פרק רביעי : אסופת הסיפורים

הספרים הסיפוריים של המקרא אינם בבחינת קבצים, המכילים אוסף של סיפורים בודדים שאין קשר ביניהם, אלא מצויים בהם, כידוע, רצפים סיפוריים מקיפים, הנוצרים על-ידי צירוף הסיפורים הבודדים למבנים רחבים יותר. מהו טיב הצירופים האלה ומהי מידת האינטגרציה של הסיפורים בתוך המבנים הרחבים?

מתברר כי קיימים קשרים מקשרים שונים בין הסיפורים הבודדים – מקצתם חיצוניים ומרביתם פנימיים.

הקשר החיצוני הפשוט ביותר הוא זה הנוצר באמצעות האות ו' – ו' החיבור או ו' ההמשך (המכונה גם ו' ההיפוך, אך מוטב להשתמש במונח ו' ההמשך). למשל, וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ (בר' ד 1), בהתחלת הסיפור על קין והבל, או וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם (בר' יג 1), בהתחלת הסיפור על הפרידה בין אברהם ולוט. לעתים מוצאים אנו כאמצעי קישור בין שני סיפורים את המלה ויהי (בר' ו 1) או ביטויים כמו אחר הדברים האלה (בר' טו 1), ויהי בעת ההוא (בר' כא 22), ויהי אחרי מות משה (יהושע א 1), ויהי אחרי כן (שופ' טז 4), ויהי בימים ההם (שופ' יט 1). נוסחאות קישור אלה ודומיהן שכיחות למדי בפתיחת סיפורים במקרא.

אך נשאלת השאלה, אם לפנינו טכניקת קישור חיצונית גרידא. האם לא ייתכן, שנוסחאות הקישור הנזכרות רומזות לקשר פנימי בין הסיפורים המחוברים על-ידיהן? הלוא סיפורים רבים במקרא עומדים זה ליד זה ללא נוסחאות קישור כלל, ומכאן שבאותם המקרים שישנן נוסחאות כאלה, הן רומזות לזיקה מהותית והדוקה יותר בין שני הסיפורים המקושרים. מהי אותה זיקה מהותית או מה מובע על-ידי נוסחת הקישור יש לבדוק בכל מקרה לגופו.

למשל, סיפור העקדה פותח במלים: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (בר' כב 1). מלים אלה רומזות לקשר מהותי בין סיפור זה לבין מה שסופר לפני כן על הולדת יצחק בעת שאברהם כבר היה בן מאה שנה, על המשתה הגדול שערך אברהם ביום הגמל את יצחק ועל גירוש הבן האחר של אברהם, ישמעאל, מן הבית. הנסיון של אברהם, שמסופר עליו בסיפור העקדה, מקבל חריפות וחומרה מיוחדת על רקע העובדות הללו המסופרות בפרק הקודם. אחרי שנים של ציפיה לבן, שנולד סוף סוף בדרך נס לאברהם ולשרה בזקנתם, אחר השמחה והאושר עם גדילת הבן הזה, ולאחר שהבן האחר הורחק אל המדבר ויצחק נשאר הבן היחיד בבית – אחר הדברים האלה נצטווה אברהם להעלות את הבן הזה לעולה!

בין סיפור דוד ובת-שבע ובין סיפור אמנון ותמר מקשר הביטוי וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן (שמ"ב יג 1). ההקבלה בין שני הסיפורים האלה בולטת לעין, באשר בשניהם חטא מיני גורר הריגה. הקישור המפורש יחד עם ההקבלה התימטית רומזים לתפיסה הבאה לידי ביטוי בתוכחת נתן (שמ"ב יב 11-10), שלפיה הרעה שקמה לדוד מביתו היא בבחינת עונש על חטאו.

נוסחת הקישור הזאת מופיעה גם בפתיחת סיפור מרד אבשלום (שמ"ב טו 1), ואין להטיל ספק בקשר הסיבתי שבין רוגזו של דוד על אבשלום בגלל רצח אמנון (רוגזו של המלך והמאמצים לפייסו הם הנושא של פרק יד) ובין עצם התקוממותו של אבשלום נגד אביו (פרקים טו ואילך).

סוג אחר של קישור הוא זה שנוצר על-ידי כך, שסיפור אחד מתחיל באותו עניין או באותן המלים שהסיפור הקודם הסתיים בהם. למשל, הסיפור על אברם במצרים (בר' יב 20-10) מסתיים במלים: וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ . והסיפור הבא, הדן בפרידה בין אברם ולוט (בר' יג) פותח במלים וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ .

הסיפור על שאול ועמלק (שמ"א טו) מסתיים בידיעה, ששמואל לא יסף לראות את שאול עד יום מותו, כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיהֹוָה נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל. מיד לאחר-מכן מובא הסיפור על משיחת דוד (שמ"א טז 13-1), והוא מתחיל במלים: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל . אותו סיפור מסתיים במלים: וַתִּצְלַח רוּחַ יְהֹוָה אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה; ובאותו עניין ממש (רוח ה') פותח הסיפור הבא, המספר על הבאת דוד אל בית שאול כדי שינגן לפניו: וְרוּחַ יְהֹוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל...

צירוף סיפורים בודדים לכדי חטיבה רחבה יותר עלול להביא לידי כפילויות או אפילו סתירות. במקרים אחדים, כאשר קיימת כפילות או סתירה כזאת, מוצאים אנו התיחסות מפורשת או מרומזת בתוך הסיפור האחד אל הסיפור האחר, המקביל לו או המנוגד לו.

הסיפור על יצחק, רבקה ואבימלך מלך גרר (בר' כו) מקביל במידה לא מבוטלת לסיפור על אברם, שרי ופרעה מלך מצרים (בר' יב 10 ואילך). לא זו בלבד שבשניהם מוצגת האשה כאחותו של הבעל, כדי שהלה לא ייהרג בארץ הזרה (כמו גם בבר' כ', בסיפור על אברהם, שרה ואבימלך מלך גרר), אלא שניהם פותחים במלים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ. אלא שבסיפור השני נוספו המלים מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם, וכך נקבע במפורש, ששני הסיפורים, למרות הדמיון המופלג ביניהם, מספרים על מאורעות שונים.

בפסוק וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים (שמ"א יז 12) מפריעה המלה הזה מבחינה עניינית ומבחינה דקדוקית. מלה זו נועדה לרמוז לקורא, כי דוד וישי, המוצגים לפניו כאן בסיפור דוד וגלית כדמויות חדשות, הם אותם האנשים, הידועים לו כבר מן הסיפורים שבפרק הקודם על משיחת דוד ועל הבאתו אל שאול כדי לנגן לפניו. גם מה שנאמר בהמשך, וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם (15), לא נאמר אלא לצורך הרמוניזציה בין סיפור דוד וגלית, שבו נמצא דוד עם אביו בבית-לחם, לבין הסיפור הקודם, שבו נמצא דוד עם שאול ומשמש לו נושא כלים. לעומת זאת לא נעשה נסיון לפתור את הקושי שבסיפור דוד וגלית אין שאול מכיר את דוד (יז 58-55), בעוד שבסיפור הקודם מצא דוד חן בעיני שאול ושאול אהב אותו מאוד (טז 22-21).

קשר פנימי בין הסיפורים השונים נוצר תדיר על-ידי כך, שאותה הדמות הראשית משותפת לכולם. במקרה זה דן כל אחד מהסיפורים במעשה אחד ממעשי הגיבור. הגיבור מעניק אחדות לסיפורים הבודדים, לא רק משום שהוא מופיע בכולם אלא גם בגלל היסודות הקבועים באופיו, הבאים לידי ביטוי בסיפורים השונים. בדרך זו נוצרת מחרוזת של סיפורים, המציגים לפי סדר כרונולוגי אפיזודות שונות מחיי הגיבור – לפעמים מעט אפיזודות מרכזיות, ולפעמים מהלך חיים מן הלידה ועד המוות (אך אין לנו במקרא רצף שלם ובלתי-מקוטע של חיי הגיבור). כדוגמאות אפשר להזכיר את מחרוזת סיפורי אברהם בספר בראשית, את מחרוזת סיפורי שמשון בספר שופטים ואת מחרוזת סיפורי אליהו בספר מלכים.

במחרוזות אלה ערוכים הסיפורים זה אחר זה בסדר קווי פשוט. ואולם ישנם מקרים, שהסיפורים במחרוזת מאורגנים בצורת טבעת. דוגמה לכך הם סיפורי יעקב. סיפורים אלה מסודרים כך, שתחילה מובאים מספר סיפורים על יעקב ועשו בארץ כנען, אחר-כך סדרה של סיפורים על יעקב ולבן בחרן, ולבסוף שוב על יעקב ועשו בארץ כנען. בין הסיפורים על יעקב בארץ כנען לבין הסיפורים עליו בחרן מפרידה האפיזודה בבית-אל, ובין הסיפורים על יעקב בחרן לבין הסיפורים עליו בארץ כנען מפרידה האפיזודה של פנואל (ושל מחנים, המקבילה לה). שתי האפיזודות האלה דומות זו לזו:²⁵ יעקב לן בבית-אל כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ (בר' כח 11), וכאשר הוא עוזב את פנואל, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ (בר' לב 32). בשני המקומות האלה זוכה יעקב להתגלות אלהים בלילה, בשניהם אלהים מברך אותו, ואת שמות שני המקומות קובע יעקב על יסוד ההתגלות שהתנסה בה. כך מתקבל המבנה הבא של מחרוזת סיפורי יעקב:
כנען
בית-אל
חרן
פנואל
כנען

לעתים נבנה גשר בין הסיפורים הבודדים המרכיבים את המחרוזת באמצעות מלים מנחות (או מוטיבים חוזרים), אשר בהופעתן החוזרת מרמזות לקשר מהותי בין הסיפורים השונים, לקו מאחד ולמשמעות הטמונה בעלילה הכוללת.

למשל, במחרוזת סיפורי אברהם חוזרים המלים והשורשים הבאים: לך לך, ברך, מגן, ענה, צדקה ומשפט.²⁶

במחרוזת סיפורי אליהו מצויה כמלה מנחה, בין השאר, המלה אש. היא מופיעה בסיפור על ההתמודדות בין אליהו ונביאי הבעל על הר הכרמל (חמש פעמים), בסיפור על התגלות ה' לאליהו בחורב (שלוש פעמים), בסיפור על שרי החמישים הנשלחים אל אליהו על-ידי אחזיה (חמש פעמים) ובסיפור על עליית אליהו לשמים (שתי פעמים). בכל המקרים אין מדובר באש רגילה כי-אם באש אלהים; לרוב יורדת האש מן השמים, ובסיפור האחרון היא מעלה את אליהו אל השמים. האש הזאת "אוכלת" פר, עצים, מזבח וגם בני אדם, והיא מסמלת את הכוח הנורא, המאיים וההרסני של ה', שאליהו הוא נביאו.

כנגד המלה אש מצויה בסיפורי אליהו לעתים קרובות גם המלה מים (11 פעמים), וכן מלים הקרובות לה כמו נחל (שבע פעמים), טל מטר וגשם (שמונה פעמים) ו"שתה" (שבע פעמים). בנוסף לפועל "שתה" חוזר גם הפועל "אכל" הרבה בסיפורי אליהו, הן בהקשר של אכילת לחם (או בשר) והן בהקשר של אכילה על-ידי האש. מלים אלה יוצרות מכלול אחד, הקשור בוודאי לבצורת ולרעב שמסופר עליהם בסיפורים אלה; אך אינו מצטמצם בנושא זה, אלא הוא מתרחב ומקיף את כלל פעולתו של אליהו.

במחרוזת הסיפורים כל סיפור הוא יחידה לעצמה באשר הוא מכיל עלילה שלמה; אך יחד עם זאת הוא משמש גם כחוליה במסכת הרחבה ותורם את חלקו ליצירת העלילה הכוללת של כל המחרוזת. ואולם העלילה הכוללת הזאת של כל המחרוזת היא לעתים רופפת למדי, ואין בה תמיד מערכת הדוקה של סיבה ומסובב. העלילה הכוללת מבוססת יותר על העקרון הכרונולוגי – זה אחר זה – מאשר על העקרון הסיבתי – זה בגלל זה.

מידה רבה יותר של אחדות מוצאים אנו בגוש הסיפורים בשמואל ב' יא – כ. סיפורים אלה עוסקים בדוד ובבני משפחתו, ובשל הקשר הפנימי ההדוק ביניהם אינם עוד בבחינת מחרוזת. אף שכל סיפור מכיל עלילה שלמה לעצמה ובכל אחד עומדת התרחשות אחרת או אישיות אחרת במרכז, קיימת בהם עלילה כוללת בעלת מבנה סיבתי הדוק למדי. העלילה פותחת בחטא הניאוף של דוד עם בת-שבע. כדי לטשטש את החטא הזה גורם דוד למותו של אוריה (המלחמה נגד רבת-עמון משמשת כרקע לסיפור זה והיא מסבירה הן את ההעדרות הממושכת של הבעל מן הבית והן את נסיבות הריגתו). בעקבות חטאיו של דוד באה התוכחה של נתן, ולאחר-מכן שורה של אסונות, שהם בבחינת עונש לדוד: תחילה מת הילד, אשר נולד לדוד ולבת-שבע, אחר-כך אונס אמנון את תמר, ובעקבות זאת רוצח אבשלום את אמנון. בגלל הרצח נאלץ אבשלום לברוח אל גשור. יואב מצליח, בעזרת האשה החכמה מתקוע להשיג את הסכמת דוד להחזרת אבשלום לירושלים, אך עוברות עוד כמה שנים עד שהמלך נאות להתפייס עם בנו. היחסים המתוחים בין האב לבן מובילים למרד של אבשלום נגד דוד. סיפור מרד אבשלום, שהוא בעצמו בעל התפתחות עלילתית מורכבת והגיונית כאחד, מסתיים במות אבשלום ובחזרת דוד לכס מלכותו בירושלים.

הגיבוש העלילתי של חטיבת סיפורים זו נובעת לא רק מן העובדה, שהמאורעות בסיפור אחד נגרמים בדרך הגיונית על-ידי המאורעות בסיפור קודם, אלא גם מן העובדה שקיימת אנלוגיה במבנה התימטי של הסיפורים: מה אצל דוד באה הריגה בעקבות החטא המיני, אצל אמנון, אצל אבשלום (ובמידה מסוימת גם אצל אדניהו המנסה לרשת את אביו עוד לפני מותו) באה הריגה בעקבות החטא המיני:²⁷

דוד
אמנון
אבשלום
(אדניהו

+
+
+
+

בת שבע
תמר
פילגשי דוד
אבישג)

←
←
←
←

הריגת אוריה
הריגת אמנון
הריגת אבשלום
הריגת אדניהו

המבנה האנלוגי הזה מבטא את התפיסה הטמונה בסיפורים אלה והפועלת גם היא כגורם מאחד: על דוד לראות כיצד אותה תאוה ואותה אלימות, שהוא עצמו נכשל בהן, חוזרות אצל בניו וגורמות סבל רב ותוצאות הרסניות ביותר, פועל כאן אפוא העקרון של מידה כנגד מידה, או מוטב לומר – העקרון של מידת בנים כנגד מידת אב. במידה שדוד מודד בה, מודדים לבניו, אך העונש המוטל על הבנים מוצג בעת-ובעונה-אחת גם כעונש לאביהם.

חטיבת סיפורים זו, המצטיינת במידה ניכרת של אחדות, משובצת עצמה במסגרת סיפורית רחבה יותר, המקיפה את מכלול הסיפורים על דוד; ואלה מצטרפים יחד עם קובצי סיפורים אחרים לספר שמואל, כשם שסיפורי אברהם הם חלק מסיפורי האבות, וסיפורי האבות מתחברים עם סיפורים אחרים כדי ליצור את ספר בראשית. במבנים הרחבים האלה אין התפתחות עלילתית הדוקה ומעובדת היטב מבחינת הקשרים הסיבתיים הפנימיים בין כל המרכיבים, אך בכל זאת קיימת בהם מידה ניכרת של אחדות, הן בשל השקפה אחידה המונחת ביסודם והן בשל מאפיינים ספרותיים משותפים (בתחום הסגנון ודרכי הסיפר). כמו-כן קיימים חוטים המקשרים בין סיפורים המשתייכים לחטיבות ולמחרוזות סיפוריות שונות.

לדוגמה, בסיפור מרד אבשלום ישנן שתי פסקאות (שמ"ב טז 4-1, יט 31-25), המספרות על מפיבשת ועל ציבא נערו. מפסקאות אלה נמשכים חוטים אל מה שסופר קודם בפרק ט על החסד, שעשה דוד עם מפיבשת, הבן הפיסח של יונתן, ועל התפקיד שהטיל דוד על ציבא לעבד למפיבשת את האדמה, שהיתה שייכת לשאול. ומפרק ט נמשכים חוטים אל הסיפורים המוסרים על היחסים בין דוד ויונתן (שמ"א יט-כ), ומכאן אל מכלול הסיפורים על דוד ושאול. שכן פרק ט פותח בזה הלשון: וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲכִי יֶשׁ עוֹד אֲשֶׁר נוֹתַר לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן; ובהמשך אותו פרק נאמר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַאֶפֶס עוֹד אִישׁ לְבֵית שָׁאוּל וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד אֱלֹהִים, וכן:וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד אַל תִּירָא כִּי עָשׂה אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד בַּעֲבוּר יְהוֹנָתָן אָבִיךָ . להדגשת החסד בהקשר זה ראוי להשוות שמ"א כ 15-14, שם אומר יהונתן לדוד: וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד יְהֹוָה... וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם. וכן מתקשר שמ"ב פרק ט לשמ"ב כא 14-1, שגם שם מסופר על יחסו של דוד אל בית שאול, ואל שמ"ב ד 4, ששם נזכר הבן של יהונתן לראשונה ומוסבר כיצד נעשה נכה-רגליים.

דוגמה מובהקת למעגלים השונים של המבנים הסיפוריים במקרא אפשר למצוא בספר שופטים. הסיפור על שמשון ודלילה (שופ' טז 31-4) הוא סיפור שלם בפני עצמו והוא בעל מבנה עלילתי הדוק. בפרישה נמסר, כי שמשון אהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה. שלוש פעמים שואלת אשה זו את שמשון במה כוחו גדול ובמה ייאסר, ושלוש פעמים משיב לה שמשון תשובה כוזבת; שלוש פעמים אומרת היא: פלשתים עליך שמשון, ושלוש פעמים מתברר שכוחו עדיין עמו. אך בפעם הרביעית, אחרי שדלילה משתמשת בתחבולות נשיות, נכנע לה שמשון ומגלה לה את האמת, וכתוצאה מכך נופל הוא בידי הפלשתים, אשר אוסרים אותו ומנקרים את עיניו. ואולם בסופו של-דבר חוזר אליו כוחו ובמותו עולה בידו להמית אלפי פלשתים, רבים מאלה שהמית בחייו.

סיפור זה הוא חוליה במחרוזת סיפורי שמשון, מחרוזת המורכבת מסיפורים פחות-או-יותר עצמאיים, המספרים כל אחד על אחד ממעלליו של הגיבור, החל בלידתו וכלה במותו. האחדות במחרוזת סיפורים זו מושגת הודות לאישיותו של הגיבור, המופיע בכולם כאדם ראשוני ומחוספס, בעל כוח פיסי רב, המופעל באופן בלעדי וללא מעצורים על-ידי תאוותיו ורגשותיו, וכן הודות לרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המשותף לכולם.

מחרוזת סיפורי שמשון מצטרפת לשורת סיפורים על מעשי השופטים, ויחד הם יוצרים את ספר שופטים. ספר שופטים אינו סתם אוסף של סיפורים על שופטים שונים, אלא יש בו מידה ניכרת של אחדות וגיבוש, בעיקר בגלל ההשקפה השלטת בו. לפי השקפה זו, המנוסחת במפורש בפרק ב של הספר, עזבו בני-ישראל את ה' ועבדו את הבעלים; כעונש שלח להם ה' אויב בדמות אחד העמים השכנים; בני-ישראל זעקו אל ה', ה' שלח להם שופט כדי להציל אותם מידי אותו אויב, וחוזר חלילה. ספר שופטים בנוי כך, שהסיפורים על השופטים השונים משובצים בסכימה הכללית הזאת, והם מדגימים ומפרטים את השלב במחזור המאורעות, שבו מציל השופט את שבטי ישראל הנאנקים תחת עולו של האויב. גם השיטה הכרונולוגית השלטת בספר שופים, שלפיה שקטה הארץ ארבעים שנה (פעם אחת שמונים שנה, פעם אחת עשרים שנה) אחרי כל שופט גדול, תורמת לאחדותו של הספר.

אך גם ספר שופטים כולו אינו אלא חלק של חיבור מקיף, אשר מספר את ההיסטוריה מבריאת העולם (ספר בראשית) ועד גלות בבל (ספר מלכים). חוטים מקשרים בין הספרים השונים המרכיבים את החיבור המקיף הזה. למשל, בספר שמואל מובאים דברי יואב על נסיבות מותו של אבימלך: מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ (שמ"ב יא 21) – ופרטי המעשה הזה מסופרים בספר שופטים (ט 54-50), כמו-כן קיימת גם בחיבור המקיף השקפה אחידה, השקפה הרואה את מהלך ההיסטוריה כהתגלמות היחסים בין האל האחד בורא העולם לבין עם ישראל שנבחר על-ידו.

הערות שוליים:
25. J. P. Fokkelman, Narrative art in Genesis, p. 208 ff.
26. מ.מ.בובר, דרכו של מקרא, עמ' 292 ואילך.
27. J. Blenkinsopp, 'Theme and motif in the Succession History (2 Sam XI 2 ff) and the Jahwist corpus', Supplements Vetus Testamentum 15 (1966).