עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומית > ממלכת הורדוסעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה הרומית > ממלכת הורדוס
יד יצחק בן-צבי


תקציר
על כלכלתה של ארץ-ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הורדוס, שהיתה תקופת שיא בתולדותיה של ארץ-ישראל מבחינת צפיפות האוכלוסין והתפשטות החקלאות. על עושרה של הממלכה מעידים מפעלי הבנייה העצומים של המלך הורדוס.



כלכלתה של ארץ-ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הורדוס
מחבר: מגן ברושי


בזכות מאות שנות השלום1 שקדמו לתקופת הורדוס ובזכות מפעלי הפיתוח הפרטיים והציבוריים, היתה זו תקופת שיא בתולדותיה של ארץ-ישראל. צפיפות האוכלוסין הגיעה אז לרמה שלא היתה כמותה בכל ימיה של הארץ עד למאה העשרים (רק בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזאנטית עלתה הצפיפות על זו של תקופת הורדוס). החקלאות התפשטה באותה תקופה כמעט על פני כל הקרקעות של ארץ-ישראל הניתנות לעיבוד. על עושרה של הממלכה (שאינו חופף בהכרח את רווחת הפרט) עשויים להעיד מפעלי הבנייה העצומים של המלך הורדוס. בבנייתם ובתחזוקם הושקעו משאבים כספיים גדולים מאוד. ידועים לנו לכל הפחות עשרים מפעלי בנייה כאלה בארץ, ולא פחות מארבעה מהם היו בשעתם בבחינת שיאים עולמיים :

הר הבית - הרחבה המלאכותית הגדולה ביותר בעולם.
הרודיון - הארמון הגדול בשעתו בעולם (רק כשישים שנה אחרי הורדוס יבנה לו הקיסר נרון ארמון גדול יותר).
הסטיו המלכותי - הבניין הארוך ביותר שנבנה באותה תקופה.
נמל קיסריה - שהיה בעת הקמתו מעולה מכל נמלי העולם.

אבל עושרו של הורדוס היה רב עד כדי כך, שיכול היה להוציא הון-עתק לא רק על מפעלי הבנייה בארץ, אלא גם על מפעלי ראווה בחוץ-לארץ. יוסף בן-מתתיהו מונה 13 מפעלים אלה : מאשקלון ועכו (שתיהן ערים אוטונומיות, שעמדו תחת פיקוחו של נציב סוריה) ועד רודוס ; מאנטיוכיה שבצפון סוריה ועד לניקופוליס, העיר שהקים אוגוסטוס במערב יוון ; וכל זאת נוסף על המס השנתי הגדול היה עליו להעלות לרומא.

כל הפעילות הענקית הזאת לא נעשתה בתקציבים גרעוניים. הורדוס הוריש בצוואתו מתנות: לקיסר אוגוסטוס 1,000 כיכר, לקיסרית ליוויה 500 כיכר, ולאחותו שלום 500 כיכר. ערכם של 2,000 כיכר אלה שווה לסכום של 2 מיליון דינרים.2 אין בידינו להעריך במדויק את שוויו של סכום זה במטבע של ימינו, אבל ניתן ללמוד על שיעורו מתוך העובדה, שהוא כמעט כפול מההכנסה השנתית שהיתה להורדוס ממסי הממלכה. כל זה היה רק חלק מן הנכסים שהשאיר אחריו.

כיצד הצטבר בידיו של הורדוס הון-עתק זה? אין ספק שהוא רדה בנתיניו וסחט מהם מסים כבדים, אבל ברור כמו-כן, שהארץ נהנתה משגשוג כלכלי וניתן היה להפיק ממנה כדי סיפוק כל הצרכים ואולי להותיר עודפים ניכרים.

להלן נתווה כמה קווים לתיאור כלכלתה של הארץ - סקירה שתנסה להצביע על כמה מקורות לעושרה, וממילא אף על המקורות הכספיים שמהם שאב הורדוס להוצאות מפעלי הבנייה, שתיארנום לעיל.

