פרק חמישי : עיצוב הזמן : משך הזמן

כאמור, לסיפור זיקה כפולה לזמן – לזמן האובייקטיבי אשר מחוצה לו (זמן הסיפר) ולזמן הספרותי אשר בתוכו (זמן המסופר). בחקר הספרות הוברר, כי יש ערך רב לבדיקת היחס שבין שתי מערכות זמן אלה. על-ידי בדיקת היחס בין זמן הסיפר וזמן המסופר יתבררו המשקל היחסי של חלקי הסיפור השונים, הפרופורציות בינם לבין עצמם ובינם לבין הסיפור הכולל, ובעקבות אלה תתגלינה נקודות המוקד של הסיפור. בירור היחס בין שתי מערכות הזמן תעמיד לנגד עינינו את מידת הפירוט, שבו מוצגים הדברים בתוך הסיפור, ומכאן תתאפשר הסקת מסקנות בדבר משמעויות הסיפור, נושאו המרכזי וכו'.

במדידת היחס בין זמן הסיפר וזמן המסופר משמש זמן הסיפר, שהוא הזמן הדרוש כדי לספור או לקרוא את הסיפור, כגורם קבוע. אמנם אפשר לטעון, כי הזמן הדרוש למספרים שונים כדי להשמיע את הסיפור או לקוראים שונים כדי לקרוא אותו איננו שווה. אך בעיה זו נפתרת על-נקלה, הואיל וההבדלים האינדיבידואליים הקטנים במהירות הקריאה או ההשמעה של הסיפור חסרי חשיבות הם לאור השינויים העצומים ביחס בין זמן הסיפר וזמן המסופר. נוסף לכך, את אורך זמן הסיפר אפשר לבטא במונחים של מספר המלים, מספר השורות או מספר העמודים בדפוס, ובדרך זו ניתן להגיע לקביעה אובייקטיבית מדויקת של משך זמן הסיפר.

אין אפוא כל קושי במדידת זמן הסיפר. אך נשאלת השאלה: כיצד ניתן לעמוד על משכו של זמן המסופר? האם ובאילו דרכים בא לידי ביטוי הזמן הפנימי שבתוך הסיפור?

מבחינת הלשון קיימים שני אמצעים לסימון זמן ולציון סוגים ויחסים שלו: (א) הזמנים של הפועל; (ב) מלות הזמן (שנה, יום, אתמול וכד').

ערכם של זמני הפועל לסימון הזמן הוא מוגבל מאוד. אף אם נניח, שזמני הפועל אכן מביעים זמן ולא אספקטים (פעולה מוגמרת או בלתי-מוגמרת), הרי אין בכוחם אלא לציין את הזמן באורח כללי ובלתי-מדויק ביותר. לכל היותר אפשר ללמוד בדרך זו שפעולה מסוימת התרחשה באיזה זמן שהוא בעבר, אבל מתי בעבר, אם בעבר הרחוק מאוד או רק לפני רגע, אין ביכולתם של זמני הפועל להגדיר לנו. והוא הדין באשר לעתיד. זמן הפועל מציין את הפרספקטיבה היחסית, כמו עבר לעבר, ודבר זה אינו נטול חשיבות לקביעת סדר המאורעות, אבל אין הוא מסוגל להבהיר לנו את משך הזמן של אירוע או פעולה – והרי זה הדבר הנחוץ לנו לקביעת היחס בין זמן הסיפר לזמן המסופר.

חשובות בהרבה הן מלות הזמן, כלומר השמות, תוארי-הפועל ומלות היחס הרומזים לנקודות, לתקופות, ליחסים, לתנועה או לכיוון של הזמן. בידי מלות הזמן (במיוחד השמות כשהם מלווים במספרים) לסמן את הזמן באורח מדויק, והן מסוגלות להגדיר משך.

את ציוני הזמן ניתן לחלק לשני סוגים: (1) ציוני משך; (2) ציוני מועד.

דוגמאות לציוני משך:

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בר' ז 12).

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים (שם כט 20).

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמ' יב 40).

וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים (שמ"א כט 3).

דוגמאות לציוני מועד:

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת (בר' כד 11).

מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם (שמ' ה 14).

וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים (שופ' ז 19).

וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל(שמ"א ט 26).

ציוני המועד תורמים רבות לתחושת הזמן של הסיפור. אך אין בכוחם לציין משך או אורך של תקופה, אלא אם כן הם מתקשרים זה עם זה ויוצרים יחסים בינם לבין עצמם או בינם לבין מאורעות שהובאו בסיפור, או אם מצטרפות אליהם מלות-יחס כמו מן ועד:

וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בַּעֲלוֹת }כַּעֲלוֹת{ הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר (שופ' יט 26-25).

וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם (שמ"ב יט 25).

וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה (מל"א א יח 26).

אולם, לא באמצעות ציוני-זמן מפורשים בלבד מעוצב הזמן בתוך הסיפורים, וציוני-זמן אלה אינם אפילו האמצעי העיקרי לכך. הם משמשים כנקודות אחיזה להקמת תבנית הזמן של הסיפור, אך על-אף היותם שכיחים למדי אין בהם כדי להעמיד מערכת זמן שלמה. הם אינם מקיפים הכול, ואינם מעניקים את תחושת הזמן הממשי הקיים וזורם ללא הפוגה.

מסכת הזמן השלמה נרקמת בראש-וראשונה לא בעזרת נתונים ישירים של זמן, כי-אם באמצעות המאורעות המובאים בסיפור. כיון שהללו מתחוללים בזמן, קובעים הם במידה מכרעת את דפוסיו וממלאים אותו תוכן. בהשתלשלות המאורעות מתגלם ומתגבש מהלך הזמן באופן מוחשי ומגיעה תנועתו לידי ביטוי ומימוש. אין דרכו של הסיפור להציג את הזמן העירום במישרין, אלא בעקיפין – באמצעות מה שנכלל בתוכו, מתגלה לנו הזמן. אמנם אי-אפשר להשיג בדרך זו קביעת משך מוגדר ומותחם לחלוטין, אבל מערכת הזמן הנבנית על-ידי הצגת ההתרחשויות עצמן, בצירוף ציוני-הזמן המפורשים, מבוררת ונהירה די הצורך כדי שאפשר יהיה להשוותה ללא קושי עם הזמן החיצוני, זמן הסיפר. יש התרחשויות, שאורך הזמן הדרוש להן ידוע פחות או יותר, כמו, למשל, הריון: אך גם כאשר אפשר לאמוד את אורך הזמן על דרך הקירוב בלבד, אין בכך כדי למנוע את קביעת היחס בין זמן הסיפר וזמן המסופר. כפי שצוין כבר לעיל, אין צורך בערכי זמן מדויקים כדי להגיע לתוצאות משמעותיות.

שיעור מהירות זמן המסופר משתנה תכופות לעומת זמן הסיפר, אשר שיעור התקדמותו יציב וקבוע. פעמים זמן המסופר זורם מהר יותר מזמן הסיפר, פעמים הוא אטי יותר, ופעמים שתי מערכות הזמן מתקרבות לחפיפה. אך אין להעמיד את שיעורי המהירות על שלוש אפשרויות בלבד, אלא עדיף לראות כאן רצף: החל בחוסר-תנועה מוחלט וגמור בערכי מהירות גבוהים ביותר.

מתי נמצא בסיפור חוסר-תנועה מוחלט, כלומר עצירה גמורה של מהלך הזמן?

הזמן עומד בלי נוע בשני מקרים: (א) כאשר ניתנים בסיפור פירושים, הסברים, סיכומים או הערכות מפי המספר; (ב) כאשר ניתנים בסיפור תיאורים.

