסכה שני עגלים, ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל" (מלכים ב' יז, טז).

בעל ספר דברי הימים, המספר בדרכו שלו את קורות ישראל בתקופת המלוכה, נותן בפי המלך אביה בן רחבעם מיהודה נאום שמכוון כנגד ירבעם, אויבו, וכנגד צבאו: "... ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. הלא הדחתם את כהני ה' את בני אהרן והלויים ותעשו לכם כהנים כעמי הארצות... והיה כהן ללא אלהים" (דברי הימים ב' יג, ח-ט).

עם זאת דומה כי ההיסטוריוגרפים המקראיים, בעל ספר מלכים ובעל ספר דברי הימים, המתגוללים על ירבעם באשמת עבודה זרה, אינם משקפים את תפישתו של מלך זה ואת תפישת בני עמו באשר להקמת עגלי הזהב במקדשים בבית-אל ובדן. אין זה מתקבל על הדעת כי בשעת משבר – ניתוק מבית דוד – יחולל ירבעם מהפכה ויעורר לעבודת עגלים אשר לא ידעום אבותיו ואבות בני ישראל. מי שעשה נפשות לחזרה אל המקדשים המסורתיים חשב אל נכון כי גם העגלים רצויים הם לאלוהים, וכי בהצבתם יש משום חזרה ברוכה אל מסורת אבות. התפישה השוללת את עגלי ירבעם נולדה בממלכה המתחרה לה, בממלכת יהודה, שראתה בפולחן שבמקדש ירושלים את הדרך היחידה לעבוד את האלוהים.

התיאור של יצירת עגלי ירבעם אכן מעורר בפרטים רבים את זכר עשיית עגל הזהב במדבר:

  • בשני הסיפורים מכונה העגל "עגל מסכה" (שמות לב, פסוקים ד, ח; דברים ט, פסוקים יב, טז; מלכים א' יד, ט; מלכים ב' יז, טז).
  • ההכרזות נוכח עגלי הזהב כמעט זהות בלשונן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי עם ישראל במדבר (שמות לב, ח), ו"הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי ירבעם (מלכים א' יב, כח [ואגב, שימו לבכם לדמיון הדברים אל הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים..." – שמות כ, ב ודברים ה, ו]).
  • בסמוך לעגל נבנה מזבח (שמות לב, ה; מלכים א' יב, לב) ובמהלך החגיגה מעלים עליו עולות (שמות לב, ו; מלכים א' יב, לב).
  • כאהרן גם ירבעם משרת ככוהן (שמות לב, ב-ו; מלכים א' יב, לג; יג, א).
  • שמות שני בניו של ירבעם – נדב, המולך תחתיו; ואביה, שמת בילדותו (מלכים א' יד, פסוקים א, כ; טו, כה) – מעוררים את זכר שמות שני בניו הגדולים של אהרן שמתו בחטאם, נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב).

בזיקה שבין שני סיפורי העגל, זה של התורה וזה של ספר מלכים, חשו כבר חז"ל, ראו לדוגמה: "אמר רבי אושעיא: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך משניים ושלושה עגלים" (תלמוד בבלי, סנהדרין קב ע"א).

נראה לומר כי אנשי מלכות ישראל הבינו ללבו של ירבעם וידעו כי מעשה העגלים אינו בגדר רפורמציה, כי אם רסטורציה, השבת עטרה ליושנה, חזרה אל המסורת שעל-פיה אכן הוקם העגל במדבר, אך לא כמעשה של מרי וחטא, אלא כביטוי של ייסוד הפולחן הישראלי, מסורת שמקבילה לבניין המשכן וכליו, שנעשו אף הם במדבר. ולא זו אף זו: דומה כי רוב הנביאים שפעלו במלכות ישראל אף הם לא סברו כי יש חטא בשילוב העגלים בפולחן, שהרי לא אליהו, הלוחם הגדול בבעל, אף לא תלמידו אלישע ועמם רוב רובם של נביאי ישראל, לא השמיעו קולם כנגד העגלים. יוצא דופן הוא הנביאהושע, המבקר את עמו:

הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי [רמז להמלכת ירבעם], כספם וזהבם עשו להם עצבים ... זנח [= צנח, נפל] עגלך שומרון חרה אפי בם, עד מתי לא יוכלו נקיון [= להנקות מחטא] ... והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה עגל שומרון.

