לשון יהודית ספרדית (ספאניולית) המדוברת בפי צאצאי היהודים מספרד. עיקרה ניב ספרדי מימי הביניים מעורבב במלים ובביטויים עבריים, וכן ביסודות של לשונות מושבם של מגורשי ספרד.

הגולים התפזרו לאזורים שונים: צפון אפריקה, ארצות הבלקאן, תורכיה, המזרח התיכון, ובזמן החדש גם יבשת אמריקה. בכל תפוצה התפתח ניב שונה שהושפע מלשון הסביבה, ורק בתרגומי המקרא ובתפילה נשתמרה הלשון המקורית.
עוד לפני הגירוש היתה קיימת בספרד מסורת תרגום, ובמאה הט"ז תורגמו מחדש ללאדינו ספרי המקרא וכן ספרי הלכה ומוסר, תפילות ופיוטים. החל במאה הי"ח הופיעה ספרות מקורית בלאדינו, שעסקה בתחום התורני - ראש לה המאסף "מעם לועז" - ובשירה. במאה הי"ט תורגמו לראשונה ללאדינו יצירות מן הספרות העולמית, העברית ואף האידית, ויצאו לאור ראשוני העיתונים. עד אמצע המאה הכ' יצאו לאור יותנו משמונים עיתונים וכתבי-עת בלאדינו. היהודים נהגו לכתוב לאדינו באותיות עבריות, אך לקראת הזמן החדש גבר השימוש באותיות לאטיניות, בעיקר בעיתונות. לפני השואה שימשו ארצות הבלקאן, ובעיקר העיר סאלוניקי, מרכז לתרבות הלאדינו. מאז עלו רבים מדוברי לאדינו לארץ, ואולם בני הדורות הצעירים שוב אינם נזקקים לשפה זו והיא הולכת ושוקעת.