כל הסבר מפי המספר – להבדיל מהסברים מפי הדמויות – גורם לעצירה בזרימת הזמן. ביתר דיוק, הוא גורם לא לעצירה של הזמן, כי-אם ליציאה אל מחוץ לתחום הזמן. על-ידי הבאת פירושים והסברים מעמיד המספר את עצמו במרחק מזרם ההתרחשויות, והוא שקוי עתה ברשות אל-זמנית, אשר ממנה – ולא מבפנים – הוא משקיף על המתרחש. למעלה (בפרק על המספר) כבר נידונו סוגים שונים של פירושים והסברים, ואין צורך לחזור על הדברים.

התיאורים גורמים לעצירת זמן המסופר (בעוד שזמן הסיפר ממשיך לזרום כרגיל), באשר הם מציירים מצב (סטאטי) ולא התרחשות: אנו נשארים, אמנם, בתוך עולם העלילה (שלא כמו בפירושים ובהסברים), אך כיון שהתיאורים מציגים תמונה של מראה האנשים, המקומות, החפצים וכד', הם מעכבים את התקדמות העלילה; וכל עוד אנו מתבוננים באותה תמונה, הרי הזמן שבתוך הסיפור עומד מלכת. על תיאורי דמויות דובר כבר בפרק על הדמויות, ואילו על תיאורי מקומות ידובר להלן בסעיף על המרחב.

הן הפירושים, ההסברים וההערכות מפי המספר והן התיאורים בסיפורי המקרא הם מעטים וקצרים, וכתוצאה מכך גם עצירות הזמן מעטות מאוד וקצרות מאוד, ורישומן אינו ניכר כמעט. עובדה זו היא אשר משווה לסיפורי המקרא את אופיים הדינמי: שולטת בהם התנועה, תנועה כמעט בלתי-פוסקת, ובדרך-כלל אף מהירה.

בניגוד למרכיבים הנזכרים, הרי השיחות בסיפורי המקרא הן בעלות שכיחות גבוהה, ולכן מטביעות הן את חותמן עליהם במידה מכרעת.

במקרים רבים השיחה היא חלק הארי של הסיפור, והיא תופסת מקום רב הרבה יותר מדברי המספר, עד שכמעט כל ההתרחשות נישאת על כתפיה. כך, למשל, בסיפור גן-עדן (בר' ג) ובסיפור שאול והאתונות (שמ"א ט-י 16), הבנויים ברובם המכריע משיחות. ויש אף שכל ההתרחשות מובאת באמצעות שיחות, כשדברי המספר אינם עוד אלא מסגרת בלבד. כך, למשל, בסיפור על הרחקת דוד ממחנה הפלשתים לפני הקרב בגלבוע (שמ"א כט) ובאפיזודה על העברת הידיעה בדבר מות אבשלום אל דוד (שמ"ב יח 32-19).

על אף המקום הרב שתופסת השיחה ברוב סיפורי המקרא, אין השיחות בסיפורים אלה ארוכות. לא זו בלבד שהדמויות מתבטאות בסגנון מרוכז ומגובש, אלא גם מספר האמירות בכל שיחה אינו עולה בדרך-כלל על שניים-שלושה. יש גםרק מעט יוצאים מן הכלל: בשיחה בין דוד לבין האשה החכמה מתקוע (שמ"ב יד 20-4) יש לא פחות מחמש-עשרה אמירות.

האשה מדברת שמונה פעמים ודוד שבע פעמים; נוסף לכך, דברי האשה ברחבות ובנחת נאמרים. במספר מקרים לא גדול מובא דיבור ארוך, שהוא בבחינת נאום, כמו, למשל, הנאום של רבשקה (מל"ב יח 25-19, 35-28), שבשני חלקיו תופס לא פחות מחמישה-עשר פסוקים.

השיחה ממלאת בסיפורים המקראיים שני תפקידים עיקריים. מצד אחד מקדמת היא את העלילה, כיון שאין היא מכילה בדרך-כלל דברי הרהור ומחשבה, אלא היא עוסקת בפעולות ומעשים, ופניה במרבית המקרים אל העתיד. היא מעלה לרוב תכניות או שאיפות, או מנסה לשדל ולהשפיע.

ומצד שני משמשת השיחה להארת המימד האנושי, והיא מגלה גורמים נפשיים כמו מניעים וכוונות, נקודות-ראות וגישות, עמדות ותגובות. אותם הסיפורים שהוזכרו לעיל, סיפור גן-עדן, סיפור שאול והאתונות, סיפור הרחקת דוד ממחנה הפלשתים והאפיזודה בדבר המבשרים, וכמובן סיפורים רבים אחרים, יכולים לשמש דוגמה. (עיין גם למעלה, בפרק על הדמויות, לתרומת השיחה לאפיון הדמויות.)

בשיחה מתקרבת מהירות זמן המסופר למהירות זמן הסיפר. מתקרבת, אך אינה חופפת. שכן השיחה בסיפור המקראי לעולם איננה חיקוי נטורליסטי מדויק של השיחה במציאות. השיחה המקראית היא מרוכזת ומסוגננת בדרגה גבוהה, אין בה דברי פטפוט בעלמא, אלא כל הפרטים המובאים בה מחושבים היטב וממלאים תפקיד ברור. יתר-על-כן, השיחה היא כה תמציתית, שלעתים קרובות חסרים בה פרטים שהיינו רוצים או מצפים למצוא אותם.

להלן דוגמאות אחדות המראות שהשיחה בסיפור המקראי דחוסה הרבה יותר מן השיחה במציאות או, במלים אחרות, שזמן הסיפר נמשך בה פחות מזמן המסופר.

וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַּד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו

וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה? וַיֹּאמֶר: מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם: רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ (שמ"ב טו 3-2).

בשיחה המרוכזת הזאת, המדגימה את הדרך הזולה שבה הלך אבשלום כדי לרכוש לעצמו פופולריות בעיני העם, נותן בעל הריב לאבשלום תשובה שאינה אפשרית במציאות. שכן לשאלת אבשלום אי מזה עיר אתה? צריך היה להשיב בהזכרת שם העיר, ואולי בתוספת שם השבט, ואילו כאן מוצאים אנו מעין הכללה של כל התשובות שניתנו על-ידי כל הנשאלים במרוצת הזמן (כפי שכתוב בהמשך: ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבאו למשפט אל המלך).

זאת ועוד. מסתבר כי בהמשך השיחה היה אבשלום שואל את האיש, מה מעיק עליו ולשם מה הוא בא למשפט אל המלך, והאיש היה מספר לו את פרטי המקרה, תוך הבהרת השתלשלות העניינים והצדדים הכרוכים במחלוקת. כל זה הושמט בשיחה שלפנינו. האיש עצמו ומהות הריב שלו אין בהם עניין וחשיבות לנושא של הסיפור. לעומת זאת חשובה ביותר התגובה של אבשלום, הן לאפיונו והן להתפתחות העלילה: רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ. וגם המשך דבריו: מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו. בשיחה מובא, אפוא, מתוך ברירה קפדנית, רק מה שנחוץ לעניינו של הסיפור תוך השמטה קיצונית של כל השאר.

דוגמה מובהקת עוד יותר לתמצות ולהשמטה נוכל למצוא בדברי חושי אל צדוק ואביתר הכהנים אחרי שאבשלום קיבל את עצתו: כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי (שמ"ב יז 15). מובן שבמציאות צריך היה חושי לפרט את תוכן העצות עצמן, אך המספר מקצר מתוך רצון שלא לחזור בלי צורך על דברים הידועים כבר לקורא – אף-כי אינם ידועים לצדוק ולאביתר. על-ידי הוויתור על החזרה מאיץ המספר את קצב ההתקדמות, כיאה לשלב בסיפור שבו המהירות קובעת. באותה דרך של קיצור, שאיננה משקפת את השיחה במציאות, נוקט המספר בהמשך: וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וַיַּעֲלוּ מֵהַבְּאֵר וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמְרוּ אֶל דָּוִד קוּמוּ וְעִבְרוּ מְהֵרָה אֶת הַמַּיִם כִּי כָכָה יָעַץ עֲלֵיכֶם אֲחִיתֹפֶל (שם 21). והפעם לא רק שאין כל פירוט של תוכן עצת אחיתופל, אלא עצת חושי אינה נזכרת כלל, מאחר שלא היא אלא רק עצת אחיתפל חשובה עתה כדי לזרז את המלך למהר ולעבור את המים עוד באותו הלילה.

טכניקה דומה למניעת חזרות מוצאים אנו בדברי יואב אל האשה החכמה מתקוע: וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה (שמ"ב יד 3). אלא שהפעם גם לקורא הדבר אינו ידוע עדיין, והוא ייוודע לו רק בעת קיום השיחה בפועל בין האשה והמלך. בדוגמה הקודמת סופר תחילה העניין עצמו, ואחר-כך נרמז אליו באמצעות ניסוחים כמו ככה או כזאת וכזאת. ואילו במקרה של יואב והאשה החכמה מתקוע הסדר הוא הפוך, משום שכאן העיקר הוא דווקא השיחה עצמה בין האשה לבין המלך. שכן שיחה זו איננה שיחת דיווח, כמו במקרים הקודמים, כי-אם שיחת שידול, ובשיחה זו ובתוצאתה תלויות ההתפתחויות הבאות.

במקרא השיחה היא המרכיב העיקרי, או אף הבלעדי, של הסצנה; הסצנה מציגה התרחשות ספציפית בזמן ספציפי במקום ספציפי. כפי שהובהר לעיל (עמ' 62), אין הסצנה מדווחת לקורא על מה שקרה, אלא היא יוצרת את האשליה, כאילו הדברים מתרחשים לנגד עיניו, כאילו הוא רואה ושומע מקרוב את אשר מתהווה ברגע זה ממש, ולכן משתתף הוא בהתרחשות השתתפות רגשית ערה. הסצנה מאירה באור חזק, היא מציירת פרטים, ומשום כך משמשת היא להבלטת המאורעות החשובים – המשברים, השיאים, ההחלטות המכריעות, הפעולות המרכזיות.

מהירות הזמן בתוך הסצנה קרובה לזו של זמן הסיפר. עובדה זו נובעת מכך, שהסצנה עומדת בעיקר על השיחה. כאשר מובאת עשיה כחלק מן הסצנה, נמשך זמנה יותר מזמן הסיפר: וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים (בר' כב 9). על-אף הפירוט הרב של פעולות אברהם, אין ספק, שבניית המזבח, עריכת העצים, עקדת יצחק והנחתו על העצים ארכו זמן רב לאין שיעור מן הזמן הדרוש לקריאת הפסוק המוסר על פעולות אלה. זהו הכלל, אך יש גם יוצא מן הכלל הזה, כלומר יש שהפעולה המוצגת בסצנה מתרחשת בזמן קצר יותר מזמן הסיפר. כזה הוא המצב בפסוק הבא: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ (שם 10). הפעולה של לקיחת המאכלת מפורקת כאן לשתי פעולות – שליחת היד ולקיחת המאכלת – ונוספת להן הכוונה של פועל הפעולה, וביחד נמשך זמן הקריאה (זמן הסיפר) יותר מזמן הפעולה (זמן המסופר). על-ידי כך מופנית מלוא תשומת-הלב אל אותה הפעולה, שהיא נקודת השיא של הסיפור.

אין אפשרות לספר סיפור, המשתרע על משך זמן ניכר, בטכניקה הסצנית בלבד, הואיל וביכולתה של הסצנה להציג רק קטע זמן מוגבל. הסיפור חייב לקשר בין קטעי הזמן המוגבלים האלה, הוא חייב לתת הרגשה של המשכיות ושל רציפות, ועליו למסור ידיעות על ההשתלשלויות החלות במרוצת הזמן. לצורך זה משמשת בסיפור המסירה המסכמת. ברוב סיפורי המקרא קצרים מאוד קטעי המסירה המסכמת, ומקום נרחב יותר תופסת ההצגה הסצנית. אך יש גם סיפורים, המסופרים בחלקם הגדול או אף בשלמותם בטכניקת המסירה המסכמת, כמו, למשל, הסיכום של מלחמות יהושע המובא ביהושע יא.

הזמן במסירה המסכמת חולף במהירות גדולה בהרבה מן הזמן בהצגה הסצנית. אך אין מהירותו אחידה וקבועה; ההבדלים בשיעורי המהירות של זמן המסופר בתוך המסירה המסכמת יכולים להיות עצומים. דבר זה יתברר מיד עם השוואת המקראות הבאים:

וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים (בר' לא 23).
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן (שם כט 32).
וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים (שם 20).

בכתוב הראשון מסכם המספר תקופה של ימים, בשני תקופה של חודשים, ובשלישי תקופה של שנים. פירוש הדבר הוא, שהיחס בין זמן הסיפר לבין זמן המסופר בכתוב הראשון הוא בערך 1:200,000, בכתוב השני 1:10,000,000, ובכתוב השלישי 1:70,000,000, בעוד שבהצגה סצנית (שיחה) היחס הוא בקירוב 1:1.

מספרים אלה עשויים לשוות לנגד עינינו את ההבדלים הגדולים בדרגות הצפיפות של ארג הסיפור. רקמת הסיפור היא דלילה ככל שרב ההפרש בין זמן הסיפר וזמן המסופר; והיא צפופה ככל שזמן המסופר מתקרב יותר לזמן הסיפר. אם ניתן את דעתנו לוואריאציות במהירות זמן המסופר בהשוואה לזמן הסיפר, החל בהצגה הסצנית וכלה במסירה המסכמת הדלילה, כי אז עשויות להתגלות נקודות הכובד של הסיפור ומידת החשיבות של נושאיו השונים.²⁸

מבדיקת הסיפור על דוד, בת-שבע ואוריה (שמ"ב יא) מתברר, כי על היחסים בין דוד ובת-שבע מסופר בדרך המסירה המסכמת, במהירות גדולה למדי וללא פירוט. כך הוא הדבר בשני המקומות שבהם עולה נושא זה, בהתחלת הפרק ובסופו. ואילו על כל מה שנוגע לדוד ואוריה מסופר בדרך ההצגה הסצנית, בהרחבה ובאטיות. הנסיונות החוזרים ונשנים של דוד לשכנע את אוריה לרדת אל ביתו וסירובו של הלה לעשות כן, כמו גם עניין מסירת הידיעה על מות אוריה לדוד – כל אלה מובאים בסיפור בעיצוב סצני מפורט. מכאן, שעיקרו של הסיפור הוא במאמצי דוד לטשטש את תוצאות הניאוף, מאמצים אשר מביאים בסופו של דבר לידי הריגת אוריה. שפלותו המוסרית של דוד מוצגת באמצעות מעשיו כלפי אוריה עוד יותר מאשר באמצעות מעשהו כלפי בת-שבע. המסקנה שהעיקר בסיפור הוא במה שעשה דוד לאוריה, מקבלת חיזוק מדברי התוכחה של נתן (שמ"ב יב 10-7). נתן אינו מזכיר את מעשה הניאוף, אלא הוא מאשים את דוד, שהכה את אוריה החתי בחרב, ושלקח לו את אשת אוריה לאשה. אישור נוסף להנחה, שעיקרו של הסיפור הוא בחטא כלפי אוריה, מצוי במל"א טו 5, שם נאמר: אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.

בסיפור על אמנון ותמר באה ההצגה הסצנית המפורטת בעיקר לפני מעשה האונס, בפרשת התכנון וההכנות, ואילו על מעשה האונס עצמו נמסר בקצרה. כן זורם הזמן במהירות כאשר מסופר על ביצוע הרצח של אמנון, בעוד שהוא זורם באטיות בקטעים הדנים בהכנות לרצח מצד אבשלום לפני המעשה, ובתגובה של דוד לרצח לאחר המעשה. כמו-כן מסופר בקצרה ובצורה תמציתית על החזרת אבשלום מגשור וגם על תפיסת השלטון בידיו, ואילו ההכנות לפעולות אלה – שכנוע דוד על-ידי האשה מתקוע שיסכים להחזרת בנו ומאמצי אבשלום לזכות בפופולריות בקרב העם ולקבל את הסכמת אביו ללכת לחברון – מובאות בסצנות אטיות.

בדרך דומה נחשפות ועולות ההדגשות בפסקה המספרת על מות אבשלום. בעוד שהזמן חולף במהירות בתיאור הקרב שבין צבא דוד לבין צבא אבשלום, הרי מסופר באטיות ובעיצוב סצני על דוד לפני הקרב, על הריגת אבשלום ובמיוחד על הרגעים שלפני הריגתו, ועל העברת הידיעה בדבר מותו אל דוד; וביותר מואטת מהירות הזמן, כאשר מסופר על תגובת דוד לקבלת הידיעה.

ממצאים אלה מלמדים, כי קיימת בסיפורים אלה מגמה ברורה לראות את ההכנות הקודמות למעשים ואת התגובות עליהם כחשובות יותר מן המעשים עצמם, דבר המעיד על התעניינות מיוחדת בכל מה שקשור לרוחו של האדם, למניעיו, להכרעותיו ולהתיחסותו אל המתרחש. במלים אחרות, האספקטים האנושיים – הרוחניים, הנפשיים והמוסריים – זוכים ליותר הדגשה מאשר האספקטים העובדתיים.

את המהירות הגדולה ביותר של זמן המסופר מוצאים אנו במרווחי הזמן הריקים, שבהם דבר אינו מתרחש. אנחנו צריכים לתאר לעצמנו, כמובן, שגס בפרקי הזמן הריקים הללו נמשכים החיים, אלא שסתם הכתוב ולא פירש, הואיל וההתרחשויות היומיומיות נעדרות עניין וחשיבות בעיני המחבר. במקום לטוות חוט רצוף ומתמשך של החיים בשלמותם, הוא מבכר לבחור מתוכם את העיקר והמשמעותי ולדלג לחלוטין על הטפל והשגרתי. כתוצאה מן הסלקטיביות הגבוהה שבהבאת המאורעות נמנע מאתנו להכיר את ההווי ואת אורח החיים של הדמויות המשתתפות, ואין ניתן לנו ללמוד כיצד חיו ופעלו ברגיל הגיבורים של המקרא בשעותיהם האפורות. מצד שני יוצרת דרך עיצוב זו, המתרכזת בנקודות המוקד בלבד של חיי הגיבורים, עניין ומתח רב, והיא מעניקה לסיפורים ממד של אינטנסיביות, דראמטיות ומונומנטליות.

אם-כי גם בתוך הסצנות יש דילוגי-זמן מרובים, היות שאין אפשרות למלא בסיפור כל רגע ורגע, ידובר כאן רק בדילוגי-הזמן הממושכים, כלומר דילוגי-הזמן המפרידים בין הקטעים המובאים בהצגה סצנית או במסירה מסכמת.

דילוגי-זמן כאלה נחלקים לשני סוגים: המגושרים והבלתי-מגושרים.

דילוגי-הזמן הבלתי-מגושרים נדירים בתוך הסיפור, כיון שבדרך-כלל מקשרים קטעים במסירה מסכמת בין הסצנות, שרוב הסיפורים מורכבים מהן. אך דילוגי-זמן כאלה שכיחים מאוד בין הסיפורים השונים. לדוגמה, הסיפור על משה (שמות ב) פותח בקטע של מסירה מסכמת, המספר על הולדת משה, על הצפנתו בידי אמו במשך שלושה חודשים ועל הנחתו בתיבת-גומא בסוף שעל שפת היאור. לאחר-מכן מובא קטע בהצגה סצנית, בו מסופר על בת פרעה הלוקחת את הילד מן המים והמוסרת אותו לאשה עבריה כדי שתיניק אותו.

בסצנה הזאת משה עדיין תינוק, ואילו בסצנות הבאות, שבהן מסופר על הריגת איש מצרי ועל התערבותו במריבה בין שני אנשים עברים, הוא כבר מבוגר. על פער הזמנים מקשרות ידיעות במסירה מסכמת: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן... וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה ...

בהמשך מסופר שמשה בורח אל ארץ מדין, מפני שפרעה מבקש להרגו, והוא יושב שם עם הכהן ונושא את בתו לאשה. בין סיפור זה לבין הסיפורים הבאים, סיפורי יציאת מצרים, מפריד פער זמן עצום, שכן ה' אומר אל משה: כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שם ד 19), ומשה עצמו הגיע כבר לגיל שמונים שנה (שם ז 7). על פער זמן זה (הקיים בין סיפורים שונים) אין כל גישור, כשם שאין גישור על דילוג הזמן בין הסיפורים המעלים את קורות ישראל במדבר בשנה הראשונה והשניה ליציאת מצרים לבין הסיפורים העוסקים בקורותיהם בשנה הארבעים. על שלושים ושמונה שנים של השהות במדבר אין מסופר דבר, ודילוג זמן זה אינו מצוין בכל דרך שהיא. משמע ששנים אלה נטולות חשיבות הן בעיני המחבר.

דילוגי הזמן מן הסוג הראשון, המגושרים, קיימים הן בתוך סיפור אחד והן בין סיפורים שונים. יש שהגישורים האלה מציינים את פרק הזמן הריק במדויק, ויש שהם כלליים ובלתי-מדויקים.

בין הולדת משה לבין שימתו בתיבת-הגומא מפרידה תקופת זמן. המספר מציין את אורך התקופה במדויק: וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים (שמות ב 2).

בין מעשה האונס שביצע אמנון לבין רציחתו על-ידי אבשלום כנקמה על מעשה זה חולפת תקופת זמן שהיא ריקה מבחינת סיפור המאורעות. המספר מדלג על תקופה זו ואינו מוסר לנו על שום דבר שאירע בה, אך הוא מגשר עליה על-ידי ציון זמן מדויק: וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים (שמ"ב יג 23).

בין רצח אמנון בידי אבשלום ובריחתו לגשור לבין שובו מגשור לירושלים עוברת תקופת זמן ריקה, שאורכה מצוין במדויק: וַיְהִי שָׁם שָׁלשׁ שָׁנִים (שם 38).

בין שובו של אבשלום מגשור ובין התפייסותו עם אביו שוב נמצא פרק זמן ריק. גם כאן ישנו גישור מדויק: וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַם שְׁנָתַיִם יָמִים (שם יד 28).

שמעי בן-גרא נקרא אל המלך שלמה ומוזהר שלא לצאת את ירושלים לעולם. על-אף הסכמתו המפורשת עוזב שמעי את העיר, והוא משלם על אי-זהירותו בחייו. בין שתי העובדות הללו מצוי פרק זמן ריק. במקרה זה הגישור על-פני אותה התקופה הוא כפול: וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלַם יָמִים רַבִּים. וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים... (מל"א ב 39-38).

בכל הדוגמאות האלה עוברות כהרף-עין תקופות של חודשים או אף שנים. אף כי תקופות אלה נחשבות לבלתי ראויות לסיפור מפורט, הרי עצם העובדה, שאורכן צוין במדויק, רומזת לכך, כי לגורם הזמן נודעת איזו חשיבות.

שלושה חודשים הצפינה האם את התינוק משה. אנו יכולים לדמות לעצמנו מה עבר על האם במשך תקופה זו – הדאגה והפחד שמילאו את לבה, הספק אם יעלה בידה להציל את חיי ילדה. העובדה שהתינוק לא נתגלה במשך שלושה חודשים אלה, יש בה משום נס – התחלת הנס, שהמשכו בהצלת משה ממימי היאור. האיש המיועד להוציא את עמו ממצרים, עצם חייו הם בבחינת נס (על מנהיגים גדולים ומייסדי עמים וערים מסופר לא פעם, שנולדו או נשארו בחיים בדרך נס).

שלוש שנים נמשכה שהותו של אבשלום בגשור. ציון הזמן כאן בא בלי ספק כדי לרמז, כי אף-על-פי שתקופה זו ריקה היא ממאורעות, פעלה היא והשפיעה על הנוגעים בדבר.

על דוד השפיע הזמן במשך שלוש השנים הללו בכיוון של ריכוך הכאב והפגת הצער על מות אמנון מכאן, והתגברות הגעגועים על אבשלום מכאן: ותכל דוד²⁹ המלך לצאת אל אבשלום כי נחם על אמנון כי מת (שמ"ב יג 39). יואב ידע לנצל את שעת הכושר כדי לשלוח אל המלך את האשה החכמה מתקוע, אשר העתוי הנכון של הופעתה תרם בוודאי לא מעט להצלחתה.

על אבשלום השפיעו, כמובן, אותן שלוש שנים שישב בגשור באופן אחר מאשר על דוד. מותר להניח כי שנים אלה ראו את ראשית צמיחתם של רגשי טינה והתנגדות כלפי אביו, שבעטיו נאלץ לשבת בגלות, ומאוחר יותר התפתחו והבשילו רגשות אלו עד שהגיעו לידי התפרצות גלויה בימי המרד.

לאחר שהורשה אבשלום לשוב לירושלים ודאי לא חלפו רגשי התרעומת שבלבו, אלא להיפך. שכן נוכח הוא לדעת, שאביו המלך כלל לא נתרצה לו: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה (שמ"ב יד 24). ידיעה זו חוזרת בפסוק 28: וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה. זוהי חזרה מקשרת אחרי הפסקה המספרת על יופיו, על שערו הארוך ועל ילדיו. אולם חזרה זו איננה אמצעי קישור בלבד – היא ממלאת גם תפקיד הבעתי. קודם-כול אין להתעלם מכך, כי בשני הפסוקים הנזכרים נזכר עניין אי-ראיית פני המלך לא פעמיים, כפי שהיה מתחייב מטכניקת החזרה המקשרת, אלא שלוש פעמים – מה שמעיד על מגמה להדגיש פרט זה הדגשה מיוחדת. נוסף לכך ברור, כי פסוק 24 מתיחס ליום השיבה מגשור, ואילו פסוק 28 לתקופה שלאחר מכן, תקופה שנמשכה שנתיים. משך תקופה זו מודגש (שנתים ימים), וכך מרומז כי היא פעלה את פועלה וכי היא הורגשה כארוכה. כיצד פעלה התקופה מתברר מתוך ההקשר.

שלא כמו ב-24, נאמר ב-28 כי אבשלום ישב בירושלים (ידיעה מיותרת מבחינה אינפורמטיבית, שכן דבר זה ברור מתוך מה שנאמר בפסוק 23: ויבא את אבשלום ירושלים); כלומר, בניגוד למצב שבימי שהותו בגשור נמצא הוא כעת קרוב מאוד לאביו, ואף-על-פי-כן את פני המלך לא ראה. נוצרת כאן אפוא מתיחות בין הקרבה אל המלך מבחינת המקום לבין הריחוק ממנו מבחינת היחס. ומצב זה, שיש בו משום פגיעה ועלבון חמור בשביל אבשלום הגאה, נמשך שנתיים ימים, ופירוש הדבר, שמבחינה פסיכולוגית התמשך הזמן הזה ללא שיעור. ואם נגרם לאבשלום מפח-נפש ביום שובו, כאשר אחרי היעדרות של שלוש שנים לא הורשה לראות את אביו, לא-כל-שכן שבתקופה ממושכת, בה התחדש והורגש העלבון מדי יום ביומו, נעשה המצב בלתי-נסבל עבורו. הקטע שבין הפסוקים 24 ו-28, המתאר את יופיו של אבשלום והמבליט במיוחד כיצד הוא התיחס אל שערו, יוצר ניגוד בין היחס של אבשלום אל עצמו לבין היחס של המלך אליו במשך שנתיים אלה. בשל האהבה העצמית היתרה של אבשלום, הבאה לידי ביטוי באותו הקטע, נעשית הפגיעה בכבודו מצד המלך המסרב לראותו לצורבת באופן מיוחד, ובעקבות זאת נעשה הסבל הנפשי של אבשלום קשה מנשוא. ראיה לכך יש במאמציו הבלתי-נלאים והאלימים לאלץ את יואב ללכת אל המלך כדי לשים קץ למצב הזה. ובוודאי יש הרבה מן האמת בדברים שיואב צריך לאמרם למלך בשמו: לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי (32).

כלומר, בהיותו במרחקים לא חש את אשר הוא חש כעת; הוא אינו מסוגל עוד לשאת את המתיחות הזאת ודורש הכרעה ברורה לכאן או לכאן – או מחילה מלאה או הענשה מלאה. כתוצאה מהתערבות יואב מחליט דוד עכשיו להתפייס עם בנו, אבל הזמן כבר עשה את שלו ואת הנעשה אין להשיב. אי-אפשר למחוק את רגשי התסכול וההתמרמרות, שהצטברו בלב אבשלום במשך שנתיים, ולכן ויהי מאחרי כן ואבשלום פותח בהכנות מעשיות להתקוממות נגד אביו.

מן הראוי לשים-לב לכך, כי בפסוק 33, המוסר על ההתפייסות בין דוד ואבשלום, נזכרת המלה המלך שלוש פעמים בקשר עם אבשלום. תופעה זו, בצירוף עם המלים וישתחו לו על אפיו ארצה לפני המלך, איננה מעידה על אוירה משפחתית חמה! כמו-כן ראויה לתשומת-לב העובדה, כי מספר ביטויים המופיעים בפסוק הנזכר חוזרים בהתחלת הפרק הבא, שם את התפקיד שממלא כאן המלך:

ויקרא אל אבשלום
ויבא אל המלך
וישתחו לו
וישק המלך

(יד 33)
(יד 33)
(יד 33)
(יד 33)

-
-
-
-

ויקרא אבשלום אליו
ועלי יבוא
להשתחות לו
ונשק לו

(טו 2)
(טו 4)
(טו 5)
(טו 5)

מכאן שההתפייסות היתה פורמלית וקרירה, והגבירה באבשלום המושפל את השאיפה לתפוס את מקום אביו המלך.

ניכרת אצל אבשלום נטיה ברורה שלא לפעול בפזיזות. אף-כי גמלה בלבו זה מכבר ההחלטה לצאת בהתמודדות עם המלך, אין הוא פותח במרד הגלוי אלא לאחר תקופה ארוכה של הכנות, המצוינת במפורש על-ידי המספר. גם אם אין לקבל את נוסח המסורה וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה (שם טו 7), ברור כי הקדיש שנים מספר (כנראה ארבע שנים) ליצירת התנאים המתאימים, ובמיוחד להשגת תמיכה נרחבת בקרב שבטי ישראל, כדי להגדיל את הסיכויים להצלחת המבצע. בעבודת-נמלים אטית ושקדנית מכין הוא את הקרקע ורוכש לעצמו פופולריות בין כל שכבות העם, ואין הוא נרתע מן המאמץ ואינו חס על הזמן: וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַּד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר... וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ (שם 2, 6).

אותה נטיה שלא לפעול בזריזות יתרה באה לידי ביטוי גם לאחר אונס תמר, כאשר אבשלום נמנע מלנקום מיד את חילול כבוד אחותו. הוא אומר לה לשכוח את הדבר (אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר– שם יג 20), אך הוא עצמו אינו שוכח ומתכנן ומכין את ביצוע מעשה הנקמה. שתי שנים תמימות הוא מחכה, והמספר מדגיש את אורך התקופה הזאת: וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים (שם 23). תקופה זו נחוצה לאבשלום לא כדי לעשות את ההכנות הדרושות אלא כדי שהזמן ירחיק מלב אמנון (ומלב דוד) כל חשד וכל חשש מפני מעשה נקמה. ואכן חשבונו עלה יפה ומזימתו הצליחה.

לא מן הנמנע כי חושי הכיר וניצל את התכונה הזאת של אבשלום להעדיף פעולה אטית ומתוכננת היטב על-פני פעולה מהירה וחפוזה. אמנם אין ספק, כי אבשלום דחה את עצת אחיתפל וקיבל את עצת חושי הגלל הכשרונות הרטוריים המזהירים של האחרון. אך סביר להניח, כי עצת חושי התקבלה על דעת אבשלום גם משום שהיא כרוכה היתה בדחיה ובהימנעות מעשיה מידית, בהולה ונחפזת.

אשר לגישור הזמן הכפול הנזכר בקשר לשמעי בן-גרא: וישב שמעי בירושלם ימים רבים. ויהי מקץ שלש שנים... (מל"א ב 39-38) – שלמה פקד על שמעי שלא לצאת מירושלים, ושמעי הביע את הסכמתו. עתה בא ציון הזמן הכפול כדי לרמז, כי ברבות הימים נעשה תוקף הפקודה רפוי יותר, הזמן של מעצרו בתוך ירושלים – מקום מושבו המקורי היה בבחורים – נתארך מאוד בעיניו (ימים רבים), וכתוצאה מפעולה כפולה זו של הזמן נעשה שמעי בלתי-זהיר; וכאשר קרה המקרה ושני עבדים ברחו לו, יצא להחזירם. שלמה, אשר כנראה מלכתחילה מעוניין היה במותו של שמעי, ניצל את ההזדמנות והוציא את שמעי להורג.

בספר שופטים נמצא גישור זמן החוזר ונשנה במהלך הספר. הכוונה לביטוי וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים (או שמונים שנה) (שופ' ג 11, 30; ה 31; ח 28) המציין את תקופת הזמן שלא קרה בה דבר. אך בעצם רומז הביטוי, כי שנות השקט והשלוה השפיעו לרעה על בני-ישראל, ובטוב להם עזבו את ה'. רק משהסתיימו שנות השקט ובני-ישראל הוטרדו על-ידי אחד העמים השכנים, חזרו אל ה' וזעקו אליו (ראה, בין השאר, שופ' ג 15-11).

כגישורי-זמן משמשים גם ביטויים כמו ויהי מימים, ויהי אחרי-כן, אחר הדברים האלה. ביטויים אלה, המקשרים בין סיפורים שונים או בין חלקים שונים של סיפור אחד, גורמים לתחושה כי חלף זמן. בהעדר הביטויים האלה היה מרגיש הקורא, כי המאורעות, המובאים בזה אחר זה, אירעו ברציפות. ההנחה הבלתי-מפורשת היא, כי רצף המאורעות נמשך בלי הפסקות, אלא אם כן ניתן איזה סימן שאין הדבר כן. העדר המלים אחר הדברים האלה באסתר ג 1, למשל, היה יוצר את הרושם, שהמלך אחשורוש גידל ונשא את המן מיד אחרי שמרדכי גילה את מזימתם של בגתן ותרש לשלוח יד במלך; ואילו עתה, הודות לאותו ביטוי, נוצר מרווח של זמן בין שתי העובדות האלה. אלא שאין ביכולתנו לקבוע כמה זמן חלף, הואיל והגישורים מן הסוג הזה כלליים הם ואינם מציינים את אורכו של הזמן הריק.

סיכומו של דבר: הגישורים מביאים את הפערים ברצף הזמן אל תודעת הקורא. הזמן קיים בפערים האלה קיום כמותי, אך אינו מעוצב עיצוב איכותי. גם בחללים הריקים פועל הזמן, מתפתחים דברים ומשתנים אנשים, אלא שכל הדברים האלה הושארו באפלה, בעוד שקטעי זמן אחרים הוצגו בבהירות והוארו באור מלא.

הגישורים בסיפורי המקרא אינם מרובים. לא הם ולא התיאורים, הפירושים וההסברים מהווים את רוב בניינו ומניינו של הסיפור. עמודי-התווך של הסיפורים במקרא הנם בראש-וראשונה הסצנות, ובמקום שני קטעי המסירה המסכמת, ואלה – יותר מן המרכיבים האחרים – קובעים את שיעור מהירות הזמן. אפשר לדלג את דילוגי הזמן, גישורי הזמן, קטעי המסירה המסכמת, ההצגה הסצנית ופירושי המספר בסולם על-פי חשיבותם, החל בחוסר חשיבות וכלה בחשיבות רבה מאוד. אלא שיש להשתמש בסולם כזה בזהירות ובגמישות ולא באופן מכני, כיון שמדובר ביצירה ספרותית, ושום יוצר של יצירה אמנותית אינו משועבד שעבוד מוחלט לכללים נוקשים.

כל אותם היסודות שהוזכרו למעלה כמרכיבים של הסיפור עשויים להופיע גם בתוך שיחה, בחינת סיפור בתוך סיפור. יסודות אלה יקבעו את המהירות הפנימית של השיחה באותו אופן כמו בסיפור הכולל. שיחה בתוך שיחה כרוכה במהירות קטנה יותר מאשר מסירה מסכמת בתוך שיחה, ואין צריך לומר כי תיאורים בתוך שיחה כרוכים במהירות קטנה לאין שיעור מגישורים או דילוגים בתוך שיחה.

כדוגמה ישמש לנו החלק הראשון, האינפורמטיבי, של דברי האשה החכמה מתקוע (שמ"ב יד 7-5). אחרי השאלה הקצרה של המלך מה לך פותחת האשה בתיאור מצבה המשפחתי: אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים. אחר-כך היא מספרת במסירה מסכמת על העניין העיקרי: וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. היא מדלגת על מה שקרה מיד לאחר מעשה ההריגה (תגובתה היא, תגובת הבן הרוצח, הלוויית המת, מנהגי האבל וכיו"ב), וממשיכה במסירת התגובה של המשפחה: וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ (הניסוח הזה במקום ותקם כל המשפחה על שפחתך, כלומר שימוש ב"עבר" במקום "עתיד" + ו', מצביע על התחלה חדשה אחרי הפסקה ברצף סיפור המאורעות). ועתה היא מביאה את דברי המשפחה בדיבור ישיר: תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ, והנה ברור כי האשה איננה מוסרת את הדברים בדיוק כפי שנאמרו, כביכול, במציאות. לא זו בלבד שהיא מקצרת ומתמצתת את דברי המשפחה, אלא היא שמה בפיהם פירוש בנוגע לתוצאות גאולת-הדם, שתואם יותר את ראייתה שלה מאשר את ראייתם שלהם: וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ. האשה מסיימת את החלק הזה של דבריה בהמשך הפירוש בדבר תוצאות מעשה הנקם, הפעם בשמה היא:וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שִׂום {שִׂים} לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה . אם נזכור, כי מטרת האשה היא לשכנע את דוד שיסלח לבנו אבשלום על רצח אחיו, כי אז נוכל להבין על-נקלה, מדוע היא מספרת על עצם הרצח במסירה מסכמת מהירה, מדוע היא מדלגת על האבל ועל צערה האישי, ומדוע היא מאיטה את המהירות ומתעכבת דווקא על הענשת הבן הרוצח ועל התוצאות העגומות של ההענשה.

עד כה נידונו עניינים הקשורים במשך של הזמן ובערכי המהירות המשתנים שלו. אבל מלבד הזמן הקאלנדרי קיים בסיפור גם זמן פסיכולוגי. אין הכוונה כאן לזמן הפסיכולוגי מבחינתם של דמויות הסיפור, אף-כי גם זה קיים בסיפור המקראי (למשל בבר' כט 20:וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ ); אלא הכוונה לקצב של הזמן, לשיעור התקדמותו מבחינת ההרגשה הסובייקטיבית של הקורא.

הקצב של זרימת הזמן בעיני הקורא מושפע מגורמים שונים. חד-גוניות מאיטה את הקצב, עניין ומתח מגבירים אותו. מרבית הסיפורים במקרא הינם בעלי מתח רב. הם מכילים חומר מרתק לרוב, הם מלאים וגדושים מאורעות בלתי-שגרתיים, התרחשויות דראמטיות, ניגודים חריפים, התנגשויות עזות. משבר רודף משבר, הדמויות הולכות ומסתבכות, והקורא מצפה בדריכות להתרת התסבוכות. הכול דינמי מאוד, תכליתי מאוד ומרוכז מאוד. תשומת-לבו של הקורא מופנית תמיד קדימה, אל הבאות. הסיפורים מתרכזים בדמויות הראשיות ובעלילה העיקרית, כמעט שאין בהם סטיות, סגנונם ישיר, פשוט ובלתי-מסורבל. כל הגורמים האלה פועלים ליצירת קצב פסיכולוגי מהיר.

אולם, פעמים דווקא מואט קצב הסיפור. אחד האמצעים להאטת הקצב בעיני הקורא הוא ההשהיה. ההשהיה גורמת להגברת המתח (אולי בניגוד למצופה), בתנאי שאינה ארוכה מדי ואינה משכיחה מלב הקורא את הנושא העיקרי. לדוגמה, לפני שנמסרת לדוד הידיעה בדבר מות בנו אבשלום יש השהיה – קטע שלם (שמ"ב יח 32-19) המספר על בקשת אחימעץ שיורשה לבשר לדוד על תוצאות הקרב, התנגדותו של יואב וחילופי הדברים ביניהם, פקודת יואב לכושי לרוץ אל דוד והחלטת אחימעץ לרוץ גם כן, עקיפת אחימעץ את הכושי במרוצתו, וציפייתו של דוד היושב בין שני השערים ומקשיב בדריכות לדיווח השוטף מפי הצופה על-אודות שני הרצים ההולכים ומתקרבים. כל אותה העת מחכה הקורא לרגע הקריטי, בו תגיע לדוד הידיעה בדבר מות בנו. וכאשר אחימעץ עומד סוף סוף לפני המלך ומוסר לו את בשורתו, עדיין נדחית השמעת ההודעה הטראגית, ודוד אינו מקבל תשובה לשאלתו רוויית החרדה על גורל בנו עד שלא מגיע גם הרץ השני. האפקט של האטה זו הוא – מלבד הגברת המתח – הבלטת אותו הרגע בו מגיעה הידיעה לאוזני דוד, ידיעה שהוא מגיב עליה בתגובה עזה וקורעת-לב, בין השאר בגלל ההשהיה נהפך רגע זה לשיאו של הסיפור. (ההאטה בקצב מודגשת כאן בדרך מיוחדת: השורש "רוץ" מופיע בדרך ניגודית לא פחות משתים-עשרה פעמים בפסקה קצרה זו!)

להאטת קצב הסיפור גורמות גם חזרות על דברים הידועים כבר לקורא. הכוונה לחזרות הנובעות מכך, שעל אותו עניין מסופר יותר מפעם אחת. חזרות כאלה שכיחות בסיפורי המקרא. כבר הוזכר (למעלה, עמ' 132), שידיעות הנמסרות בפרישה חוזרות ונזכרות לאחר מכן במהלך העלילה. נוסף לכך מובאת לעתים קרובות פקודה, הצעה, נבואה וכדומה, ולאחר-מכן נמסר על הביצוע או על ההתגשמות. כמו-כן נמסרים לא פעם התרחשות, פעולה או דיבור, ולאחר מכן מובא דיווח מפי אחת הדמויות על אותה התרחשות, פעולה או דיבור. ולא זו בלבד שבדרך זו נגרמות חזרות על אותו עניין, אלא החזרות מובאות לעתים קרובות גם באותה לשון או כמעט באותה לשון.

למשל, ה' מצווה את יהושע: בְּשָׁמְעֲכֶם {כְּשָׁמְעֲכֶם} אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ (יהושע ו 5), והמספר מודיע לאחר מכן: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ (שם 20).

נשאלת השאלה, לשם מה מובאות חזרות כאלה. הרי אפשר היה למנוע אותן, ובמקרים רבים הן גם נמנעות על-ידי ניסוחים כמו ויהי כן (בר' א 9), ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה (בר' 1 22), וידבר כדברים האלה (שמ"א יז 23), ויגד לאדניו לאמר כזאת וכזאת דברה הנערה אשר מארץ ישראל (מל"ב ה 4).

אין לקבל את ההסבר, שהחזרות באות במטרה להאט את הקצב. אמנם נגרמת תוצאה כזאת, אך נוהי רק תוצאת לוואי. באורח כללי מאוד אפשר לומר, שהחזרות גורמות להדגשה. אולם הן ממלאות תפקידים נוספים, בעיקר בתחום האפיון.

בדוגמה שהוזכרה מספר יהושע בא לידי ביטוי באמצעות החזרה המדויקת, שהכול מתרחש בדיוק בהתאם לדברו של אלהים, וכיון שמצייתים לו יהושע וכל העם, מצייתות לו אף חומות יריחו.

חשיבות מיוחדת נודעת להבדלים הקיימים לעתים בין הנוסח הראשון של הדברים לבין החזרה עליהם – הבדלים כמו הוספה, השמטה, הרחבה, תמצות, שינוי סדר והמרה (החלפת ביטוי במשנהו). ברוב המקרים משקפים ההבדלים האלה את נקודות הראות של הדוברים של בני-שיחם, והם משרתים את המגמה של הדובר שלא לפגוע באיש-שיחו, לשכנע אותו, לעורר אותו לפעולה, או לקדם את האינטרסים של הדובר בדרך אחרת.

הבדלים קיימים, למשל, בין דברי המספר על אי-החרמת עמלק בידי שאול לבין גרסתו של שאול עצמו על כך. המספר מוסר לנו: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ (שמ"א טו 9); ואילו שאול אומר לשמואל: אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ (15).

לפי דברי המספר ברור, שהיה חבל לשאול ולעם להחרים את כל הטוב שנפל לידיהם והם החרימו רק את מה שהיה חסר ערך. שאול אינו יכול להכחיש את העובדות, אבל הוא מתרץ את אי-הציות לשמואל באמרו, שרצו לזבוח את מיטב הצאן והבקר לה'. שאול אינו מזכיר בתשובתו, שלא רק העם חמל אלא גם הוא עצמו. כמו-כן משמיט הוא את שמו של אגג, כיון שהתירוץ שלו בעניין הכוונה לזבוח לה' אינו מתאים לאי-הריגת אגג.

התשובה המצטדקת של שאול אינה מועילה לו. אמנם שמואל אינו מתווכח אתו על מידת האמיתות והדיוק שבדבריו. הוא מתיחס לדברי שאול כמות שהם ושואל אותו: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה (19). עתה מודה כבר שאול שהביא את אגג (חי), אך הוא חוזר על טענתו, שהעם (כלומר, לא הוא) לקח מן השלל כדי לזבוח לה'. שמואל משיב לו, כי ה' אינו חפץ בעולות ובזבחים כשמע בקול ה'.

הבדלים קיימים, כמו-כן, בין הסיפור על מות שאול על-פי גרסת המספר (שמ"א לא) לבין אותו סיפור על-פי הדיווח לדוד (שמ"ב א). לפי דברי המספר אמר שאול לנושא כליו: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי, אך נושא הכלים ירא מלשלוח יד במלך, ולכן לקח שאול את החרב ונפל עליה. כאשר ראה נושא הכלים שמת שאול, נפל גם הוא על חרבו ומת.

לפי הגרסה של הנער העמלקי המגיד לדוד פנה שאול אליו (אל הנער העמלקי, אשר הזדמן להר הגלבוע במקרה) ואמר לו: וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי. ואכן הנער העמלקי עמד עליו והרג את שאול, כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו ואביאם אל אדני הזה.

אין כמעט ספק, שההבדלים במקרה זה נובעים מכך, שהנער העמלקי משקר. הוא משקר כי הוא סבור, שיזכה בשכר טוב מאת דוד, אם יספר לו שהוא הרג את אויבו ואם יביא לו בנוסף לכך גם את הנזר והאצעדה של המלך. דמותו של דוד מוארת על-ידי כך, שבניגוד לציפיית העמלקי אין הוא שמח על מות שאול, אלא הוא רוגז מאוד על הנער, אשר לא לירא לשלוח ידו לשחת את משיח ה'. והשקר מזכה את העמלקי לא בשכר כי-אם במות, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ יְהֹוָה (שמ"ב א 16).

יש שעניין מסוים חוזר שלוש או אף ארבע פעמים. לדוגמה, ארבע פעמים מסופר על הקשר של אדניהו (מל"א א): על-ידי המספר, על-ידי נתן לבת-שבע, על-ידי בת-שבע לדוד ועל-ידי נתן לדוד. גם כאן קיימים הבדלים דקים בין שלושת הדיווחים, ובינם לבין סיפור המאורעות כפי שהוא מובע על-ידי המספר.³⁰

המספר מודיע לנו תחילה מי תמך באדניהו ומי לא, ואחר-כך הוא ממשיך: ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא... המספר מסיים את הודעתו ברשימה של האישים, שהוזמנו להשתתף בטקס ושל אלה שלא הוזמנו.

נתן בשיחתו עם בת-שבע מקצר ומתמצת, והוא מספק במסירת העיקר: הלוא שמעת כי מלך אדניהו בן חגית... הוא אינו מזכיר את כל הפרטים, שהביא המספר – כנראה משום שהפרטים האלה ידועים כבר לבת-שבע, כפי שמסתבר מן הלשון הלוא שמעת, אך הוא מציין במפורש כי מלך אדניהו, דבר שלא אמר המספר. כלומר, על-אף השמטת הפרטים מרחיק נתן לכת בתיאור מעשה אדניהו יותר מן המספר.

בת-שבע מספר לדוד גם שמלך אדניהו – כמו נתן – וגם שזבח שור ומריא וצאן לרוב – כמו המספר. היא אף מוסיפה לתיאור הזבח מפי המספר את המלה לרב.

נתן בדברו עם המלך מודיע לו תחילה בדרך עקיפה, כי מלך אדניהו: אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי... אחר-כך הוא מודיע לו, כי זבח אדניהו שור ומריא וצאן לרוב – כלשון בת-שבע – והוא מוסיף פרטים, שלא שמענום לפני כן: והנם אכלים ושתים לפניו ויאמרו יחי המלך אדניהו.

כללו של דבר: איש אינו חוזר בצורה מדויקת על דברי קודמו, אלא כל אחד מוסיף ומחריף את תיאור הדברים. אפשר לכנות את החזרות האלה בשם חזרות מתעצמות. תפקידן הוא לחזק ולהעצים את דרכי השכנוע, וזאת כדי להשיג את המטרה המבוקשת – הנעת דוד לפעול נגד אדניהו והבטחת המלכת שלמה. כדי להשיג את המטרה מן ההכרח להתגבר על התנגדות, ולכן יש צורך באמצעי-שידול הולכים ומתגברים. מובן שאין הרבה התנגדות מצד בת-שבע, שהיא בעלת ברית טבעית לנתן היוזם את כל הפעולה, והלה אינו צריך להרבות במאמצים כדי לשכנעה לשתף פעולה עמו. גם המכשול מצד דוד אינו תוצאה מעמדה עוינת או מתנגדת, אלא מזקנה ורפיון כללי.

לאור המטרה האמורה, הבאת דוד לידי התערבות פעילה, נקל להבין מדוע משמיטים גם בת-שבע וגם נתן בדברם עם המלך את העובדה שהזכיר המספר, כי אדניהו הזמין את כל אנשי יהודה עבדי המלך. שכן ציון עובדה זו היה מחזק את הנטיה של המלך הזקן להשלים עם מצב שקשה להילחם נגדו.

בת-שבע ונתן גם ממירים מלה אחת, כדי שדבריהם יהיו מותאמים לשומע. המספר מסר בהתאם לנקודת התצפית של אדניהו: ואת שלמה אחיו לא קרא; ואילו בת-שבע ונתן אומרים למלך, בהתאם לנקודת-הראות שלו: ולשלמה עבדך לא קרא (המלה עבדך באה כדי להביע את הנאמנות למלך). מאותה סיבה הם גם אומרים: ויקרא לכל בני המלך, בעוד שהמספר אמר: ויקרא את כל אחיו בני המלך.

התאמת הניסוח לדובר מתבטאת בעובדה, שנתן מבליט את עצמו ואת נאמנותו למלך, שעה שהוא מונה את אלה שלא הוזמנו: ולי אני עבדך ולצדק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא, בעוד שהמספר כינה אותו בידיעה המקבילה נתן הנביא.

על אף החזרות האלה אינו מואט הקצב של הסיפור אלא במקצת, וזאת בגלל קיצורן. לרחבות אפית אין החזרות במקרא מביאות.

הערות שוליים:
28. השווה רש"י לבראשית לז 1.
29. אל-פי כתב-יד מקומראן והגרסה הלוקיאנית של תרגום השבעים יש לגרוס: רוח, במקום: דוד. הצירוף דוד המלך אינו נמצא בספר שמואל, אלא תמיד: המלך דוד.
30. נ. לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 176 ואליך.