פרק חמישי : עיצוב הזמן : סדר הזמן

קריאת סיפור היא תהליך המתבצע בהכרח על פי סדר זמני. הקורא גומע מלה לאחר מלה, פסוק לאחר פסוק, פסקה לאחר פסקה. האם הסדר הזמני של פרטי העלילה הולם תמיד את סדר הקריאה, כלומר האם מובאים המאורעות בסיפור באותו הסדר שבו התרחשו? ודאי שאין הדבר כן. כידוע אפשר לו למחבר להתחיל את סיפורו באמצע העניין ולהשלים אחר-כך את מה שקרה לפני-כן. פירוש הדבר, כי הסדר של זמן הסיפר אינו חייב להיות זהה עם הסדר של זמן המסופר. אין מוקדם ומאוחר בסיפור.

מהו היחס בין סדר זמן הסיפר לסדר זמן המסופר בסיפורי המקרא? ובמקרה של אי-התאמה בין השניים, מהו הטעם למיקום עובדות בסיפור שלא על פי הסדר הכרונולוגי?

בדרך-כלל מקפיד המחבר המקראי על הקבלה בין סדר זמן הסיפר לבין סדר זמן המסופר. הוא נוהג לעצב את הזמן בתוך הסיפור כך, שהוא יזרום בכיוון אחד מן העבר אל העתיד.

כדי לבטא את הסדר העוקב של המאורעות עומד לרשות המחבר המקראי אמצעי מיוחד. זהו ו' ההיפוך או ו' ההמשך. ו' זו מארגנת את עובדות הסיפור כשורה של נקודות הבאות זו לאחר זו על קו הזמן, היא מקשרת ביניהן ומחברת אותן כחוליות בשרשרת, והיא תורמת רבות ליצירת התחושה של רציפות והמשכיות בסיפור המקראי. מחמת שכיחותה הגבוהה מטביעה ו' זו את חותמה על דמות הסיפור המקראי.

כאשר המספר אינו משתמש בצורת הפועל עם ו' ההמשך (ויאמר, ויעש, וכו') מלמד הדבר בדרך-כלל (אך לא תמיד!), כי אין מדובר בפעולה הבאה בסדר עוקב לאחר הפעולה הקודמת. למשל, וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה (שמ"א א 7) – כאן מורה צורת הפועל יעשה שהפעולה חוזרת ונשנית (מנהג).

וַיהֹוָה גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר (שמ"א ט 15) – הפועל "גלה" בא כאן בעבר פשוט, כיון שגילוי אוזן שמואל קדם (עבר לעבר) למה שסופר בפסוק הקודם, ששאול ושמואל קרבו זה לזה. וגם מה שמסופר בהמשך וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַיהֹוָה עָנָהוּ הִנֵּה הָאִיש ... (17) קודם מבחינת הזמן, כפי שניתן ללמוד מן העבר הפשוט של הפעלים; ואילו הפעולה העוקבת הממשיכה את רצף הסיפור מפסוק 14 באה רק בפסוק 18: וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר.

כפי שמוכיחה הדוגמה האחרונה יש מקרים, שהמחבר המקראי מביא עובדות שלא לפי סדר התרחשותן, ואז הוא פוטר את הזמן מן הזרימה המתמדת קדימה בכיוון אחד. מתי הוא נוהג לעשות כן? האם, דרך משל, סוטה הוא מן הסדר העוקב והחד-סטרי של הזמן, כאשר ברצונו לספר על התרחשויות שונות שקרו בעת-ובעונה-אחת? בגלל מגבלות הלשון אין לאל-ידו לטוות בבת-אחת חוטי עלילה אחדים החופפים זה את זה מבחינת הזמן. מכאן שהמחבר עומד לפני בעיה, כאשר ברצונו להציג מספר חוטי-עלילה מקבילים. האם נוהג המחבר המקראי לעבור פעמיים אותו קטע זמן? כלומר, האם הוא נע לאורך קטע מסוים של חוט אחד, מסובב את מחוגי השעון אחורה, ויוצא מחדש לאורך הקטע המקביל של החוט השני, וחוזר חלילה?

הסיפור על נסיונו של אדניהו לתפוס את השלטון (מל"א א) מתרחש בשני מקומות בעת-ובעונה-אחת: בירושלים, ובעיקר בארמונו של דוד; ובעין רוגל, במרחק קטן מן העיר. זהו אפוא סיפור בעל חוטים מקבילים, ומן-הדין לעמוד על מלאכת בנייתו. אחרי הזכרת ההכנות (8-5) מתחיל המספר את סיפור מעלליו של אדניהו בעניין עריכת הזבח בעין רוגל (10-9). מכאן הוא עובר לארמונו של דוד ומוסר את אשר מתרחש שם לאחר שהידיעה על הזבח מגיעה לאוזני נתן ועד הרגע שבו תוקעים בשופר, מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה לרגל משיחת שלמה למלך (40-11). כאן מפסיק המספר את החוט הזה וחוזר לחוט של אדניהו, אך הוא אינו משלים ואינו מפרט את אשר אירע בעין רוגל, בשעה שעסוקים היינו בעיקוב אחרי המאורעות בתוך העיר. הוא רק נותן לנו להבין, כי בינתיים נמשך בעין רוגל פחות-או-יותר אותו מצב, שהיה קיים בעת שעזבנו את החוט הזה. שום התפתחויות בעלות-חשיבות לא חלו שם בזמן הזה, אלא אדניהו וקרואיו המשיכו בזבח והם הגיעו לסיום סעודתם: והם כלו לאכל (41). אמנם יש כאן מעין הבטה לאחור (כלו = עבר לעבר), אך היא אינה מכוונת לזמן האכילה, כי-אם לעובדה שסיימו את אכילתם. ואפשר לומר משום כך, כי המספר ממשיך את החוט של אדניהו לא מן הרגע שבו עזב אותו, אלא מן הרגע שבו עזב את החוט המקביל, ועל פער הזמן שבתוך החוט של אדניהו הוא מגשר באמצעות הרמז בדבר אכילת הזבח.

המספר מוסר לנו עתה על המתרחש בקו העלילה של אדניהו מן הרגע שבו שומעים אדניהו ויואב את הקולות הבוקעים מן העיר ועד להתפזרות המבוהלת של הקרואים ובריחת אדניהו עצמו אל קרנות המזבח (50-41). וכאן עובר המספר שוב לחוט המקביל, וגם הפעם בלי להשלים את אשר קרה בינתיים לגיבורי החוט הזה. רשאים אנו להניח, כי שלמה התבסס במשך הזמן הזה כמלך בירושלים, ורמז לכך נוכל למצוא בדברי הסיום של יונתן לפני הנאספים בעין רוגל (48-46); אך המספר ממשיך את החוט הזה שוב רק מן הרגע שבו עזב את החוט הקודם, וביתר דיוק – מן הרגע שבו מגיעה לאוזני שלמה הידיעה, כי אדניהו אחז בקרנות המזבח. מכאן הוא ממשיך את סיפורו עד שבסוף שני החוטים נפגשים, כאשר אדניהו מופיע לפני שלמה (53-51).

התרשים מבהיר, כי המחבר נמנע מלגולל את הזמן אחורה לנקודה קודמת, אלא הוא ממשיך בקו זמני ישר תוך דילוג מחוט מקביל אחד למשנהו.

מה הן טכניקות המעבר הנקוטות בידי המחבר? האם המעברים מחוט אל חוט פתאומיים הם וחדים או טבעיים ואורגניים? בנקודת המעבר הראשונה ישנה חוליה מקשרת, והיא נתן הנביא, אשר מוזכר בסוף הקטע של החוט הראשון וגם בהתחלת החוט השני: וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא (נתן בראש הרשימה לשם הדגשה). // וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע (11-10). מתוך כך שהוזכר נתן בפסוק 11 ושידוע לנו עליו שלא היה בין הקרואים בעין רוגל, מתברר לנו כי עברנו למקום אחר, אף כי דבר זה לא נאמר במפורש. מסקנה זו בדבר המקום החדש מתחזקת מיד על-ידי הזכרת בת-שבע אם שלמה, שאותה נצפה יותר למצוא בארמון המלך מאשר בין קרואי אדניהו בעין רוגל.

חוליית מעבר אורגנית במיוחד מוצאים אנו במקום שהרעש וההמולה הנלווים אל המלכת שלמה (חוט אחד) נשמעים ונקלטים באוזני אדניהו ופמלייתו (חוט שני). לא זו בלבד שהקולות נזכרים גם בסוף החוט האחד וגם בתחילת החוט השני, אלא כאן נוצר מעבר טבעי ממש על-ידי תופעה פיסית העוברת בפועל ממקום למקום, והמעבר הריאליסטי הזה חופף ומצדיק את המעבר הקומפוזיציוני: וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם. // וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל וַיִּשְׁמַע יוֹאָב אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ קוֹל הַקִּרְיָה הוֹמָה (41-39). וכאן לא היה צורך, כמובן, לומר או לרמוז לנו, כי אלה אשר שומעים את הקולות נמצאים במקום אחר, הואיל ודבר זה ידוע לנו עוד מקודם.

כמעבר שלישי בסיפורנו משמשת יראת אדניהו מפני שלמה ובריחתו אל המזבח. החוט האחד מסתיים כך: וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ (50), והחוט המקביל פותח: וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ (51).

הכלל הוא אפוא, כי המעברים מבוססים על הזכרת אותו העניין (אדם, תופעה, מעשה) בסוף החוט האחד ובהתחלת החוט השני.

לצורך התפתחות העלילה בסיפורנו מן ההכרח הוא, כי הנוכחים במקום אחד ידעו את אשר מתרחש במקום האחר. לשם כך קיימים בסיפור מקשרים העוברים ממקום למקום והמוליכים עמם את המידע הדרוש הזה. אין מסופר כיצד הגיעה הידיעה על הזבח של אדניהו לאוזני נתן. מתוך נוסח דבריו אל בת-שבע עולה, כי ידיעה זו לא היתה חדשה גם בשבילה באותה שעה: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע. ואפשר כי השמועה עשתה לה כנפיים והיתה לנחלת רבים, שכן עין רוגל אינה מרוחקת מן העיר ירושלים, ומאורע כמו זבח בהשתתפות אנשים כה חשובים אינו יכול להישאר בגדר סוד. על-כל-פנים, אין הסיפור מודיע לנו דברים מפורטים בעניין זה.

לעומת זאת מוצאים אנו בהמשך הסיפור מקשר בין שני החוטים שזהותו מפורשת, והוא יונתן בן אביתר הכהן, ההולך מן העיר אל אדניהו בעין רוגל. אמנם לא סופר על נוכחותו קודם לכן בתוך מחנה שלמה בירושלים, אך יש בידיו פרטים מדויקים ומידע פנימי על מה שאירע שם. המקשר הזה אינו דמות סתמית וחסרת חשיבות, שכן אביו הוא בין הקושרים עם אדניהו, ושלמה יגרש אותו לאחר מכן לענתות, ובכך ימנע ממנו, מבנו ומשאר צאצאיו לשמש בכהונה בירושלים.

ההליכה של המקשר יונתן ממקום למקום איננה חופפת את המעבר מחוט לחוט. המעבר מחוט אל חוט נוצר, כאשר הקולות שבקעו מן העיר נקלטו בעין רוגל, ואילו יונתן מופיע יותר מאוחר, והוא יודע לספר פרטים על מה שאירע אחרי שבקעו הקולות מן העיר (48-46).

המקשר המופיע בסוף הסיפור הוא סתמי: ויגד לשלמה... כאן אין זה חשוב כלל מי הוא אותו מגיד המוסר לשלמה על מעשי אדניהו, כשם שאין עניין בזהות האיש ששלח שלמה להביא את אדניהו לפניו.

מה שמאפיין את סיפור אדניהו קיים גם בסיפורים בו-זמניים אחרים. כך, למשל, בסיפור מרד אבשלום (שמ"ב טו-יט), שגם בו קיימים שני חוטי עלילה מקבילים – החוט של דוד והחוט של אבשלום. גם בסיפור זה אין הזמן מוחזר אחורה, ואין המחבר משלים את מה שקרה במקום האחד, שעה שהתבוננו במתרחש במקום השני. גם כאן מוצאים אנו תחילה ידיעות על הכנות (גם בסיפור אדניהו וגם בסיפור אבשלום מדובר על רכב ופרשים וחמישים רצים ועל הכנת חוג תומכים), וסיפור המרד עצמו מתחיל גם פה בידיעות על זבח בנוכחות קרואים. לפני שמתחיל המחבר בחוט של אבשלום בנפרד מציג הוא תחילה את שני החוטים בהיותם יחד. אבשלום נפגש עם דוד, מבקש רשות ללכת ולשלם את נדרו, ומקבל את ברכת המלך – ורק אז הולך הוא חברונה, ומתפצלת העלילה. בסוף נפגשים שני החוטים, כאשר צבא דוד נלחם בצבא אבשלום ביער אפרים. אלא שבמקרה זה, למרות היפגשות שני החוטים, דוד ואבשלום עצמם אינם נפגשים עוד.

בנקודת-המעבר הראשונה בין חוט לחוט מצוי כאן מבשר סתמי, המודיע לדוד על התמיכה הרחבה באבשלום: וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם (טו 13), ובידיעה זו מתחיל החוט של דוד. אותה ידיעה גם סיימה את הקטע הראשון של חוט אבשלום, רק שנמסרה שם מפי המספר: וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם (12), וכך נוצר מעבר חלק וטבעי.

מכאן ואילך מתלווים אנו אל דוד בדרכו מירושלים מזרחה עד המקום, שבו הוא מחליט להתעכב ולהינפש: וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וַיִּנָּפֵשׁ שָׁם (טז 14). את המנוחה הזאת מנצל המחבר כדי לעבור למחנה של אבשלום, אשר הגיע בינתיים לירושלים. ושוב, עזבנו את אבשלום בחברון, אבל המחבר ממשיך את סיפור קורותיו לא מן הנקודה ההיא, אלא מן הרגע שבו נמצא אבשלום כבר בירושלים; הוא מדלג אפוא על אותו קטע המקביל מבחינת הזמן לבריחת דוד מירושלים עד מקום מנוחתו.

מנקודה זו ממשיכים אנו לעקוב אחרי המאורעות בירושלים עד אחרי מעמד העצות (עצת אחיתפל ועצת חושי), כאשר חושי מודיע את תוכן העצות לכהנים, אלה מוסרים על כך לשפחה, וזו מעבירה את ההודעה ליהונתן ואחימעץ בני הכהנים (יז 17). בני הכהנים מצליחים להגיע מעין רוגל שליד העיר אל דוד, הנמצא, קרוב לוודאי, עדיין באותו מקום-מנוחה שבו עזבנו אותו. כך אנו מגיעים שוב באופן טבעי אל החוט של דוד, והחל בנקודת-זמן זו מובא לפנינו קטע נוסף מן החוט של המלך. בעקבות הנחייתו של חושי ממהר דוד ועובר את הירדן יחד עם כל העם אשר אתו.

לאחר סטיה קטנה (הסתעפות מן החוט של אבשלום) בדבר התאבדותו של אחיתפל, חוזר המחבר אל החוט הראשי של אבשלום, ואנו שומעים כי גם הוא עבר את הירדן. כלומר, המעבר מחוט לחוט נוצר כאן על-ידי העניין המשותף של חציית הירדן – תחילה של דוד, ולאחר-מכן של אבשלום.

קטע זה של חוט אבשלום מסתיים בידיעה, כי ישראל ואבשלום חנו בארץ הגלעד, בעבר-הירדן. מכאן חוזר המספר אל החוט של דוד ומודיע לנו, כי המלך התבסס במחנים, גם היא בעבר-הירדן. שני הצדדים נמצאים אפוא בקרבת מקום, ועוד מעט ייפגשו שני החוטים בעת הקרב המכריע בין שני הצבאות.

אך לפני שנפגשים שני החוטים, מתפצל החוט של דוד לשני חוטי-משנה: זה של דוד עצמו שנשאר במחנים, וזה של צבאו היוצא לשדה הקרב. גם כאן ערוך ומתקדם הזמן בקו ישר. המספר עוזב את דוד במחנים ונלווה אל הצבא היוצא.

רק אחרי מות אבשלום וצאתם של הרצים, אחימעץ והכושי, לדרך כדי להעביר את הידיעות מחוט-המשנה של הצבא אל חוט-המשנה של דוד עצמו, קופץ המחבר שוב אל מחנים ומראה לנו כיצד המלך יושב בין השערים ומחכה בכליון-עיניים לידיעות משדה הקרב. עלינו להניח כי ישב שם בציפיה דרוכה גם לפני שהסיפור חזר אליו, אך דבר זה לא נאמר ואף לא נרמז. שני הרצים משמשים כאן כמקשרים בין שני חוטי-המשנה. כעבור זמן קצר, כאשר יואב חוזר עם הצבא למחנים, שוב מתאחדים שני חוטי-המשנה ומשתזרים לחוט אחד.

בשני מקומות בסיפור מרד אבשלום יוצר המחבר סינכרוניזציה, תיאום מבחינת הזמן בין המתרחש בחוט האחד לבין המתרחש בחוט השני. סינכרוניזציה ראשונה נוצרת כאשר מצוין שחושי, אשר דוד שלחו בחזרה אל ירושלים, הגיע לעיר לפני שאבשלום הגיע לשם: וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלוֹם יָבֹא יְרוּשָׁלָם (טו 37). צורת הפועל יבוא מעידה, שאבשלום עדיין לא הגיע לירושלים. ידיעה זו על אבשלום מופיעה באמצע קטע, השייך לחוט של דוד, והיא רומזת, שדוד הקדים את אבשלום ושנציגו של המלך כבר נמצא בעיר בעת שבנו-יריבו נכנס אליה. אבשלום יניח, שחושי נמצא בירושלים כל הזמן ולא יעלה על דעתו, כי חושי נשלח במיוחד על-ידי דוד.

הסינכרוניזציה השניה נמצאת בי"ז 24: וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ. ידיעה זו מובאת בקטע המוקדש לאבשלום והיא מבהירה לנו, שכאשר חצה אבשלום את הירדן כבר היה דוד במחנים, והיתה לו אפוא שהות מספקות כדי להתארגן.

גם בסיפורים אחרים אפשר למצוא סינכרוניזציה. למשל, בסיפור דוד וגלית, שחלקו הראשון מספר על ישראל והפלשתים בעמק האלה וחלקו השני והמקביל מבחינת הזמן מספר על ישי ודוד בבית-לחם, ניתנת לפתע בתוך החלק השני הידיעה הבאה: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים (שמ"א יז 19). ידיעה זו חורגת מרצף הסיפור; היא באה לציין, כי השיחה בין ישי ודוד התקיימה באותה העת שישראל נלחמו עם הפלשתים.

הסינכרוניזציה אופיינית לספר מלכים, המעלה לסירוגין את המאורעות שאירעו בממלכת יהודה ובממלכת ישראל בעת-ובעונה אחת. ידיעות כמו וּבִשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט מָלַךְ אֲבִיָּם עַל יְהוּדָה (מל"א טו 1) שכיחות בספר זה. בספר זה מוחזר הזמן אחורה כל-אימת שאנו מדלגים מממלכה אחת לרעותה. אלא שכאן אין מדובר בסיפור אחד, כי-אם בספר המורכב מסיפורים רבים.

את הטכניקות של בניית הסיפור הבו-זמני במקרא אפשר לסכם כך: (א) הזמן אינו מוחזר לאחור, ועל אף התפלגות הסיפור לשני חוטי עלילה מקבילים חולף הוא לנגד עינינו פעם אחת בלבד; (ב) המעברים בין חוט לחוט הם בדרך כלל חלקים וטבעיים; (ג) בין שני החוטים מקשרים רצים, מבשרים וכד', המעבירים מידע ממקום למקום (פעמים קיימת חפיפה בין הליכת המקשר לבין המעבר מחוט אל חוט); (ד) במקרים מסוימים מצויה סינכרוניזציה בין מאורעות בשני חוטי העלילה.

לאור העובדה שבסיפור הבו-זמני במקרא אין הזמן מוחזר לאחור נשאלת השאלה, כיצד נוצרת תחושת הבו-זמניות בלב הקורא. מתברר כי לשם כך קיים אמצעי מיוחד – ההשתקפות. כאשר שקועים אנו בהתפתחויות של החוט האחד, משתקפות ועולות תדיר בבואותיהם של אישים ומאורעות מן החוט השני. בדרך-כלל מועלים אלה לא על-ידי המספר, כי-אם על-ידי הדמויות של הסיפור. יחד עם הדמויות, אשר מחשבותיהן ורגשותיהן נתונים כל הזמן למה שמתרחש בחוט המקביל, נשארים גם אנו, הקוראים, מודעים לקיום החוט האחר ולכל מה ששייך אליו.

בסיפור מרד אבשלום, למשל, מוזכר השם אבשלום לא פחות משלוש-עשרה פעם בקטעים השייכים לחוט של דוד, מרגע פרוץ המרד ועד שנודע למלך על מות בנו (להוציא את החזרות המרובות על השם בתוך זעקת הכאב של המלך שלאחר קבלת ההודעה). להזכרות המפורשות של השם אבשלום יש להוסיף, כמובן, את המקרים המרובים, שבהם הוא מצוין באמצעות מלים כמו בן או נער באמצעות פעלים המתיחסים אליו.

בהקשר זה מאלפת במיוחד הפגישה בין דוד ושמעי בן-גרא. בשעה ששמעי מקלל אותו, אומר דוד: הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי... (שמ"ב טז 11). ההשוואה בין בנו לבין בן הימיני, הבוקעת ומתפרצת מלב המלך, מעידה כאלף עדים, כי המחשבות על אבשלום הן המעסיקות את דוד יותר מכול. ברגע זה, כאשר שמעי מקלל ומשפיל אותו עד דכא, אין לב המלך נתון רק לבזיון הנורא שהוא סובל – אבשלום, הנמצא רחוק, קיים ונוכח בשבילו כאן ועתה לא פחות משמעי הנמצא בטווח ראיה ושמיעה.

במקביל ל"נוכחות" אבשלום בתוך החוט של דוד, מוזכר דוד לא פעם בחוט של אבשלום, בין בשמו ממש (ארבע פעמים), בין בצורת אביך או אביו (שבע פעמים), ובין על-ידי כינויי גוף ופעלים הרומזים אליו. יתרה מזו, בחוט של אבשלום אין מסופר על שום עניין, שאינו קשור במישרין בדוד ובמאמצים לגבור עליו.

דוגמה מובהקת במיוחד ל"השתקפות" החוט הנסתר מצויה בסצנה של הריגת אבשלום. דוד נמצא במחנים, אך למרות העדרותו הפיסית משדה הקרב, "נוכח" הוא בתודעתם של הלוחמים ומשפיע על מעשיהם. הלוא כך אומר האיש, שראה את אבשלום תלוי באלה: וְלֻא {וְלוּ} אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם. אוֹ עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁו {בְנַפְשִׁי} שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד (שמ"ב יח 13-12). וגם יואב, בנסותו להניא את אחימעץ מכוונתו לרוץ ולבשר למלך – דמותו של דוד ותגובתו הצפויה עומדות לנגד עיניו, אף-כי אינו מזכיר את המלך במפורש אלא ברמז בלבד.

כתוצאה מן ה"נוכחות" הסמויה של דמויות מן החוט המקביל, אין שוכחים אף לרגע את קיומו של החוט ההוא. הרושם של בו-זמניות מושג אפוא לא על-ידי התערבות במהלך התקין של הזמן. כי-אם בדרך פסיכולוגית. אילו נקט המחבר שיטה של הצגת האירועים במקום אחד, חזרה בזמן כדי לספר את מה שאירע בינתיים במקום האחר וחוזר חלילה, לא היה מצליח לעורר בלב הקורא, המשתקע כל פעם השתקעות מלאה במאורעות שבהם הוא "נוכח" באותו רגע, את תחושת הבו-זמניות כפי שהיא מושגת עתה כתוצאה מן השימוש בטכניקה של ההשתקפות המתמדת של החוט המקביל. אף אפשר לומר, כי הטכניקה של ההשתקפות מקנה למושג הבו-זמניות ממשות ומשמעות שהיא מעבר לחפיפה זמנית בלבד. שכן חוטי-העלילה המקבילים אינם קיימים באופן בלתי-תלוי ואינם מתפתחים כל אחד מתוך עצמו בלבד, אלא כל חוט אחוז ומשולב ברעהו, והמאורעות והפעולות שבאחד הם במידה רבה תוצאה של החלטות ומעשים שבקו השני. השתלשלות העניינים בחוט האחד מונעת ומופעלת על-ידי ההתרחשויות בחוט המקביל: מעשי דוד בברחו מירושלים הם מצד אחד תגובה למהלכיו של אבשלום ומצד שני משפיעים עליהם; וכן קיימים יחסי-גומלין בין פעולות אדניהו וסיעתו לבין פעולות תומכי שלמה. מצב זה של תלות והשפעה הדדית, אשר ההתשקפות היא אחד מביטויין וסממניו, משמעו כי הבו-זמניות איננה עניין של דו-קיום פורמלי בלבד (זה בצד זה), אלא היא בעלת ממד איכותי (זה עם זה).

בניית הסיפור הבו-זמני במקרא אינה מצריכה כאמור, החזרת הזמן לאחור, אבל, כנרמז לעיל, ישנם מקרים של נסיגה בזמן מטעמים אחרים.

לפעמים מובאת הבטה לאחור בדברי המספר, כאשר מופיעה דמות חדשה בסיפור; ההבטה לאחור משמשת להצגת פרטים על הרקע והעבר של אותה דמות. אולם אין הדבר הזה שכיח, ורוב הדמויות נכנסות לסיפור מבלי שיסופר מה נפל בגורלן עד לאותה שעה.

כאשר בתקופת השופטים לוחצים בני-עמון את בני-ישראל בגלעד, אין מוצאים שרי גלעד מנהיג שיוכל לנהל את המלחמה בעמונים, והם אומרים איש אל רעהו: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד (שופ' י 18). פה מוזכר יפתח הגלעדי, ובמבט לאחור מסופר עליו, שהוא בן אשה זונה, שלאביו גלעד נולדו גם בנים מאשתו החוקית, שבנים אלה גירשו את יפתח מן הבית כדי שהוא לא יירש יחד אתם, שיפתח ברח לארץ טוב, ושהתלקטו אליו שם אנשים ריקים, אשר יצאו עמו (יא 3-1). עכשיו חוזר הסיפור לעת המלחמה בין בני-עמון וישראל: וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל (4). זקני גלעד הולכים אל יפתח כדי להשיבו מארץ טוב והם מבטיחים לו בשבועה, שהוא יהיה להם לראש ולקצין, אם יסכים להילחם בבני עמון (11-5). יפתח מסכים, והוא מכה את העמונים מכה גדולה. לשם מה הובאה ההבטה לאחור? היא אינה נחוצה לעצם הסיפור על הצלת ישראל מידי בני עמון בעזרת יפתח. אבל היא יוצרת ניגוד חריף בין מעמדו של יפתח והיחס אליו בתחילה, כאשר הוא מגורש מביתו כבן אשה זונה, לבין מעמדו והיחס אליו אחר-כך, כאשר זקני גלעד מבקשים אותו לחזור ומבטיחים לו, שיהיה להם לראש ולקצין. התחננות זקני גלעד אל אדם נחות-דרגה כמו יפתח, העומד בראש חבורה של אנשים ריקים, משקפת את המצב הנואש של אנשי גלעד – וכך מוגבר רישומה של ההצלה.

במל"א א 6 נאמר על אדניהו: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. זוהי דוגמה מובהקת לזרימת הזמן בכיוון הפוך: מן ההווה, שבו מתנשא אדניהו בן חגית ועושה לו רכב ופרשים, מוחזרים אנו לתקופת גדילתו, ומכאן עוד יותר אחורה – עד לזמן לידתו. הבאת ידיעות אלה, שלא במקומן הכרונולוגי אלא בפתיחת הסיפור על נסיונו של אדניהו לתפוס את רסן השלטון, ממלאת מספר תפקידים בעת-ובעונה-אחת. ראשית, מובלט הניגוד בין היחס של דוד כלפי בנו לבין היחס של אדניהו כלפי אביו. שנית, העובדה, כי דוד הרשה לאדניהו מימי ילדותו לעשות ככל העולה על רוחו, משמשת כהסבר להתנשאותו של בן המלך. שלישית, נרמזת ההקבלה בין אדניהו לבין אבשלום (וגם), והקבלה זו מוציאה את פעולת אדניהו מגדר החד-פעמיות ומקנה לה אפקט מצטבר, ואולי מצביעה היא על נטיה של אדניהו לחקות את דוגמת אחיו הגדול (השווה עניין הרכב והפרשים וחמישים הרצים). ורביעית, מתוך ציון העובדה, כי אדניהו בא אחרי אבשלום בסדר בניו של דוד, ניתן ללמוד שלדעת אדניהו מגיעה לו – ולא לשלמה – זכות המלוכה. בקיצור, כל חייו, החל בהולדתו, ומקומו בתוך המשפחה כבן וכאח, יש בהם כדי לזרוע אור על המעשה שאדניהו עומד לבצע כעת. וכך רומזת החזרה בזמן אלח הסיבות שהובילו אל ההתרחשות בהווה.

במל"א יא 22-14, 25-23 מסופר על שני אנשים שהיו לשלמה לשטן: הדד האדמי ורזון בן אלידע. על שניהם נמסרים פרטים מתוך עברם בהבטות לאחור המחזירות אותנו אל ימי שלטון דוד. פרטים אלה משמשים כהסבר, מדוע אנשים אלה נעשו אויבים לשלמה ומדוע היו לו לשטן. (בעוד שההבטה השניה לאחור מסומנת על-ידי הפועל ברח בעבר פשוט, מסומנת ההבטה הראשונה לאחור על-ידי הצירוף ויהי בהיות).

לעתים משמשת ההבטה לאחור כדי לנמק פעולה או דיבור של אנשים או כדי להסביר היווצרות מצב. למשל, אחרי הולדת שמואל עולה אלקנה וכל ביתו כדי לזבוח לה' בשילה, אבל חנה לא עלתה, כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו (שמ"א א 22). אמירה זו של חנה קודמת לאי-עלייתה ומנמקת אותה.

שלמה מעלה מס לצורך פעולות הבניה המרובות שלו. בין המקומות שהוא בונה אותם מוזכרת גם העיר גזר. וכיצד הגיעה עיר כנענית זו לידיו? בהבטה לאחור מוסבר הדבר: פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה (מל"א ט 16).

המלחים בספינה שיונה ברח בה אל תרשיש אומרים לו: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ, והמספר מוסיף: כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי יְהֹוָה הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם (יונה א 10). בדברי המספר יש שתי הבטות לאחור, והן משמשות כהסבר לדברי המלחים: ידעו קודם מבחינת הזמן לשאלתם-טענתם של המלחים, והגיד קודם אף לידעו.