החקלאות - הענף הכלכלי הראשי

כלכלתה של הארץ היה מבוססת בעיקרה על החקלאות. מקובלת עלינו הערכתו של המלומד בן ימינו, הסבור כי 80% מן המועסקים באימפריה הרומית התפרנסו מן החקלאות. אגב, שיעור דומה של חקלאים היה קיים בארצות-הברית של אמריקה עוד בשנת 1800. שיעור זה הוא ממוצע, כמובן ; בחבלים מסוימים היו כמעט כל המועסקים חקלאים, ואילו במקומות אחרים, כגון בירושלים ובכמה מערי החוף, היוו המסחר, השירותים והדת את ענפי העיסוק העיקריים.

התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית היו תקופות של פיתוח חקלאי נמרץ, שהתבטא בשני מישורים : באינטנסיפיקאציה של החקלאות ובגיוון-יתר של הגידולים החקלאיים. אינטנסיפיקאציה פירושה ניצול מרבי של הקרקעות והמים. ניתן להעריך כי בתקופה הרומית היו מעובדים בארץ כ - 65-60 אחוז של הקרקע. לשם השוואה : כיום מעובדים בישראל שמצפון לנגב רק כ - 40% של השטח.

בניית הטראסות (המידרגים) בהר - מפעל ענקים שתחילתו בתקופה הישראלית - נמשך ככל הנראה גם בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית. ההר עובד באורח אינטנסיבי ביותר - 65% משטחו של פרוזדור ירושלים היה מכוסה במידרגים. האינטנסיפיקאציה התבטאה גם בניצול מרבי של המים הניתנים להשקיה. יוסף בן-מתתיהו מספר לנו על מפעלי הפיתוח שעשה הורדוס ביריחו ובצפונה (פצאל, קדמוניות טז, 145) – מפעלי פיתוח שתחילתם בוודאי עוד מימי החשמונאים. יוסף אומר שהשטח המושקה בבקעת יריחו הגיע לכדי 20X70 סטאדיות, ז"א כ - 48,000 דונאם (מלחמות ד, 467). לארץ המעובדת נוספו אז גם חבלים חדשים: בנגב (מפעלם של הנבאטים), בגולן ובחורן (מפעלי התיישבות מוכוונת של הורדוס).

כיבושיו של אלכסנדר הגדול, ש'הרחיבו' את גבולות העולם והפילו מחיצות בין ארצות, סייעו גם להפצתם של גידולי חקלאות. הרבה מיני ירקות ופירות התאזרחו בארץ בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית. על כמה מהם מעיד שמם היווני; כך הקטנית הקרויה תורמוס או עץ המאכל הקרוי אגס קריסטומלין (קרוסטומלוס), כמה מיני ירקות נקראים על שם מצרים - כגון חרדל מצרי, פול מצרי ועוד. חשיבות מסוימת היתה גם לכותנה שמוצאה מהודו (בלשון חכמים היתה קרויה צמר-גפן). פאוסניאס מזכיר את הכותנה המעולה של ארץ יהודה (V, 5 :2). עיקרו של דבר - במקרא ובספרות חז"ל מוזכרים 150 מינים של צמחי תרבות. רבים מהם הוכנסו לארץ בתקופה הנדונה או מעט קודם לכן.

עם כל זאת ראוי לזכור, כי גידולי החקלאות העיקריים של הארץ היו באותם הימים (ודבר זה היה נכון עד לעת החדשה) ארבעת הגידולים הראשונים של שבעת המינים : שני מיני התבואה (חיטה ושעורה) ושני מיני עצי-פרי (הגפן והזית).

מסחר במוצרי חקלאות

הארץ התפרנסה בעיקר מהספקה עצמית, כלומר משקה היה משק אוטארקי. יוקר התחבורה (במיוחד היבשתית) היה בימי-קדם מכשול חמור למסחר. רוב המסחר נעשה בסחורות קלות, קטנות-נפח ויקרות. אמצעי התחבורה היו איטיים, מסורבלים ויקרים. זו הסיבה לכך שהמשק הקדום התפרנס ממקורות שבסמיכות גיאוגראפית. מסחר קצר-טווח היה קיים, כמובן. דרך משל מותר להניח שתושבי הר חברון מכרו לתושבי השפלה ענבים ויין וקנו תמורתם תבואה.

