איוב - בין חוסר האונים ליכולת העמידה מול האל : התבוננות ביצירותיו של יעקב שטיינהרט

יעקב שטיינהרט (1968-1887), אמן ישראלי יליד פולין, יצר יצירות רבות העוסקות בנושאים מהמקרא. אחת הדמויות שתיאר שטיינהרט היתה דמותו של איוב.

ברישום איוב משנת 1945 איוב מתואר כשהוא שרוע על הקרקע, פלג גופו העליון עירום וגרום, ידו הימנית מורמת מעלה, ראשו שמוט לאחור והוא מפנה צעקה כלפי השמים. איוב הצועק נראה חלש מאוד. כל כך חלש שאפילו ידו המורמת נראת רפויה ועומדת ליפול וראשו שמוט לאחור. לא רק תנוחת גופו של איוב מעידה על מצבו הקשה, גם הקווים הבונים את גופו נעשו בעזרת תנועת יד תזזיתית של הצייר ורבים מהקווים שבורים.

לפי הסיפור המקראי חולשתו של איוב כפולה: הוא חלש פיזית בשל השְׁחִין שאינו נותן לו מנוחה, והוא חלש נפשית לאחר שאיבד את כל היקר לו. אל המצוקה הגדולה שבה נתון איוב מתווספת מצוקת האמונה - איוב אינו מבין מדוע הביא עליו אלוהיו את כל הסבל הזה, ומרגיש שהאל מסתיר את פניו ומתרחק ממנו: "לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ:" (איוב ג 23)

אמנם בסיפור המקראי איוב מתואר כדמות מסוימת, אבל הסיפור של איוב עוסק בבעיה אנושית-אוניברסלית של מציאות הרַע. ביצירתו נראה שיעקב שטייינהרט קושר בין הדמות המקראית ובעיית היסוד של המציאות שאותה היא מגלמת, לבין השואה. ביצירה איוב נראה כניצול מחנה ריכוז, גרום ורזה מאוד; הוא פונה אל האל, אך נראה שאין לו כלל כוח לזעוק בשל גופו החלש. בצעקתו ובידו המונפת של איוב בא לידי ביטוי כעסו של שטיינהרט על אלוהים על כך שלא מנע את השואה. (עמישי-מייזלש 1998)

איוב איבד את בניו ובנותיו, איבד את רכושו וחלה במחלה קשה. האסונות האלה התרחשו בשל ניסיון שניסה השטן את איוב בהסכמת האל, וזאת אף על פי שאיוב היה "...תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע:" (איוב א, 1)

האם כוונתו של שטיינהרט לומר שהיהודים, שאיבדו כה רבים מבני עמם בשואה ומסומלים ביצירה על ידי דמותו של איוב, הם קורבנות למריבות שהיו בין האל לבין השטן? האם הם קורבנות לשרירות ליבו של האל?

שטיינהרט תיאר את איוב גם בחיתוך עץ משנת 1957 :

גם ביצירה הזאת ראשו של איוב מופנה אל השמים, עיניו מביטות מעלה ופיו פתוח בזעקה. כאן איוב נראה פחות חלש ותנוחתו מזכירה רישום אחר שיצר שטיינהרט, יונה המטיף משנת 1939 :

ביצירה הזאת יונה מפנה ראשו כלפי מעלה, הבעת פניו וצעקתו מבוטאים בעוצמה, וכף ידו גדולה ביחס לגופו ומדגישה את ההצבעה כלפי השמים. יונה הוא נביא ובזעקתו הוא מתווכח עם האל ויכוח עקרוני. יונה הוא נביא שמרד, ובמקום למלא את השליחות שהוטלה עליו - להשיב את אנשי נינוה בתשובה - הוא בורח מפני ה'.

בדומה ליונה, גם לאיוב יש ויכוח עם האל. בסיפורו של איוב מתגלה לא רק הפגיעוּת האנושית מהרַע השרירותי - מעשה האל, אלא גם יכולת העמידה האנושית מול האל. נאומיו של איוב מלאים ביקורת על האופן שבו האל מנהיג את העולם ודורש לעשות צדק עם איוב הסובל על לא עוול בכפו.

בחיתוך העץ של שטיינהרט ראשו של איוב מחוספס כמו הנוף שמאחוריו והוא חלק בלתי נפרד מהנוף, הוא נראה כאיתן טבע הזועק אל השמים. חלקים גדולים של היצירה שחורים, וצבעיה כהים מאוד. שטיינהרט משתמש בקווים "גסים" – כך למשל, הקו המקיף את ראשו של איוב, הקווים והטקסטורה של העץ שבולטים על גבי המשטח. טכניקת חיתוך העץ היא טכניקה המתאימה ליצירת מראה "גס" כמו זה שיצר שטיינהרט.

אמנותו של שטיינהרט קשורה בסגנונה לאקספרסיוניזם הגרמני. אחד הביטויים לכך הוא השימוש בטכניקת העץ ששימשה את אמני קבוצת "הגשר". שטיינהרט כתב על טכניקת חיתוך העץ שהיא "אמצעי שבו יכול אני לבטא עצמי באופן העז ביותר בצורה המתומצתת ביותר" (עמישי-מייזלש, קונרד 1998). בדבריו מתכוון שטיינהרט לאפשרות להשתמש בצורות גדולות, פשוטות, וללא דקויות. אם תשוו את יצירתו של שטיינהרט ליצירה יונה והדג של גוסטב דורה, תוכלו לראות כיצד דורה, בניגוד לשטיינהרט, יוצר דקויות של גוונים היוצרות מעברים הדרגתיים בין בהיר לכהה ומרחב תלת-ממדי. ביצירתו של שטיינהרט לא קיימות הדקויות האלה, המרחב המתואר ביצירתו אינו תלת-ממדי וכמעט שטוח, וניגודי הצבע בולטים יותר. כפי שברישום יש חשיבות לצורתם של הקווים, כך בחיתוך עץ יש חשיבות לחיספוס, לצורות הפשוטות ול"גסות". כל אלה עוזרים לשטיינהרט להעביר את המסרים שלו.

יצירותיו של שטיינהרט לא נועדו לאייר את המקרא, אלא להעביר מסרים הקשורים למאורעות התקופה שבה הוא חי באמצעות סצנות ודמויות מהמקרא. ביצירותיו הוא מבטא חרדות וזועק על דברים שמתרחשים בתקופתו. מגמה כזו של ביטוי חרדות הייתה קיימת גם בתנועה האקספרסיוניסטית.

כך כתב הרמן בהר (1863-1934) על האקספרסיוניזם: "האדם זועק מעמקי נפשו, התקופה נעשית צעקה אחת פולחת. גם האמנות צועקת, חודרת אל תוך החשכה העבותה, צועקת לעזרה, צועקת אל הרוח". (הציטוט של הרמן בהר, מתוך: גור-אריה, תשנ"ג)

ביבליוגרפיה:

• זיוה עמישי-מייזלש, "שטיינהרט בארץ-ישראל," בתוך: גבריאל מענית ורותי אופק (עורכים), בין יעקב לישראל: זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן, 1998.
• קתרין קונרד, "יעקב שטיינהרט – ציוני דרך," בתוך: גבריאל מענית ורותי אופק (עורכים), בין יעקב לישראל: זהות ומולדת ביצירתו של יעקב שטיינהרט, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה, תפן, 1998.
• דרורית גור-אריה, צעקה: דימויים אקספרסיוניסטיים בעט ובמכחול ב'מעבר המאה', תל אביב, תשנ"ג, עמ' 11.