פעמים באה ההבטה לאחור כדי לספר מה אירע בינתיים במקום אחר או לאדם אחר מאלה, שהסיפור עסק בהם זה עתה (אין מדובר בסיפור בו-זמני, כי-אם בסיפור בעל חוט עלילה אחד). לדוגמה, בסיפור אהוד מסופר, כי אחרי שאהוד הרג את עגלון מלך מואב באו עבדי המלך ומצאו את עליית המקרה של המלך נעולה. הם חיכו עד בוש עד שלבסוף, בראותם שאין המלך פותח, פתחו הם ומצאו את אדוניהם שוכב מת. כאן עובר הסיפור לאהוד, שהספיק בינתיים להימלט ולהתרחק מן המקום, כפי שמבהיר המספר באמצעות הבטה אחורה: וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה (שופ' ג 26).

דוד יצא עם אכיש מלך גת ועם יתר הפלשתים אל אפק למלחמה בשאול מלך ישראל, אך בלחץ שרי הפלשתים, שלא נתנו אמון בדוד, הוכרח הוא לעזוב את מחנה הפלשתים. בשובו של צקלג התברר לו, כי בעת העדרו קרה שם אסון נורא. על אסון זה מוסר המספר בהבטה לאחור: וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם (שמ"א ל 2-1). בהמשך מסופר כיצד הגיבו דוד והעם אשר אתו, כאשר נוכחו לדעת, שהעיר שרופה באש, ונשיהם ובניהם ובנותיהם נלקחו בשבי.

תפקיד של סינכרוניזציה ממלאת, ככל הנראה, ההבטה לאחור בשמואל א' טז 14, שם נאמר: וְרוּחַ יְהֹוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְהֹוָה. כיוון ששני הפעלים בפסוק זה באים בעבר פשוט, נראה שמה שנמסר כאן לא אירע אחרי הדבר האחרון שסופר עליו מקודם (ויקם שמואל וילך הרמתה), אלא לפני-כן. דומה שבדרך זו נרמז, שרוח ה' סרה מעם שאול ושרוח רעה ביעתה אותו כבר מן השעה שרוח ה' צלחה על דוד (13). פירוש זה נתמך בדרך עקיפה על-ידי החזרות המרובות על המלה רוח בפסוקים 16-13, 23 (העבר הפשוט של ארבעת הפעלים ולקח, ונגן, ורוח, וסרה בפסוק 23 אינו מסמן הבטה לאחור, אלא הוא רומז שהפעולות המוזכרות חזרו ונשנו בכל פעם שרוח אלהים היתה אל שאול.

תפקיד אחר ממלאת ההבטה לאחור במקרה הבא.³¹ אחרי שמסופר על מות אבשלום ועל השלכת גופתו ביער, מציין המספר: וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו { בְחַיָּיו} אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמ"ב יח 18). המלה אמר היא עבר לעבר ביחס למלה לקח, שגם היא עבר לעבר ביחס להקשר שבו היא מופיעה. "אמירת" אבשלום קודמת מבחינה כרונולוגית להקמת המצבת, והיא משמשת כהנמקה לפעולה זו. הידיעה כולה על-אודות הקמת המצבת מובאת במקום זה ולא במקומה הכרונולוגי, כדי ליצור ניגוד חריף בין המצבת המפוארת בעמק המלך לבין הפחת העלוב ביער, דהיינו בין שאיפותיו של אבשלום, גאוותו ואהבתו העצמית, לבין התוצאות האומללות, ששאיפות אלה הולידו אותן. והניגוד מודגש עוד על-ידי חזרה על אותם השורשים: וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד ויקחו את אבשלום וישלכו אתו ביער אל הפחת הגדול ויצבו עליו גל אבנים גדול מאד – וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ ...

ההבטות לאחור בדברי המספר אינן מרובות. באשר להבטות קדימה – הכלל הוא, שהמספר נמנע מלהודיע לקוראים מראש את מה שעתיד להתרחש. אמנם גם מה שהעתיד צופן בחובו אינו נסתר מן המספר הכל-יודע, אך אינו נוהג לשתף את קוראיו בידיעה זו. כיוצאים מן הכלל הזה אפשר לציין אולי מקרים אחדים, בהם מודיע לנו המספר על כוונה של אלהים, כיוון שבהבהרת כוונתו של אלוהים יש משום רמז ברור למה שיקרה בעתיד. כך, למשל, מודיע לנו המספר על בני עלי שלא שמעו בקול אביהם, כִּי חָפֵץ יְהֹוָה לַהֲמִיתָם (שמ"א ב 25); וכן הוא מבהיר לנו, כי ה' ציווה להפר את עצת אחיתפל הטובה לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהֹוָה אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה (שמ"ב יז 14).

ואולם ברוב המכריע של המקרים, שבהם מעוניין המחבר לרמוז לבאות, הוא עושה זאת כחלק אורגני של העלילה. אחד המשתתפים בעלילה, הניחן בידיעת העתיד – נביא, מלאך אלהים או אף אלהים עצמו (במישרין או באמצעות חלום) - - מודיע לאחד המשתתפים האחרים על מאורעות העומדים להתרחש.

ההודעה על מה שעתיד לקרות משרתת מטרה חשובה: באשר היא נותנת למעשה אינטרפרטציה של המאורעות מראש, היא פוקחת את עיני הקורא לא רק לראות את ההתפתחויות, אלא תוך ראייתן גם להבין אותן. היא זורעת אור על המשמעות העמוקה של המתרחש, והיא נותנת בידינו מפתח המאפשר לנו ממש עם קריאת המעשים לחדור אל מעבר להם ולתפוס את הקשרים הסיבתיים שביניהם ואת הכוחות הנסתרים שמאחוריהם.

זאת ועוד. הגדת העתיד גם נותנת בטחון, שהאירועים השונים אינם מקריים, אלא שקיימת איזו תכנית ואיזו תכלית. והיא גם פותחת פתח לתגובה מצד הנוגע בדבר, כגון השלמה, כפי שמלמדת הדוגמה של עלי הכהן (שמ"א ג 18), או חזרה בתשובה, כפי שמלמדת הדוגמה של המלך אחאב (מל"א כא 27). ויש גם שהנבואה על העתיד נמסרת כדי לאפשר את אי-קיומה: חזרה בתשובה בעקבות הנבואה עשויה להביא לידי ביטולה, כפי שקורה במקרה של אנשי נינוה (יונה ג 10).

ההבטות אחורה בתוך דברי הדמויות – להבדיל מדברי המספר – אין לראות בהן הפרת הסדר הרגיל של הזמן, הואיל והן מופיעות כחלק משיחה המתקיימת בהווה העלילתי. עם זאת רבה חשיבותן של הבטות לאחור כאלה. הן אינן מזכירות את העובדות כפי שאירעו, אלא כפי שהן מצטיירות עתה בעיני הדובר או כפי שהוא רוצה שיצטיירו בעיני השומע. בדרך זו הן תורמות לא מעט לאפיון דמויות הסיפור. ההבטות לאחור בתוך דברי הדמויות ממזגות את העובדות עצמן עם האינטרפרטציות שלהן. כמו-כן הן מראות כיצד האדם בפעולתו בהווה מונע על-ידי נסיונותיו בעבר. עובדות מן העבר "קיימות" בתוך ההווה, והן פועלות בו פעולה אקטיבית המכוונת אל העתיד. וכך מרומזים היחסים הפנימיים שבין הזמנים השונים ונוצרת האחדה ביניהם.

ההבטות לאחור שבדברי הדמויות יש שהן חוזרות על דברים, שסופרו כבר והם ידועים לקורא, ויש שהן מספרות על מאורעות, שעוד לא סופר עליהם והם חדשים לקורא.

ידועה התופעה של התרפקות על העבר. האדם מתלונן על סבלו בהווה, ונדמה לו שהעבר היה טוב יותר. בזכרונו נשאר החיוב, ומודחקת השלילה. דוגמה לכך אפשר למצוא בדברי עם ישראל במדבר, כאשר הם ניזונים מן המן. בהבטה לאחור הם מדברים בגעגועים על מצרים, על האוכל הטוב והמגוון שהיה להם שם, בשבתם על סיר הבשר ובאכלם לחם לשבע (שמ' טז 3), ואינם זוכרים את הלחץ ואת העבודה הקשה: וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ (במדבר יא 6-4).

פעמיים מזכיר אבשלום בהבטות לאחור את ימי שהותו בגשור, אשר במקומם לא נמסר עליהם ולא כלום. בפעם הראשונה הוא מסכם תקופה ארוכה של שלוש שנים במלים ספורות, וברור כי הוא משקיף על תקופה זו מתוך נקודת-הראות הנוכחית שלו, שהיא משנה את ראייתו ואת הרגשתו בעבר במידה ניכרת. הלא כך הוא אומר ליואב: הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי (שמ"ב יד 32). האומנם היה לו טוב כל-כך בגשור, ומוטב היה לו להישאר שם? דבריו בהבטה השניה לאחור, שהם מזכירים אירוע אחד מתוך תקופת שלוש השנים, סותרים את הקביעה הזאת. בבקשו מאביו רשות ללכת לחברון כדי לשלם שם את נדרו מביא הוא את הנימוק הבא: כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשֹׁיב {יָשׁוֹב } יְשִׁיבֵנִי יְהֹוָה יְרוּשָׁלַם וְעָבַדְתִּי אֶת יְהֹוָה (שמ"ב טו 8). פירוש הדבר כי בהיותו בגשור קיווה מאוד לשוב לירושלים, ועל כן נדר את הנדר; משמע שלא היה לו כל-כך טוב שם. בהיותו נתון לסבלות ההווה שוכח אבשלום את תלאות העבר, והעבר מצטייר לו עתה בצבעים ורודים. מטרת אבשלום בהזכירו את העבר ה"טוב" היא להביא את יואב לידי כך, שיפעל למענו אצל המלך. כוונת דבריו: אתה החזרת אותי מגשור מתוך רצון להועיל לי ולהיטיב עמי, אולם למעשה הרעות את מצבי; לך עתה ותקן את המעוות! ואין זה חשוב למחבר מה "באמת" היתה הרגשתו של אבשלום בגשור ("אמת" כאן, כמובן, מבחינת עולמו הפנימי של הסיפור), אלא רק כיצד רואה אבשלום כעת את הרגשתו אז וכיצד הוא מנצל את הראיה הזאת לצורך מטרותיו הנוכחיות.

אפשר לטעון שאבשלום כלל לא נדר את הנדר בגשור. המספר לא מסר לנו על הנדר במקומו, ולכן קיימת האפשרות, שאבשלום בדה אותו מלבו כדי לתרץ את הליכתו לחברון עם קרואים רבים. במקרה זה אבשלום אינו אלא שקרן. אך גם אם נדר את הנדר כדבריו, הרי במשך השנים הלא-מעטות שחלפו מאז שובו לא ראה לנכון לשלם את נדרו, ורק עתה נוח לו להיזכר בו, וזאת כדי לרמות את אביו בנוגע למטרת הליכתו לחברון. מבחינת הצגת אופיו של אבשלום אין אפוא הבדל גדול, אם אכן נדר את הנדר אם לאו.

הבטות לאחור מפי דמויות אינן נותנות בהכרח תמונה נכונה של מה שאירע בעבר. ברור ששתי ההבטות-לאחור של אבשלום, הסותרות זו את זו, מושפעות במידה מכרעת מן הכוונות לעתיד, גם באשר לעצם העלאת העבר וגם באשר לדרך ציורו. הצצה מעניינת לתוך אישיותו של דוד מתאפשרת לנו מתוך עיון בצוואתו אל בנו שלמה (מל"א ב 9-2), בה הוא חוזר בהבטות-לאחור על דברים שסופרו כבר לפני-כן. הדברים הנאמרים בצוואה הם בעלי חשיבות מיוחדת להכרת פנימיותו של דוד, משום שהם נסבים על יחסו אל בני-אדם, שבעבר כבר נקט עמדה ברורה כלפיהם וכלפי מעשיהם. לפני מותו נזכר דוד באותם בני-אדם ובמעשיהם, והוא קובע את עמדתו הסופית כלפיהם.

על שלושה אנשים מדבר דוד: על יואב, על ברזלי ועל שמעי בן-גרא. אין הוא מזכיר אותם ואם מעשיהם על-פי סדר כרונולוגי. אמנם מאליו יובן, שרצח עמשא בידי יואב הוסמך לרצח אבנר, אך מדוע מזכיר דוד את ברזלי לפני שמעי, בעוד שלפי סיפור המאורעות עצמו היה סדר הופעתם הפוך? אם נניח, שהוא נזכר בהם ובמעשיהם על-פי סדר חשיבותם – מנקודת-הראות הסובייקטיבית שלו – כי אז יסתבר לנו, שמעשי יואב חרו לו יותר מכול, ושמעשה החסד של ברזלי ובניו היה בעיניו חשוב יותר מן הקללה של שמעי בן-גרא.