ידועים לנו שני מקרים שבהם הובאה חיטה לארץ-ישראל בשנות בצורת – האחד בימי הורדוס והשני בימי הלנה מחדיב, שני מקרים יוצאים מן הכלל אלה, שחלו בהפרש של שבעים שנה זה מזה (25 לפני הספירה ו - 45 לספירה) מלמדים על הכלל – הארץ הסתפקה במוצרי-היסוד שלה.

קיים היה יצוא של תבואה, בעיקר לפניקיה, אבל נראה שנפחו של יצוא זה היה קטן למדי. בכל זאת היתה קיימת סחורת יצוא חקלאית רבת חשיבות כלכלית – שרף האפרסמון.

ארץ-ישראל היתה המקום היחיד בתחום האימפריה הרומית שבו גדל שיח האפרסמון.3 האפרסמון צמח בנאות-המדבר של יריחו, ליוויאס ועין-גדי. שיח האפרסמון מגיע עד לגובה של ארבעה-חמישה מטרים, ומגדליו היו 'פוצעים' את גזעו כדי להפיק ממנו שרף - הוא הצרי. שרף זה היה משמש בפולחן וברפואה, ובמצרים שימש גם לחניטה. שוויו הגיע לכפליים ממשקל הכסף (המתכת).

בתחילת מלכותו של הורדוס מסר אנטוניוס את מטעי יריחו לקליאופטרה, אבל אחרי שניצח אוקטביאנוס את אנטוניוס בקרב אקטיום, בשנת 31 לפני-הספירה, חזרו המטעים לרשות הורדוס. סופרים רבים של אותה תקופה מזכירים את האפרסמון כמקור הכנסה חשוב לארץ. בזמן מלחמת החורבן ניסו המורדים היהודים להשמיד את המטעים, אולם החיילים הרומאים הגנו על השיחים, וקרב ניטש מסביב לכל שיח. אין אנו יודעים אם אכן הצליחו הרומאים בהגנתם, אבל אחרי חורבן בית שני אין אנו שומעים עוד על מטעי יריחו. ככל הנראה, משנשמדה האוכלוסיה שגידלה אותם - התנוונו המטעים.

על חשיבותו של האפרסמון תעיד העובדה, כי בתהלוכת הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס הובלו גם שיחים נדירים אלה עם שאר השלל. עיקרו של דבר, מטעי האפרסמון של יריחו ועין-גדי היו מקור הכנסה חשוב ביותר לארץ בתקופת הורדוס.

גידול אחר בעל חשיבות כלכלית היה עץ הכופר (הידוע לנו היום בשמו הערבי חנה). מצמח זה מפיקים צבע ששימש (ומשמש גם היום) לצביעת הציפורניים, הידיים והשיער, ולפעמים גם לצביעת בדים. גם את תוצרת הכופר היתה ארץ-ישראל מייצאת. משם הצמח נגזר שם פרטי, הידוע כצורתו היוונית קיפרוס. זה היה גם שם אמו של הורדוס, ועל שמה קרא את המצודה בבקעת יריחו.

הכנסות ממסחר הטראנזיט (דמי-מעבר)

מסחר בעל חשיבות רבה בקטורת, תבלינים ובשמים התנהל בתקופה שאנו עוסקים בה בין אגן הים התיכון לארצות דרום-ערב, ובאמצעותם של הערבים - גם עם הודו וציילון. סחורה מיובאת זו היתה מוצר יקר מאוד, יחסית למשקלה. העולם הרומי צרך כמויות עצומות של סחורות אלה, ובעיקר מור ולבונה, שנחשבו חיוניים בפולחן ושימשו גם כתרופות ותמרוקים .

הוצאות ההובלה שימשו מרכיב עיקרי במחירי הסחורות האמורות. לדברי הגיאוגראף הרומאי פליניוס הזקן, הגיעו ההוצאות על משא גמל בדרכו מאזור ערב עד הגיעו לעזה ל - 668 דינרים. לפי חישוביו של אחד החוקרים, מגיע סכום זה לשכר חמש שנים של פועל.

הוצאות הדרך הארוכה (פליניוס מספר שהיו בה 65 תחנות) היו כמובן גבוהות, וחלק נכבד מהן היוו המכסים שנגבו בדרך. אין ספק שגם ממלכתו של הורדוס נהנתה מאותם מכסים. לאחר שהעניק הקיסר אוגוסטוס להורדוס את נמל עזה ואת הטרכון, הבשן והחורן, נכללו בממלכתו דרכי מסחר חשובות : דרכי הנגב ההולכות לים התיכון והדרך העבר-ירדנית (היא 'דרך המלך' המקראית), ההולכת לדמשק. השיירות הנבאטיות, שהיו מהלכות לדמשק, לעזה וכנראה גם לנמל הנבאטי רינוקורורה (היא אל-עריש) העלו מס להורדוס. ואכן, לא ייפלא שהן בימי החשמונאים והן לאחריהם, היה המאבק על השליטה בדרכים אלה נושא עיקרי במערכת היחסים שבין יהודה לבין ממלכת הנבאטים.

תפקידו הכלכלי של המקדש - (א) העלייה-לרגל

העלייה-לרגל היתה גורם בעל חשיבות רבה בכלכלתה של ארץ-ישראל בכלל ושל ירושלים בפרט. אין בידינו לאמוד את מספר עולי-הרגל. הנתונים המובאים הן אצל יוסף בן-מתתיהו והן בתלמוד נושאים אופי אגדי מופלג, אבל אין ספק שמספר עולי-הרגל היה גדול ביותר והגיע לרבבות. רבים הגיעו מרחבי ארץ-ישראל, האחרים - מן הגולה : מבבל עד לרומא ומצפון יוון עד לערב הדרומית. העולים שבאו מן התפוצות הכניסו לעיר סכומים ניכרים - בין בהביאם תרומות חובה ורשות , ובין בהוצאות שהוציאו בירושלים, כגון רכישת מצרכי מזון וקניית בהמות לקורבן. אמנם ההלכה אוסרת לקחת מעולי-הרגל שכר מיטות, אבל העולים היו רשאים לשלם בעורות הקורבנות. אין ספק שרבים מן העולים הביאו עמם להוצאות הדרך לא רק כסף מזומן אלא גם סחורות , שניתן היה למכרן או להחליפן, והדבר גרם להגברת המסחר בעיר.

תפקידו הכלכלי של המקדש - (ב) מס מחצית השקל

מקורות בני הזמן, הן יהודיים והן נוכריים, מדברים על התרומות והקורבנות שהעלו בני הגולה למקדש בירושלים, ובראש ובראשונה על מס חצי השקל. מקורו של מס זה עוד במסורת של הרמת תרומות בזמן בניית המשכן במדבר, ומס דומה לו (של שליש השקל) נקבע גם בימי נחמיה. מס כזה, של חצי השקל, חזר והתמסד בסוף התקופה החשמונאית, ומאז אנו שומעים על העלאתו הסדירה מן הגולה ומארץ-ישראל. כך למשל מספר יוסף בן-מתתיהו על מיתרידטס מלך פונטוס, שפלש לאי קוס וגזל משם 800 כיכר זהב, שאספו יהודי אסיה הקטנה כדי לשלחם לירושלים.

מס מחצית השקל היה מוטל אחת לשנה על כל גבר בישראל, ולפי דברי המשנה נועדו כספים אלה לכל הוצאות בית-המקדש ולצורכי ירושלים בכלל. מכאן ברור שסכומי כסף גדולים אלה השפיעו גם על החיים הכלכליים, ועל התפתחות המסחר והמלאכה בעיר בזיקה למקדש, ועל מצב התעסוקה בירושלים ובסביבתה. את השקל זיהו עם המטבע בן הזמן הקרוי טטראדראכמה, היינו מטבע של ארבע דראכמות, שהן ארבעה דינרים רומיים בקירוב; ומכאן שמחצית השקל שיעורו שתי דראכמות או שני דינרים.

את התשלום - וזאת בעולם המצטיין בריבוי מטבעות ובריבוי של שערי חליפין – היו חייבים להעלות על פי הסטנדארט הצורי - היינו במטבע הכסף הדידראכמה הצורית.

לאחרונה הראה פרופ' י' משורר, כי משנת 19 לפני הספירה ואילך, עת פסקה הטביעה העצמית של צור, הוטבעו כל השקלים הצוריים בירושלים. הטביעה נעשתה ככל הנראה בידי רשויות המקדש, אבל גם ייתכן שבידי הורדוס עצמו. מכל מקום, טביעה זו היתה מקור הכנסה לא מבוטל לכלכלת הארץ, מאחר שרשויות המקדש קבעו לעצמן בלי ספק שער חליפין רווחי.

אין בידנו לאמוד את מספר יהודי הגולה בתקופת הורדוס, אבל אם נעריך את מספרם במילון וחצי (יש הערכות המכפילות מספר זה פי ארבעה), ואם נניח כי שליש בלבד מיהודי הגולה העלו את מס מחצית השקל, הרי שיעורו הגיע למיליון דינרים.

מכאן שאם חישוב זה נכון, השתווה המס שהועלה לבית-המקדש לכעשרה אחוזים של הכנסתה השנתית של ממלכת הורדוס ממסים.4

מלבד מס מחצית השקל, קיבל בית-המקדש גם תרומות ומתנות אחרות, חלקן רשות וחלקן חובה, שהצטרפו אף הן לסכומים נכבדים.

הנה כי כן המקדש הן כמוקד ,של עלייה לרגל הן כמקבל מסים ותרומות, היה אחד הגורמים הכלכליים החשובים ביותר בחיי הארץ ; ואם נוסיף על הכנסה קבועה זו גם את ההכנסות האחרות שמנינו לעיל, נוכל להבין כיצד יכול היה הורדוס לממן את מפעלי הבנייה האדירים שלו.

אוכלוסי הארץ בתקופת הורדוס

מן העת העתיקה כמעט שלא נשתמרו נתונים על גודל האוכלוסיה, והנתונים המעטים המצויים בכתבי ההיסטוריונים הקדמונים (כגון יוסף בן-מתתיהו) הם ברובם בלתי מהימנים. אף-על-פי-כן ניתן להעריך בקירוב את גודלה של האוכלוסיה בתקופות השיא - תקופת הורדוס והתקופה הביזאנטית. הערכה זו מבוססת על שתי שיטות חישוב : על כושר גידול הדגנים של הארץ וכן על כושרה החקלאי הכללי של הארץ כמודדים להערכת-מספר אוכלוסיה.

שיטות אלו נשענות על שתי הנחות-יסוד:

א. ניתן לחשב את הצריכה הממוצעת של דגנים לנפש;
ב. בימי-קדם (ולמעשה עד לעת החדשה) היה המשק הארץ-ישראלי אוטארקי באשר לצריכת דגנים ושאר מזונות בסיסיים.

אם הנחות אלו נכונות, אפשר לקבוע כמה נפשות היתה הארץ עשויה לפרנס, ומכאן להגיע להערכה מדוייקת למדי של מספר התושבים המקסימאלי שהיו בארץ בתקופה הרומית-ביזאנטית. מתוך נתונים של צריכת דגנים בימי-קדם (ביוון, במצרים וברומא) בימי-הביניים ובעת החדשה (יוון, צרפת, ארץ-ישראל : פלחים בגליל ובדוים בנגב) עולה שצריכת דגנים בקרב חברות אוכלות-לחם היא קבועה להפליא: כ - 200 ק"ג לנפש בשנה. אם מוסיפים לכך אגירת דגנים לצורכי זריעה, השחתת גרעינים בהחסנה והאבסת בהמות, הרי שיש צורך לספק כ - 300-250 ק"ג לנפש לשנה. כל ירידה מכמות זו פירושה תת-תזונה. קיימת כמעט הסכמה במחקר: בימיי קדם ניזונו רוב האוכלוסין מדגנים מגידול עצמי. יש מידת סבירות גבוהה בהנחה שמשק הארץ היה אוטארקי גם באשר להספקה של מצרכי מזון בסיסיים אחרים. בימי מלחמת העולם השניה, לדוגמה, עת נחסם כמעט היבוא כליל, גידלו בארץ תבואות שיבולן הגיע למאתיים חמישים אלף טון. ספק אם בימי-קדם היה היבול אי-פעם גבוה מזה. מכאן יש ללמוד, שארץ-ישראל המערבית היה בה כדי לפרנס בקירוב מיליון תושבים.

שיטת החישוב השנייה דומה לראשונה, אבל בה נמדד כלל הצריכה החקלאית, ולא הלחם לבדו. ניתן להעריך כי לפרנסת אדם אחד בעת העתיקה היה צורך בעשרה דונאם בקירוב. מאחר שבארץ המערבית עובדו בתקופות השיא של העת העתיקה כ – 10 מיליון דונאם, הרי הארץ היתה יכולה לפרנס כמיליון נפש - כמספר העולה משיטת החישוב הראשונה.

עיון במפה המצורפת מלמד כי ממלכתו של הורדוס איננה חופפת את ארץ-ישראל המערבית. כמה חלקים מארץ-ישראל - ודווקא חבלי עידית - היו מחוץ לתחום שלטונו של הורדוס : אשקלון תחום בית-שאן, וחלקה הצפוני-מערבי של הארץ מדור צפונה, ובכלל זה עכו, הר הכרמל והגליל המערבי. לעומת זאת כללה הממלכה חלקי עידית של עבר-הירדן המזרחי, הלוא הוא 'עבר-הירדן היהודי', שהיה ידוע באותם ימים בשם פראיה. שטחם של חבלי ארץ-ישראל המערבית והמזרחית בממלכתו של הורדוס הגיע לכדי 16,000 קמ"ר. אם נניח ששני-שלישים משטח זה היו מעובדים, הרי שהשטח המעובד הגיע לכדי 10 מיליון דונאם בקירוב והיה בו כדי לפרנס כמיליון נפש. מכאן שמספר התושבים בממלכת הורדוס היה שווה בקירוב למספר התושבים בארץ-ישראל המערבית. למספר זה יש להוסיף את תושבי הגולן, הבשן, החורן והטראכון - שטח של כ – 5,600 קמ"ר. שטח זה היה מיושב בדלילות, ואין בידינו להעריך את מספר תושביו, אבל אין ספק שמספרם היה מועט ולא היה בו כדי לשנות הרבה את המספר שהצענו לעיל.

  1. אין צריך לומר, שהארץ אכן ידעה מעשי איבה כגון מלחמות החשמונאים והכיבוש הרומי, אבל אלה כמעט שלא פגמו בכושרה הכלכלי ולא פגעו בגידול אוכלוסייתה.
  2. הדינר הרומי והדראכמה ההלניסטית נחשבו בתקופה הרומית לשווי-ערך.
  3. זהו שמו בספרות התלמודית. והוא נגזר מהשם היווני אופובלסמוס. ברוב לשונות אירופה הוא קרוי בלסאם .
  4. את הכנסתה של ממלכת הורדוס ממסים אנו יכולים לשער מתוך היקש להכנסותיהם של יורשי הורדוס - בניו (כאלף כיכר) ונכדו אגריפס הראשון (12 מיליון דראכמות, שהם 1,200 כיכר)

קראו עוד:

הורדוס, האיש ותקופתו
המלך הבנאי
מפה: ממלכת הורדוס

ביבליוגרפיה:
כותר: כלכלתה של ארץ-ישראל ואוכלוסייתה בתקופת הורדוס
מחבר: ברושי, מגן
שם  הספר: המלך הורדוס ותקופתו : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי
תאריך: 1987
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. סידרת עידן.
3. מהדורה 10.
הערות לפריט זה:

1. המחבר הוא ארכיאולוג והיסטוריון. אוצר היכל הספר, מוזיאון המגילות הגנוזות במוזיאון ישראל, ירושלים.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית