פרק שלישי : עיצוב הדמויות בדרך עקיפה : מעשים

טיבו של אדם מתגלה במעשיו; הפעולה היא מימושו של האופי. תכונות האופי נודעות מתוך מה שעושה אדם לא פחות מאשר מתוך מה שהוא אומר. מכיוון שהמהות הפנימית של האדם מתגלמת בהתנהגותו החיצונית, יכול המחבר החפץ לאפיין את דמויותיו להציג אותן בפעולה במקום להגדיר את תכונותיהן במלים שלו. ואכן, בסיפורי המקרא משמש המעשה כאמצעי אפיון ראשון במעלה: אנו מכירים את הדמויות המקראיות בעיקר מתוך התנהגותן במצבי-החיים השונים.

פעולות הדמויות הן גם אבני הבניה של עלילת הסיפור. אולם אין לראות בדמויות אמצעי להפעלת העלילה בלבד. עניינו של הסיפור אינו רק במאורעות שאירעו כי אם גם באנשים, אשר המאורעות אירעו להם. אמנם העלילה ממלאה תפקיד מרכזי בסיפור המקראי, אך אף-על-פי-כן חשוב בו האדם לא פחות מן ההתרחשות.

אפשר לומר כי בין הפעולות, שהעלילה מורכבת מהן, ובין הדמויות קיימים יחסי-גומלין: הדמויות הן פונקציה של הפעולות, והפעולות הן פונקציה של הדמויות – כלומר, כשם שהדמויות משמשות את העלילה, כן משמשת העלילה את הדמויות, מאירה אותן ותורמת לאפיונן. ולא עוד אלא כשם שאופי הדמויות משפיע על מהלך המאורעות, כן משפיע, לעתים, מהלך המאורעות על אופי הדמויות.

אולם, הטכניקה של בניית האופי באמצעות הפעולות מעמידה את הקורא בפני בעיה. שכן מטבעה של טכניקה זו, כי אין היא מגלה לנו מה הם המניעים הפנימיים, אשר הולידו את המעשים. ממש כמו בחיים חייבים אנו לשער השערות בדבר מניעיו של פועל הפעולה. השערות אלה תהיינה מושתתות על ידיעות בדבר מעשים אחרים של אותו אדם, על דברים שהוא השמיע ושיש בהם כדי לגלות את כוונותיו, וכן על ההבנה הפסיכולוגית שלנו בדבר טבע האדם.

למשל, על-אודות דוד מסופרים לנו מעשים אחדים, שקשה לנו מאוד להחליט מה היו המניעים להם. למה החזיר דוד את מיכל אליו, לאחר שהיתה לפלטיאל בן ליש לאשה – בגלל האהבה ששררה ביניהם או בגלל שקנה אותה במאה ערלות פלשתים, או שמא בגלל היותה בת המלך (שמ"ב ג 16-14)? לשם מה הוציא דוד להורג את רכב ואת בענה, שני רוצחי איש-בשת בן שאול (שם ד 12-8)? האם מתוך זעם על הרצח בדם קר, כטענתו, או מתוך חישובים פוליטיים (לרכוש את אהדת שבטי ישראל)? מפיבשת בן יהונתן בן שאול הובא על-ידי דוד לירושלים והוענקה לו הזכות לאכול תמיד על שולחן המלך (שם ט') – כלום היתה בכך עשיית חסד בעבור יהונתן, כדברי דוד עצמו, או אמצעי להשגיח מקרוב על צאצא זה של המלך הקודם? מדוע סלח דוד לשמעי בן-גרא, אשר השפיל וקילל אותו נמרצות, ומדוע נשבע לו שלא ימות (שם יט 24-23)? האם היה בזה רוחב-לב אמיתי או שמא הודרך דוד על-ידי שיקולים מדיניים (יחסים תקינים עם שבט בנימין ועם משפחת בית שאול)? והחלטת דוד למנות את עמשא לשר-צבא במקום יואב על-אף העובדה, שעמשא שימש קודם לכן כשר צבאו של אבשלום נגד דוד – האם נבעה גם היא משיקולים מדיניים (תמיכת שבט יהודה) או משנאה אישית כלפי יואב, אשר הרג את בנו אבשלום ואשר תבע מן האב השכול בתקיפות ובגסות להתגבר לאלתר על כאבו הצורב (שם י"ט)?

אין בידנו להשיב על השאלות הללו. אפשר שפעלו במקרים הנזכרים מניעים שונים, אשר הולידו במשותף את המעשים האלה. מכל מקום, השאלות בדבר המניעים של דוד מתעוררות לא פעם בעקבות פעולות שונות שלו. לעתים לא-נדירות ניתן לפרש את כוונותיו לכאן ולכאן, ויש משום חידה בדמות דיוקנו כפי שצוירה. אף-על-פי שמסופר על דוד יותר מאשר על כל דמות אחרת במקרא, ואולי דווקא משום כך, קשה לנו ביותר לרדת לעומקה של אישיותו. אך גם לגבי אישים אחרים מתעוררות לא פעם שאלות בדבר כוונותיהם ומניעיהם.

מעשי הדמויות בחיי יומיום כמעט שאינם מתוארים בסיפורי המקרא. אין אנו שומעים בדרך-כלל על הפעולות הקטנות, החוזרות ונשנות, שאדם מבצען דרך שגרה. אנו פוגשים את הדמויות המקראיות בעיקר בנסיבות-חיים מיוחדות ובלתי-רגילות, במצבי-לחץ ובעתות משבר, כשעליהן לעמוד במבחנים קשים.

באותם המקרים שמסופר בכל זאת על מעשים פעוטים, יומיומיים, יש לדבר חשיבות לאפיון הדמויות. אין זה מקובל בסיפורי המקרא להביא לידיעת הקורא, שהגיבור אכל או שתה, אבל על עשו נאמר, אחרי שקיבל מיעקב אחיו לחם ונזיד עדשים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בר' כה 34); עשו מאופיין על-ידי פעלים אלה כאיש הפעולה, שההנאה המידית, החומרית, חשובה לו יותר מכול.

על יהוא נאמר וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ (מל"ב ט 34), מיד לאחר שנתן הוראה להפיל את המלכה איזבל מן החלון וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה (שם 33); על-אף הרצח המבהיל, על-אף הדם הניתז, הולך יהוא לאכול ולשתות, כאילו דבר לא קרה!

גם כאשר מסופר על אי-אכילה, תורם הדבר לאפיון הדמויות: מדי שנה בשנה, מדי עלותם לבית ה' בשילה, הכעיסה פננה את חנה; חנה לא ענתה לפננה, אלא וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל (שמ"א א 7). צערה של חנה הוא עמוק, אך הוא מתבטא באי-אכילה ובבכי ולא בהתקפת-נגד, כלומר הוא מופנם.

המלך אחאב, אחרי שסירב נבות למכור לו את הכרם, שב אל ביתו סר וזעף וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם (מל"א כא 4). למלך היה מצב-רוח רע, הוא נפגע קשה על-ידי הסירוב, אך אינו נוקט בכל פעולה אלא תגובתו היא: שכיבה במיטה, הסבת הפנים ואי-אכילה.

או דוגמה אחרת, על הנער שמואל מסופר, כי שירת את ה' לפני עלי (שמ"א ג 1). בהיותו שוכב בהיכל ה' בשילה התגלה לו ה'. אחרי ההתגלות הזאת וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְהֹוָה (שם 15). לשם מה מסופר, ששמואל פתח את הדלתות בבוקר? לכאורה פרט חסר חשיבות, אך למעשה אמצעי לאפיין את שמואל. המאורע הכביר – התגלות ה' – לא סיחרר את ראשו (אף-על-פי שדבר ה' יקר היה בימים ההם, אין חזון נפרץ), הוא אינו מתנשא אלא ממשיך במילוי תפקידיו כרגיל.

מדי פעם נאמר על אדם, כי השכים בבוקר. ציון עובדה זו בא בדרך-כלל כדי להעיד על אותו אדם, שהוא מזדרז למלא תפקיד מסוים. כך, למשל, אברהם, לאחר שאלהים אמר לו לשמוע בקול שרה ולגרש את הגר ואת ישמעאל, וכן לאחר שאלהים הטיל עליו להעלות את יצחק בנו לעולה – וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (בר' כא 14, כב 3). אין אברהם דוחה את המשימה הבלתי-נעימה.

אך, כאמור, ציון פעולות פעוטות ושגרתיות הוא נדיר בסיפורי המקרא. כיוון שמועלים כמעט רק מעשים גדולים ויוצאים מגדר הרגיל, מתעוררת השאלה אם יש במעשה הבלתי-שגרתי, שהוא מטבעו בודד וחד-פעמי, כדי להצביע על קווים אופייניים בדמות הפועלת. שכן, רק אם חוזר אדם מספר פעמים על אותו מעשה עצמו או על מעשים דומים במהותם, יש בכך כדי ללמד על נטיה הטבועה בו, ובעקבות זאת – על אופיו, ואילו מעשה אחד ובודד אינו חייב להעיד אלא על דחף חולף.

האם מוצדק יהיה, דרך משל, לייחס לקין תכונה של רוצח על-סמך העובדה, שרצח פעם אחת? האם יש לראות באהרן אדם בעל אופי חלש, כיוון שנכנע לעם ועשה להם עגל זהב? או האם האופי של יעל אשת חבר הקיני מוגדר על-ידי כך, שתקעה יתד ברקתו של סיסרא אשר שכב עייף באוהלה? האם מצביע האונס של תמר על קו אופייני באישיותו של אמנון? והאם מעידות (כדי לנקוט גם דוגמה חיובית) קבלת-הפנים וההגנה, שהעניק לוט לשני המלאכים שבאו לסדום, שהוא מכניס אורחים?

בחיים לא כל מעשה שנעשה על-ידי אדם הוא גם אופייני לו. מה שאין כן ביצירה הספרותית או, על-כל-פנים, ביצירה הספרותית הקצרה. בנידון זה נודעת חשיבות לאורך היצירה, שהרי בסיפור הקצר חסר המקום לתיאור מעשים שונים או פעולות חוזרות של אותה הדמות, ועל כן משמש המעשה האחד והיחיד כאמצעי לבניית דיוקנה. הסיפור הקצר בוחר לספר על אותו מעשה, שהוא אופייני לאותה הדמות ושיש בו כדי להמחיש את מה שהסיפור מעוניין להציג כצד מהותי. הדמות של קין נחרתת בזכרוננו כמי שרצח את אחיו, והדמות של אמנון כמי שעינה את אחותו. אילו רצה המחבר שנראה אותם בדרך אחרת, היה מספר על מעשים אחרים (או נוספים) שלהם.

לעומת זאת, בסיפור ארוך יותר – ולעניין זה אין הבדל אם מדובר בסיפור ארוך אחד או בשרשרת של סיפורים קצרים שבכולם מופיעה אותה הדמות – ישנה האפשרות לספר על מעשים שונים, שיש בהם כדי להצביע על אותה נטיה או אותה תכונת-אופי.

מספר פעמים מציית אברהם לצו אלהי קשה ביותר: כאשר הוא עוזב בגיל גבוה את ארצו, מולדתו ובית אביו כדי ללכת לארץ בלתי-ידועה (בר' יב 5-1); כאשר הוא מל את ערלתו בהיותו בן תשעים-ותשע שנים (שם יז 24); כאשר הוא שולח את בנו ישמעאל אל המדבר (שם כא 14); וכאשר הוא הולך להעלות את בנו יצחק לעולה (שם כב).

שמשון, שכוחו וגבורתו יוצאים לאור בהזדמנויות רבות ובמעשים שונים, מתגלה בחולשתו, כאשר הוא נכנע פעמיים לשידולים של אשה. פעם ראשונה, כאשר הוא מגלה את פתרון החידה, שהוא חד לפלשתים, לאשה התמנתית, שהציקה לו ובכתה עליו במשך שבעה ימים (שופ' יד); ופעם שניה, כאשר הוא מגלה לדלילה, שהציקה לו בדבריה כל הימים, במה כוחו גדול ובמה ייאסר (שם טז).

פעמיים גם מסופר, שיואב בן-צרויה הורג בערמה ובאורח בוגדני שר-צבא מתחרה: תחילה את אבנר בן-נר (שמ"ב ג 27-26), ואחר-כך את עמשא (שם כ 10-9). האופי הקשה והקשוח של יואב (וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, אומר דוד אחרי רצח אבנר) בא לידי גילוי גם בהריגתו את אבשלום, על-אף ידיעתו מה רב הכאב שייגרם למלך כתוצאה מכך.

פעמים נוקט המספר טכניקה אחרת כדי להבהיר לנו, שמעשה מסוים הוא אופייני לדמות מסוימת. יש שהוא מציין במפורש, שהמעשה הנידון נעשה על-ידי אותה דמות דרך קבע. כך מסופר על אלקנה, שנהג לעלות מימים ימימה לשילה כדי להשתחוות ולזבוח לה' (שמ"א א 3, 7), והדבר מעיד על דתיותו. על אבשלום נאמר, שמקץ ימים לימים גילח את ראשו ושקל את שערו (שמ"ב יד 26), והדבר מוכיח את אהבתו העצמית המופרזת. על איוב אומר המספר, כי בתום ימי המשתה שעשו בניו וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים (איוב א 5), והדבר מדגים עד כמה האיש תם וישר וירא אלהים וסר מרע.

הרבה מאוד ניתן ללמוד על אופיו של אדם מן ההכרעות שהוא מכריע, ההכרעה, בהיותה בחירה בין אלטרנטיבות שונות, יש בה כדי לגלות את סולם הערכים של האדם. היא מלמדת אותנו על תוצאות המאבק המתחולל בין הכוחות הפנימיים שלו, בין יצרים, תשוקות, רגשות וערכים רוחניים – מוסריים, דתיים או חברתיים. בסיפורי המקרא נדרשות הדמויות, לעתים קרובות, להכריע בין ערכים מתנגשים או בין תביעות המוסר מצד אחד ובין התאוות מצד שני – תאוות שלטון, תאוות נקם, תאוות בשרים וכו'. אנו למדים על ההכרעות של הדמויות בדרך עקיפה, מתוך שאנו מסיקים מן התוצאות (המעשים) על הסיבות (ההכרעות) שקדמו להן והולידו אותן.

לדוגמה, יונה הצטווה על-ידי ה' ללכת אל נינוה ולהינבא עליה. הוא יכול להחליט למלא את הצו או לא למלא אותו. החלטתו לברוח תרשישה (כלומר בכיוון הפוך) מעידה עליו, שהיוקרה האישית חשובה לו יותר הן מן הצו האלוהי והן מהסיכוי להציל חיי בני-אדם רבים. בהיותו על האניה מתחילה סערה גדולה על הים, וכל המלחים עסוקים בתפילה ובהטלת כלים אל הים. יונה יכול לעשות כמוהם, אבל הוא מחליט ללכת לישון בירכתי הספינה. החלטה זו מלמדת על היחס האדיש שלו אל החיים.

כאשר מתברר למלחים על הספינה, שיונה הוא הסיבה לסערה הקשה, האפשרות בידם להרוג את יונה כדי להציל את חייהם. אבל הם מחליטים לשאול את יונה עצמו מה לעשות לו; וגם אחרי שיונה אומר להם שיטילוהו אל הים, מחליטים הם לנסות תחילה להגיע אל היבשה בחתירה, ורק אחרי שהם נוכחים לדעת, שהדבר אינו עולה בידם והים הולך וסוער עליהם, נופלת ההכרעה להטיל את יונה אל הים. החלטות אלה מלמדות, שהערכים המוסריים של המלחים אמיצים יותר מיצר החיים שלהם, שהם מחשיבים את חיי הזולת עד כדי כך, שהם מוכנים לסכן את חייהם שלהם כדי לשמור על חייו שלו (רק כשלא נותר עוד כל ספק, שהבררה היא בין מות יונה לבין מות כולם, מחליטים המלחים להקריב חיי אדם אחד על-מנת להציל חיי רבים).

בשעה ששומע נחמיה מפי חנני על המצב הקשה של אחיו בארץ יהודה ובעיר ירושלים, עומדות בפניו אפשרויות שונות, הוא יכול להסתפק בהבעת צער, הוא יכול להתאבל ולהתפלל אל ה', הוא יכול גם לשגר עזרה לארץ יהודה, אך נחמיה מחליט לבקש רשות ממלך פרס, שהוא משרת לפניו בתפקיד של משקה, ללכת בעצמו לירושלים ולבנות את חומותיה מחדש. החלטה זו מעידה, שרגש הסולידריות של נחמיה עם בני עמו חזק יותר מהנטיה הטבעית לשמור על נוחיותו ועל מעמדו הרם ושלא לסכן את חייו (עצם הבקשה עלולה לעורר את זעמו של המלך ולגרום להדחתו של נחמיה או אף להמתתו).

להכרת אופיו של אדם חשובים לא רק מעשיו אלא גם מחדליו, יש שהמחדל נובע מהכרעה ברורה שלא לפעול, ויש שהוא נובע מחולשה ומפסיביות. אולם, אי-אפשר להסיק בפשטות מסקנות בדבר אופי הדמות מתוך כך, שאין מסופר על מעשה שלה. שכן המספר בורר בקפדנות את הפרטים, שהוא מביא על אדם מסוים, ומה שמסופר הוא תמיד רק חלק זעיר ממה שאפשר לספר. ואם בכל סיפור מרובה המושמט מן המסופר, בסיפור הקצר לא כל שכן. אבל יש שהסיפור מפנה, במפורש או ברמז, את תשומת-לב הקורא לאי-עשיה של איזו דמות, ובמקרה כזה מותר להניח, שאי-הזכרה של פעולה היא משמעותית. להדגמת דרך אפיון זו תשמש דמותו של דוד.

לאור העובדה כי דוד הנו לאורך כל חייו אדם פעיל ונמרץ, בולט לעין חוסר-המעש שלו בכל הנוגע לילדיו. בקשר לאדניהו קובע הכתוב וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ (מל"א א 6), ודברים דומים מביא תרגום השבעים גם בקשר לאמנון (שמ"ב יג 21). דברים אלה מעידים על רפיון והזנחה בתחום חינוך הילדים. באותו כיוון מורה גם מה שנאמר בסוף הסיפור על עינוי תמר בידי אמנון: וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד (שם, שם). הידיעה, כי דוד שמע את כל הדברים וכי חרה לו מאוד, מעוררת את הציפיה לאיזו פעולה מצדו, אך על פעולה לא נאמר דבר. נמסר כי חרה לו מאוד, ולא נמסר כי עשה איזה דבר בנידון. כאן יש משמעות לשתיקת הכתוב. כיוון שנאמר, כי שמע את הדברים וכי חרה לו מאוד, בולט חסרונה של עשיה.

אבשלום הורשה לשוב מגשור לירושלים, אמנם בהסכמת דוד אך לא ביזמתו; היזמה יצאה מיואב. ועם שהסכים דוד לשיבת אבשלום לירושלים, מאן הוא לראות את פני בנו במשך תקופה ארוכה – סימן כי הן ולאו ורפה בידו. ושוב אין נופלת כל הכרעה לכאן או לכאן אלא לאחר יזמה של אבשלום והתערבות נוספת של יואב (שם יד).

רפיון ניכר גם בנוגע לשאלה, מי מבניו יירש את דוד. דוד לא הכריע במפורש בשאלה זו, ואם הכריע, לא הודיע את הכרעתו ברבים ולא נקט שום פעולה בעניין. קרוב לוודאי שהיה משלים לאחר מעשה עם יזמתו של אדניהו לרשת את כסא המלוכה, לולא הלחץ שהופעל עליו על-ידי נתן ובת-שבע, שימנה את שלמה כמלך אחריו. גם במקרה זה הובל דוד בידי אחרים (מל"א א).

לא רק חוסר-מעש, כי אם גם חוסר-הבנה מאפיין את יחס דוד כלפי ילדיו; ואולי מוטב לומר – חוסר-הבנה מהול בחולשה. הוא לא עמד על מזימותיו של אמנון, אשר התחלה כדי שתמר תבוא אליו, ודוד נענה לבקשתו ושלח אליו את תמר (שמ"ב יג 7-5). הוא נכנע גם להפצרותיו של אבשלום, כי ילך עמו אמנון לחג הגז, ולא חש בשנאה שרחש אבשלום לאמנון; ואם חש, היה עיוור לסכנות הכרוכות בהליכת אמנון עם אבשלום (שם 29-23). כמו-כן, דוד התיר לאבשלום ללכת לחברון ולשלם את נדרו, וכלל לא העלה על הדעת, כי אבשלום זמם להכריז שם על עצמו כמלך, אף-על-פי שאבשלום הכין את המרד במשך זמן רב וממש מתחת לאפו של דוד! (שם טו 9-1).

במקרים אחדים נזכרות תנועות גוף של הדמויות. הן נזכרות, מפני שיש בהן ערך הבעתי, ז"א מפני שהן באות ללמד על פנימיותן של הדמויות.

תמר, אחרי שנאנסה על-ידי אמנון, שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים אשר עליה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ (שם יג 19). המשמעות של התנועה ברורה: היא משמשת כסימן וביטוי לצער וכאב עמוקים.

אחאב, אחרי שנבות סירב לתת לו את כרמו, בא אל ביתו, וישכב על מטתו וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו (מל"א כא 4). הסבת הפנים אל הקיר מבטאת את עגמת הנפש ואת הדכדוך של המלך.

כאשר שמע עזרא על נישואי התערובת של עם ישראל, קרע את בגדו ומעילו, מרט משער ראשו וזקנו וישב משומם (עזרא ט 3) – כל אלה ביטויים מובהקים ליגונו ולשברון-לבו.

דרך נוספת לעיצוב הדמויות היא השיפוט מפי אחת הדמויות על מעשה שנעשה או שייעשה (להבדיל משיפוט המתיחס לאישיות). תרומתה של דרך זו לעיצוב הדמויות היא רבה – היא מלמדת גם על הדמות השופטת וגם על, הדמות הנשפטת, וכן היא פותחת פתח לתגובה (בדיבור או במעשה) מצד הדמות הנשפטת, ובתגובה זו יש שוב כדי ללמד עליה.

בין דברי השיפוט על מעשים מפי הדמויות תופס מקום מיוחד השיפוט הבא מפי נביא. בגלל המעמד המיוחד של הנביא כשליח ה' יש משקל רב לשיפוטו, ואפשר להניח, שהמחבר מזדהה עמו הזדהות מלאה. יש דוגמאות לרוב: שמואל מגנה מעשים של שאול, נתן של דוד, אליהו של אחאב, והדברים ידועים.

אף כי בדוגמה הבאה לשיפוט מעשה אין הדברים באים מפי נביא, אין ספק כי גם הם מבטאים את עמדת המחבר. הכוונה לדברי תמר על מעשהו של אמנון. לפני המעשה היא מגדירה אותו כנבלה אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (שמ"ב יג 12), ולאחר מכן היא מוסיפה: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי (שם 16). היות שהיא עצמה הקרבן של המעשים שהיא מגנה אותם, מקבלים דבריה חריפות מיוחדת ומשאירים רישום עז על הקורא.

בעוד שדברי השיפוט של שמואל ושל נתן באו לאחר המעשה, נאמרו דברי השיפוט של תמר לפני המעשה, ומטרתן למנוע את ביצועו. והוא הדין בדברי אביגיל על מעשה הנקם שבדעת דוד לבצעו: וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם (שמ"א כה 31).

התגובות לדברי שיפוט מאפיינות את הדמויות. שאול ודוד שניהם מגיבים על דברי הגינוי של שמואל ושל נתן בהודאה מפורשת. שאול אומר חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהֹוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ (שמ"א טו 24), ודוד אומר חָטָאתִי לַיהֹוָה (שמ"ב יב 13). הגינוי העצמי מאיר את הדמות משני כיוונים: מחד גיסא, הוא מורה על צד שלילי שבדמות, ומאידך גיסא מורה הוא גם על צד חיובי שבה. ההודאה בחטא מאשרת, כמובן, את העובדה, שהדמות נהגה שלא כראוי, אך היא גם מעידה על חרטה, על חזרה בתשובה, על תמורה פנימית (אף כי במקרה של שאול היא באה לאחר התחמקויות רבות).

התגובות של שאול ודוד גורמות לקורא שיחוש אהדה כלפיהם. אמנם חטאו, אבל עתה הם מתחרטים; אנו עמהם במצוקתם הנפשית, ואנו מכבדים אותם על כוחם ועל נכונותם למחול על כבודם ולהתוודות. לתמורה המתחוללת באישיותם מתלווה אפוא תמורה בעמדת הקורא כלפיהם. אך אין בכוח התמורה לדחוק לגמרי את העמדה השלילית, שנתעוררה עקב חטאיהם.

לשניות באופי הדמות המתבטאת בהודאה בחטא – עברה מכאן ותשובה מכאן – מקבילה שניות בעמדת הקורא – גינוי מכאן ואהדה מכאן.

אולם לא תמיד יש להודאה בחטא אותה משמעות ואותה השפעה. במקרה של שמעי בן-גרא, אשר מצהיר כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי (שמ"ב יט 21), מתעורר החשד, שההודאה שלו אינה אלא פרי חישובי תועלת, שהיא נועדה רק לקדם את האינטרס שלו, ושאינה מעידה כלל על שינוי פנימי אמיתי. הדברים הראשונים של שמעי, שעה שהוא נופל לפני המלך בעברו בירדן, הם: אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלָם לָשֹוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ (שם 20). אף-על-פי שגם בפסוק זה מזכיר שמעי את עוונו, ברור מתוך ניסוח דבריו, כי אינו מוטרד על-ידי רגשי אשמה, אלא עיקר מעיינו הוא לשכנע את המלך, שלא יזכור את עוונו ולא ישים אותו אל לבו. כיון שהמניע של שמעי אינו חרטה כנה, יש בהודאתו בחטא יסוד של צביעות, ודבר זה מוסיף עוד קו שלילי לאישיותו, ומרחיק ממנו כליל את אהדת הקורא.