את יחסו הקשה כלפי יואב מנמק דוד בהזכירו את אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם. המלים וישם דמי מלחמה בשלם רומזות, ככל הנראה, לכך, שיואב לא הרג את אבנר ואת עמשא במהלך מלחמה, אלא בעת שלום ובמסווה של ידידות, כאשר הם לא חשדו בשום דבר. לפיכך, מה שגרם לדוד מורת-רוח מיוחדת היא הדרך הבוגדנית שבה בוצעו ההריגות. אם בגלל מעשי התרמית הוא מבקש את מות יואב, ששירת אותו בנאמנות רבה, הרי שיש לפחות איזה צד של זכות לנקמנותו של דוד. אך אסור להתעלם מפתיחת דבריו: וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה. דברים אלה מצביעים על צד אישי, וקרוב לוודאי שמבצבץ כאן זכר מעשה אחר של יואב, אשר פגע בדוד אישית ובמישרין – הריגת אבשלום. אפשרות שניה היא, שדוד ראה בהריגת שני שרי הצבא פגיעה עקיפה בו עצמו. במקרה האחרון – העדר ו' חיבור לפני מלת אשר השניה מטה יותר לצד אפשרות זו – יתכן שהפגיעה בדוד היא בכך, שרובצת עליו עתה אשמת הדמים, שנשפכו בידי יואב; כך משתמע מן ההבטה אחורה של שלמה, שעה שהוא מצדיק את הריגת יואב: וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי (מל"א ב 33-31). ואפשר שהפגיעה בדוד קשורה ברצונו לשמור על נקיון-כפיים בדרכו המדינית, כפי שעולה גם מיחסו אל שאול. ואולי יש לראות את הפגיעה בדוד בנזק הציבורי, שנגרם לו כתוצאה מחשש צביעות. הרי העם יכול לחשוד בדוד, שידו היתה בהריגת אבנר ועמשא, שני ראשי-צבא עוינים-לשעבר. בעניין זה חשוב לציין, שבקשת המלך הזקן משלמה שינקום ביואב יש בה משום עדות, שצערו על מות אבנר, כפי שמתואר בשמ"ב ג 39-28, היה כן ואמיתי ולא שימש רק כדי להוכיח לעם באופן הפגנתי, כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן-נר. אם כך הדבר, כי אז יש בהבטה-לאחור שבצוואת דוד כדי לשפוך אור למפרע על מעשה, שבזמנו מניעיו היו מוטלים בספק.

על תגובת דוד לרצח עמשא לא נמסר במקומה (שמ"ב כ 13-4) שום דבר. אנו רק יודעים, כי אף-על-פי שעמשא עמד בראש צבא אבשלום, מינה אותו דוד לשר-צבאו, וכי הטיל עליו את המשימה הקשה להזעיק את יהודה תוך שלושים ימים. ואם יעלה על הדעת, שהיתה כאן מזימה מאת דוד ואמתלה כדי להיפטר מעמשא בדרך עקיפה, באה הצוואה ומוכיחה בעליל, כי בדומה למקרה של אבנר לא שאב דוד כל סיפוק ממותו של עמשא, וכי מוות זה בא רק כדי לשרת את השאיפות והאינטרסים האישיים של יואב.

הוראות דוד בנוגע לבני ברזלי מאשרות את עמדתו כפי שהתבטאה כבר בזמנה (שמ"ב יט 40-32). הוא אינו שוכח את החסד, שעשו עמו ברזלי ובניו בימיו המרים ביותר, והוא דואג להמשך קיום ההבטחה לגביהם גם לאחר מותו.

בעניין שמעי בן-גרא אומר דוד עתה דברים הפוכים ממה שאמר בזמנו (שמ"ב טז 12-10; יט 23 -24). אז סבר דוד ששמעי קילל אותו, מפני שה' אמר לו לעשות כן, והוא דחה בתוקף את ההצעות של אבישי בן-צרויה להמית את המקלל (גם בעת בורחו מירושלים וגם בעת שובו לשם). ואילו עתה עולה מתוך דבריו החוויה הטראומטית של אז בכל חריפותה, והוא מדבר על האיש בלי שמץ של סלחנות: וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם (מל"א ב 8). דוד גם זוכר יפה ואינו מעלים את העובדה, כי הוא נשבע לשמעי שלא ימית אותו. אך בניגוד לשבועה ההיא מורה הוא עתה לשלמה, כי יוריד את שיבת שמעי בדם שאול (9). אם כן, האם דברי דוד בזמנו לא היו כנים, והם אך נבעו מכורח הנסיבות? או שמא היה יחסו הסלחני אז אמיתי, ועם חלוף השנים נשתנתה עמדתו? אין בידינו להכריע בשאלה זו. גם אם ניתן לנו מדי פעם לשלוח מבט אל תוך נפשו של אדם, לעולם לא ייראו סתרי-לבו ברורים ומחוורים לחלוטין. בספרות כמו במציאות תימצאנה תמיד פינות טמירות ונעלמות באישיות האדם, המעמידות את המתבונן מן החוץ לפני חידה, ובמיוחד נכון הדבר כשמדובר באישיות מורכבת ורבת-פנים כמו זו של דוד.

העבר נכנס לתוך ההווה של הדמות באמצעות זכרונותיו, העתיד באמצעות ציפיותיו וכוונותיו. ההתיחסויות לעתיד הנן מסוגים שונים: ציפיות, תקוות וחששות, משאלות, תכניות, בקשות, הבטחות, החלטות ופקודות. הסוגים הראשונים שברצף הזה מתיחסים אל העתיד התיחסות סבילה כאל דבר נתון, האחרונים מתיחסים אליו התיחסות פעילה כאל דבר הניתן לעיצוב ולהשפעה. כל הסוגים הללו מיוצגים בסיפורי המקרא בשפע. השכיחות הגבוהה שלהם מעניקה לסיפורי המקרא תכונה של התכוונות אל הבאות ושאיפה מתמדת להתקדם הלאה בלא להשתהות. דבר זה תורם לא מעט לאופי הדינמי והדראמטי של הסיפורים המקראיים.

הערה:
31. M. Weiss, 'Weiteres uber dir Bauformen des Erzahlens in der Bibel', Biblica 46 (1965)