הושע ח, ד-ו

ועוד: "ועתה יוסיפו לחטוא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם [= כתבנית] עצבים מעשה חרשים כלה, להם הם אומרים זובחי אדם [= בני אדם ה זובחים] עגלים ישקון" (יג, ב). המשך הנבואה מעמת את חטא העגל ואת ההכרזה לפניו – "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – עם שני הראשונים בעשרת הדיברות: "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי" (פסוק ד; השוו שמות כ, ב-ג: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים... לא יהיה לך אלהים אחרים על פני").

נראה אפוא כי ירבעם ונתיניו לא התכוונו לחטוא כלפי אלוהי ישראל, לא בעשיית העגלים ולא בהכרזה כי "הנה אלוהיך ישראל". דומה כי לא ראו בעגלים אלא סמל לנוכחות ה' אלוהי ישראל במקום, ואולי אף כן שעליו ניצבה האלוהות הבלתי-נראית. מבחינה זו נראה כי לא היה הבדל רב בין העגלים שבמקדשי ממלכת הצפון ובין הכרובים, אותן חיות מכונפות, מרכבת האל, שניצבו במקדש ירושלים (מלכים א' ו, כג-כח).

הכול הודו, כפי הנראה, כי ירבעם רק חידש מסורת קדמונית בהקימו את העגלים, אך התורה, שביקשה להבאיש את ריחו של ירבעם, עיצבה את מעשה העגל בשמות ל"ב כחטא של עבודת אלילים. מי שקורא עתה את מעשה ירבעם (הכתוב מתוך עוינות למלך המורד בבית דוד) לאורו של שמות ל"ב, מתרשם כי ירבעם חוזר להכעיס לחטוא בחטא הקדמון, הנורא בחטאי ימות המדבר. כמו כן סביר ביותר לומר כי בממלכת ישראל, שבה ראו בירבעם מעין "משה שני" (ראו להלן בפרק כד), הצביעו גם הצביעו על הקשר שבין עגל המדבר לעגליו של המלך, אך ציירו בצבעים שונים לחלוטין, חיוביים בהחלט, את מעשה העגל הראשון, היסוד והמניע למעשה ירבעם.

כבר צוין למעלה כי בשמות ל"ב אהרן הוא החוטא ואילו משה הוא הצדיק המכפר על העוון. אין להוציא מכלל אפשרות, עם זאת, כי במסורת שסופרה בממלכת ישראל, המשווה, כאמור, את ירבעם למשה, היה זה משה ולא אהרן אשר יצר את העגל, ומשה עשה מה שעשה לכבוד האלוהים ולא כפגיעה בו. מסורת שעל-פיה משה הוא אב בית כהונה בדן, אחד ממקדשי העגלים, נרמזת בשופטים יח, ל (ראו להלן, פרק יג). התפישה היהודאית, אשר הפרידה בין אבי הנביאים, משה, ובין בית הכהונה, בית אהרן, העדיפה לייחס את מעשה העגל, שראתה בו חטא, לאהרן, כדי לסלק כל זיקה בין משה ובין תפקיד הכהונה ומשפחת כהונה המשתלשלת ממנו.

לסיום פרק זה נכוון את תשומת הלב לכתובים בספר ירמיה (לד, יח-כ) על הברית שעברו בני יהודה, אשר בחטאם נמנעו מלשחרר את עבדיהם, בניגוד לחוקי התורה. נראה שבכתובים אלה עדיין אפשר למצוא הד עמום ללגיטימיות שייחסו בזמן מן הזמנים לעשיית העגל.

נביא פסוקים אלה בשני נוסחים: הנוסח הארוך של ספר ירמיה, הוא נוסח המסורה שלפנינו; והנוסח הקצר, המשתקף בתרגום השבעים. לצד שני אלה נביא את הנוסח המשוער ששימש, לדעתנו, מקור לשני הנוסחים האחרים:

הנוסח הארוך הנוסח הקצר המקור המושחזר

(יח) ונתתי את האנשים
העוברים את בריתי
אשר לא הקימו
את דברי הברית
אשר כרתו לפני
העגל אשר כרתו לשנים
ויעברו בין בתריו.

וננתי את האנשים
העוברים את בריתי
אשר לא הקימו
את דברי הברית
אשר כרתו לפני
העגל אשר עשו לעובדו

ונתתי את האנשים
העוברים את בריתי
אשר לא הקימו
את דברי הברית
אשר כרתו לפני
העגל

(יט) שרי יהודה ושרי
ירושלים
הסריסים והכהנים
וכל עם הארץ
העוברים בין בתרי העגל...

שרי יהודה

הסריסים והכהנים
וכל העם

שרי יהודה

הסריסים והכהנים
וכל העם

(כ) ונתתי אותם ביד
אויביהם...

נראה כי הנוסח המשוחזר משקף תפישה שעל-פיה העגל (הקשור למסורת סיני) הוא אכן מרכיב לגיטימי בפולחן ה', סמל לנוכחותו. בנוסח הקצר מצויה תוספת פרשנית שמבינה נכונה כי בעגל הזהב עסקינן, אך עם זאת מגנה את עשייתו ברוח הסיפור שבספר שמות: "העגל אשר עשו לעובדו", שהרי עשייתו כדי לעובדו היא הכרה באלוהותו. בעל הנוסח הארוך מתמודד באופן שונה עם הקושי שבמתן לגיטימציה לעגל. זה לדידו, איננו עגל הזהב, אלא עגל ממש שכרתו לשניים במהלך טקס כלשהו של כריתת ברית, כדי לעבור בין בתריו, מעין המסופר בברית בין הבתרים (ראו בראשית טו: "ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך..." [פסוק י], "...והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" [פסוק טו]). פירוש זה ניתן פעמיים במהלך הפסוקים יח-יט שבדברי ירמיהו: "העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו", ו"העוברים בין בתרי העגל". התוספת בנוסח הארוך יצרה בכתוב, בפסוק י"ח, חספוס לשוני בולט, אך במחירו סולק כל זכר למסורת עגל המדבר וללגיטימיות שלו, מסורת שלמרבה הפלא חלחלה והגיעה עד שלהי ימות הבית הראשון, עד ספר ירמיה.

לסיכום: המסורת שהחזיקו בה בני ממלכת הצפון ראתה בעגל הזהב, אשר הוקם בסיני, סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל, ואל מסורת זו חזר ירבעם בבנותו עגלי זהב בבית-אל ובדן. כפולמוס כנגד ירבעם ומעשיו עוצב הסיפור בשמות ל"ב כצורתו המוכרת לנו, קרי, כסיפור של חטא ושל עבודת אלילים, אך למסורת העתיקה נמצא הד בנוסח המקורי של ספר ירמיה, כפי ששחזרנוהו לעיל. מתברר אפוא כי סיפור העגל, עיבודיו והדיו, הם עדות למתח שבין שתי הממלכות, האחיות-היריבות, ובין הדרכים השונות לעבודת אלוהי ישראל שנהגו בהן.

ביבליוגרפיה:
כותר: האם היה חטא במעשה עגל הזהב?
שם  הספר: לא כך כתוב בתנ"ך
מחברים: זקוביץ, יאיר ; שנאן, אביגדור
תאריך: 2004
בעלי זכויות : משכל (ידעות ספרים)
הוצאה לאור: משכל (ידעות ספרים)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית