פרק שלישי: עיצוב הדמויות בדרך ישירה

תיאור חיצוני מדויק ומפורט של הדמויות אינו קיים בסיפור המקראי. המספר המקראי אינו משתדל כלל לצייר את חזותם של גיבוריו. על המראה של רוב רובם של גיבורי המקרא אינו נמסר ולא כלום. רק במספר לא רב של מקרים מובאת ידיעה קצרה המתיחסת למראה הדמויות. גם במקרים אלה אין המראה החיצוני מתואר אלא באורח כללי ביותר וללא כל פרטים: אין מצויים תיאורי מראה אינדיבידואליים, המיחדים דמות אחת מכל דמות אחרת.

הפרטים המועטים על חיצוניות הדמויות אינם מובאים כדי שנוכל לשוות אותן לנגד עינינו באופן מוחשי. אין גם ללמוד מן המראה על תכונותיה של הדמות, כי אין כל זיקה בין המראה החיצוני של הדמות לבין תכונותיה הפנימיות (בניגוד ליצירות ספרות רבות אחרות, שבהן האדם הטוב הוא גם יפה-תואר והאדם הרע הוא גם מכוער ודוחה – או דווקא להיפך). בסיפורי המקרא אין הידיעה בדבר חיצוניות הדמויות משמשת אלא להפעלת העלילה או להסברת מהלכה.

עשו איש שעיר, ואילו יעקב איש חלק (בר' כז 11). לעובדות אלה חשיבות רבה למהלך הסיפור, בו מתחזה יעקב כעשו כדי לזכות בברכה המיועדת לאח הבכור.

עיני לאה רכות, בעוד שרחל יפת-תואר ויפת-מראה (בר' כט 17). ידיעות אלה באות, כמובן, להסביר מדוע אוהב יעקב את רחל ולא את לאה .לבן מעוניין לתת דווקא את לאה תחילה, ולכן מרמה הוא את יעקב. אהבתו של יעקב לרחל מונחת גם ביסוד היחס המיוחד שלו אל בניה יוסף ובנימין.

שאול גבוה מכל העם משכמו ומעלה (שמ"א ט 2, י 23), ובכך היה ככל הנראה, כדי למשוך את לב העם ולעורר את בטחונם בו. רמז עקיף לגובהו של שאול יש בדברי ה' אל שמואל, שעה שהלה נמצא בבית ישי בית הלחמי כדי למשוח אחד מבניו למלך במקום שאול. בראותו את אליאב, סבור שמואל, כי זהו המלך המיועד, אבל ה' אומר לו (שמ"א טז 7): וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב. (גם על שאול אמר ה', בתחילת אותו הפרק, ואני מאסתיו.) כאן מתבטאת במפורש התפיסה, שאין קשר בין המראה החיצוני של האדם לבין תכונותיו הפנימיות. וייתכן כי בגלל העדר קשר זה מועטות כל-כך הידיעות בדבר חיצוניות הדמויות במקרא, שהרי מה שחשוב באמת הוא האופי, הלבב.

על בת-שבע נאמר, בקיצור נמרץ וללא כל פירוט, כי היא טובת מראה מאד (שמ"ב יא 2), ועל תמר בת דוד נאמר עוד יותר בקיצור, כי היא יפה (שם יג 1). בשני המקרים האלה אין ציון יפי האשה בא אלא משום שיופיין ממלא תפקיד מרכזי בהשתלשלות המאורעות כמניע להתנהגות היצרית של דוד ושל אמנון.

אבישג השונמית מתוארת כנערה יפה עד מאד (מל"א א 4). כאן משמש ציון יופיה דווקא להבלטת ההינזרות של דוד בימי זקנותו: וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ. הינזרות זו מצביעה על חולשתו ועל חוסר-האונים שלו, ותמונה זו של מלך זקן ותשוש מאוששת על-ידי פרטים נוספים המובאים בסיפור זה על נסיון אדניהו לתפוס את רסן השלטון לפני מותו של דוד. זקנתו של דוד (פס' 1, 15) מגבילה ביותר את יכולתו ואת רצונו לפעול, והיא גורם בעל משקל רב בתכניות של אדניהו להכריז על עצמו כמלך. לא זו בלבד כי מפאת תשישותו של המלך נעשית שאלת הירושה לדוחקת ואקטואלית ביותר, אלא שאדניהו יכול להניח גם, כי אזלת-ידו ורפיונו של המלך ימנעו אותו מלהגיב באופן נמרץ על התמלכותו. בעוד שאדניהו בונה על חולשתו ואדישותו של אביו, מגייס נתן הנביא את כל האמצעים העומדים לרשותו כדי להתגבר על האדישות של המלך הזקן ולהביאו לידי החלטה ועשיה – למען המלכת שלמה.

יופיו של אבשלום מתואר בהרחבה יחסית: וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם (שמ"ב יד 25).
הכתוב מפליג בתיאור יופיו וקובע במפורש, כי הוא היה האיש היפה ביותר בכל ישראל. בהמשך מסופר על שערותיו, אך כאן נוקט המספר לא בדרך התיאור כי אם בדרך הסיפור. הוא מספר מה שנהג אבשלום לעשות בשערו המפואר, שבגלחו את ראשו מקץ ימים לימים, כי כבד עליו, שקל את שערו, והיה משקלו מאתים שקלים באבן המלך. הידיעות על יופיו ועל שערותיו של אבשלום באות מצד אחד כדי להציג אותו כמי שהגורל האיר לו פנים ושהכול מתפעלים ממנו (להלל מאד); ומצד שני, וזהו העיקר, הן מציגות את הגנדרנות ואת האהבה העצמית שלו, ותכונות אלה ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות העניינים המובילה להתקוממות אבשלום נגד אביו. נוסף לכך, שפעת שערותיו היא שגרמה למותו של אבשלום בסופו-של-דבר.

מפיבשת בן-שאול היה נכה-רגלים ומשום כך לא יכול ללכת עם דוד בברחו מפני אבשלום (שמ"ב יט 27). מסופר עליו: וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם (שם 25). גם כאן ניתן לנו ללמוד על מפיבשת, על שכאב את בריחת דוד, מתוך מה שעשה בקשר להופעתו החיצונית.

ואולם יש גם יוצאים מן הכלל. דוד מתואר כאַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי (שמ"א טז 12), מבלי שפרטים אלה בדבר מראהו החיצוני ימלאו תפקיד מוגדר בהשתלשלות המאורעות הקשורים אליו. אך עלינו לזכור שאין מדובר כאן באחד הגיבורים המקראיים סתם, כי אם במי שעתיד להיחשב כמלך האידיאלי. טבעי הוא שעליו יסופרו פרטים, שאין נוהגים לספר אותם על אנשים אחרים. ואפשר שיופיו החיצוני היה אחת הסיבות לפופולריות שלו בקרב העם, אם גם לא הסיבה העיקרית לכך. וראוי לתשומת-לב כי גלית הפלשתי בז לדוד דווקא בשל היותו נער ואדמני עם יפה מראה (שם יז 42).

במספר מקרים מוזכר מראה פניהן של הדמויות בזמן מסוים כביטוי למצב רוחן. על חנה נאמר, אחרי ששמעה את הדברים המעודדים של עלי, וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד (שם א 18). יונדב שואל את אמנון המתענה באהבתו לתמר: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמ"ב יג 4). מלך פרס שואל את נחמיה, אשר קיבל ידיעות מעציבות מאוד על המצב הקשה של אחיו ביהודה: מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה (נחמיה ב 2).

מה שנאמר על המראה חל גם על הלבוש. לבושן של הדמויות המקראיות לעולם אינו מתואר בפרוטרוט. במקרים מועטים מוזכר פריט זה או אחר של הלבוש, ולא נעשה הדבר אלא לצורך מהלך העלילה או הבהרת מצבן הנפשי של הדמויות. ברוב המקרים שנזכר לבוש, מסופר מה נעשה בו.

מסופר על תמר, כלתו של יהודה: וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף (בר' לח 14). המטרה של החלפת הבגדים ברורה: תמר מעוניינת שיהודה לא יכיר אותה, ואף שיחשבה לזונה. על בגדי-אבל מיוחדים אנו שומעים גם בדברי יואב אל האשה החכמה מתקוע: הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל (שמ"ב יד 2). גם אצל תמר וגם אצל האשה מתקוע ממלאים הבגדים תפקיד חשוב ב"הצגה" המוצגת על-ידן. והוא הדין בגבעונים, אשר וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם (יהושע ט 5).

ציודו של גלית הפלשתי מתואר בפירוט רב מן המקובל במקרא: וְכוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחשֶׁת. וּמִצְחַת נְחשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. וְחֵץ }וְעֵץ{ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל ). ברור שהתיאור הזה של גלית החמוש בציוד כבד ואימתני אינו מטרה לעצמה, אלא הוא בא להבליט את הנצחון המפליא של דוד היוצא נגד גלית בלי נשק ובלי שריון, כי אם בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל, ככתוב: ) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ(שם 45). לשם הדגשת הרעיון הזה של נצחון בעזרת ה' ולא בעזרת הנשק מובאת גם האפיזודה על נסיונו של דוד ללבוש את מדיו של שאול ואת קובע הנחושת, השריון והחרב שלו, נסיון המסתיים בוויתור מוחלט מצד דוד על כל ציוד מלחמתי (שם 38-39).

לעתים קרובות מוזכרת במקרא קריעת בגדים כסימן לאבל ולצער. למשל, וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ (שמ"ב א 2), או וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו {בִּבְגָדָיו} וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ (שם 11).

על תמר בת דוד נאמר: וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים ... וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה...(שמ"ב יג 18-19). כאן יש לקריעת הבגד תפקיד נוסף על הבעת צער ואבל.
כתונת הפסים של תמר ממלאת גם תפקיד סמלי. היא מסמלת – כמבואר במפורש על-ידי המספר – היות תמר בתולה ובת-מלך, בת מעמד רם ונכבד.

הקריעה משמשת כביטוי סמלי לתמורה הקיצונית שחלה במצבה ובמעמדה: היא גם חדלה להיות בתולה וגם הושלכה על-ידי אמנון ומשרתו החוצה, בניגוד למה שיאה לבת-מלך.

כפעולה סמלית יש לראות גם את השלכת האדרת של אליהו על אלישע (מל"א יט 19). אלישע עוזב מיד את עבודתו ורץ אחרי אליהו ומשרתהו. שעה שאליהו עולה לשמים, מרים אלישע את האדרת שנפלה מעליו ומכבה בה את הירדן, כפי שעשה אליהו לפני כן, ויחצו המים הנה והנה. בראותם זאת אומרים בני הנביאים: נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע (מל"ב ב 15). כלומר, באמצעות האדרת מועברת באופן סמלי רוחו של אליהו, הן בעת הפגישה הראשונה בין שני הנביאים והן בעת הפרידה הסופית ביניהם.

ולבסוף, על מרדכי נאמר: וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן (אסתר ח 15). הלבוש המתואר כאן באופן מפורט למדי אינו משמש אלא כביטוי לדרגה הנעלה שאליה הגיע מרדכי, וכסמל לנצחונו על אויבו המן (אשר כבר מקודם נאלץ להלבישו בלבוש מלכות כדי לעשות לו יקר וגדולה).