פרק שני : המספר - ידיעת המספר

המספר המתגלה ברוב הסיפורים במקרא הוא מספר כל-יודע, אשר מסוגל לראות פעולות הנעשות בסתר ולשמוע שיחות המתנהלות בחשאי, אשר מכיר את הדמויות מבפנים, ואשר פותח לפנינו את סגור לבן.

ידיעת הכול כרוכה בהימצאות בכל מקום. אלהים יודע הכול, כי הוא נמצא בכל מקום בכל עת. המחבר דומה לאלהים מכמה וכמה בחינות – גם הוא בורא עולם ויוצר אדם, בוחן כליות ולב ומביט לסוף דבר בקדמתו – אבל אין הוא מסוגל להימצא בכל מקום בעת-ובעונה-אחת. דבר זה אינו נובע מהיותו בשר-ודם, כי אם מהיותו מוגבל על-ידי המדיום שלו – הלשון. הלשון אינה מאפשרת לו אלא לתאר את הדברים בזה אחר זה, ולכן מתקבל הרושם, שהמספר עצמו מבקר פעם פה, פעם שם, מביט לרגע לתוך לבו של זה ולרגע לתוך לבו של זה, ושהוא מעתיק את נקודת-התצפית שלו ממקום למקום בלי-הרף.

בחיים אין לנו אפשרות להעתיק את נקודת-התצפית בכל רגע כאוות נפשנו. אנו קשורים למקום אחד ואך בקושי ניתקים ממנו, ואנו רואים הכול מנקודת-תצפית אחת – זו של עצמנו. אנו כבדי-תנועה ואיננו מסוגלים לדלג בקלות ובזריזות על-פני מרחבי המקום, ואין ביכולתנו כלל לקפץ על-פני מרחבי הזמן. אך דברים אלה אפשריים למספר ביצירה הסיפורית. לא תמיד מנצל הוא את האפשרויות הנתונות בידו; לפעמים מגביל הוא את עצמו מרצון ומתאר את המתרחש במקום אחד בלבד או מנקודת-תצפית אחת בלבד. אם הוא מנצל את האפשרויות, או אז הוא מספר כל-יודע.

בסיפורים רבים במקרא שוהה המספר במקום אחד; למשל, בסיפור גן-עדן (בר' ג), בסיפור קניית מערת המכפלה (בר' כג), ובסיפור ביקור מלכת שבא אצל שלמה (מל"א י). אך בסיפורים רבים יותר מעביר הוא את עצמו ממקום למקום בן-רגע: זה עתה היה בארץ כנען עם אברהם, וכבר הוא בארם-נהרים עם עבד אברהם המבקר בבית בתואל (בר' כד); זה עתה היה באפק עם צבאות ישראל ופלשת, וכבר הוא נמצא בשלה עם עלי הזקן (שמ"א ד); זה עתה היה בירושלים עם אבשלום, וכבר הוא במחנים עם דוד (שמ"ב יז). הוא מנתר הלוך ושוב בלי להשתהות בדרך.

המספר המקראי גם חודר לתוך חדרי חדרים, הוא נוכח במצבים אינטימיים ביותר, והוא שומע שיחות המתנהלות בארבע עינים. לא נסתר ממנו, כי דוד לא ידע את אבישג השונמית, הנערה היפה ששכבה בחיקו כדי לחממו (מל"א א 4). הוא נשאר בחדרו של אמנון גם לאחר שהלה ציווה להוציא כל איש מעליו, הוא נוכח בשעת מעשה האונס, הוא רואה כיצד גובר אמנון על תמר המתנגדת, והוא שומע את חילופי-הדברים ביניהם לפני המעשה ולאחריו (שמ"ב יג). גם תוכן המכתב הסודי, ששלח דוד אל יואב ובו הנחיות מפורטות כיצד להיפטר מאוריה החתי, לא נעלם מעיני המספר (שמ"ב יא 15). יש אפילו שהוא משמש עד ראיה ושמיעה לשיחות המתנהלות בשמים בין אלהים ופמלייתו (איוב א 12-6, ב 6-1). הכול גלוי וידוע לפניו.

גם רחשי-הלב של הדמויות אינם זרים לו. לא פעם הושמעה הטענה, כי המספר המקראי נוהג לתאר את חיי הנפש של הדמויות לא במישרין כי-אם באמצעות מעשיהן ודיבוריהן, ועל הקורא להסיק מן ההתנהגות החיצונית על המצב הפנימי. נכון שזאת דרכו של המספר ברוב המקרים, אך, כפי שתראינה הדוגמאות הבאות, במקרים לא-מעטים חודר המספר ישירות לתוך נפש הדמויות פנימה והוא מציין במפורש מה הן מחשבותיהן ורגשותיהן, שאיפותיהן ומניעיהן. יש שציונים אלה של מצבי-הנפש נתונים לבדם ובאופן עצמאי, כלומר בלי שיצוינו מעשים או דיבורים שמהם אפשר היה ללמוד על אותם מצבי-נפש; ויש שידיעות בדבר פנימיותן של הדמויות באות לצד ידיעות בדבר התנהגותן החיצונית, שיש בה משום עדות וביטוי למצבן הפנימי. במקרה האחרון, כלומר כאשר יש מסירה מבפנים בצירוף מסירה מבחוץ, אין לראות בידיעות על פנימיותן של הדמויות משום פירוש או מסקנה של המספר על-סמך ההתנהגות החיצונית, אלא יש לראות בהן עובדות, שאינן שונות במעמדן ובתוקפן מכל עובדה אחרת המובאת בסיפור, עובדות הנהנות מאותה גושפנקה של סמכות המספר כמו הידיעות על ההתנהגות החיצונית. מבחינה זו קיים הבדל עקרוני בין יצירה ספרותית לבין חיבור היסטורי-מדעי, שגם בו ניתן למצוא לפעמים, לצד עובדות חיצוניות בדוקות, קביעות בדבר פנימיותם של האנשים שפעלו בעבר – תקוותיהם, אמונותיהם, שאיפותיהם או שיקוליהם, אף שאין כל עדות ישירה לכך; אלא שכאן, בחיבור ההיסטורי, מוסכם על הקורא, כי אין לפניו אלא פירוש או סברה מאת המחבר על-יסוד הפעולות החיצוניות הידועות, מה שאין כן ביצירה הספרותית.

להלן יובאו מספר מקרים, שבהם מציין המספר מצבים פנימיים של הדמויות, בין אם ציונים אלה באים באופן עצמאי ובין אם בנוסף להן מצויות גם ידיעות בדבר ההתנהגות החיצונית הקשורה באותם מצבים פנימיים.

העדות המובהקת ביותר לידיעה הבלתי-מוגבלת של המספר היא בוודאי במה שהוא מוסר על אלהים. המספר מתימר לדעת את רגשותיו של ה', את מחשבותיו, כוונותיו, דעותיו ושיפוטו:

וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בר' ו 6).
וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהֹוָה (שם ו 8).
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים (שמות ב 25).
וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה (שם ד 14).
וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהֹוָה (שמ"ב יא 27).
וַיהֹוָה צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהֹוָה אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה (שם יז 14).

אין המספר מרבה במסירת פרטים על פנימיותו של אלהים. משום כך רשאים אנו להניח, שבאותם המקרים שהוא מוסר פרטים כאלה יש לדבר חשיבות מיוחדת בעיניו. כך, למשל, בדבר שיפוטו של ה' את מעשה דוד בעניין בת-שבע ואוריה. שיפוט על-ידי ה' אינו דומה לשיפוט על-ידי הדמויות המשתתפות בעלילה, והוא יעיל ומשכנע אף יותר משיפוט על-ידי המספר עצמו, שכן ה' הוא הסמכות העליונה והמוחלטת, ועובדה זו מקרינה גם על הערך והמשקל של שיפוטו (אף שאין לשכוח, כי את עמדת ה' אין אנו מכירים אלא מכוח סמכותו של המספר). בסיפורים שקדמו לפרשת בת-שבע ואוריה הוצגה הדמות של דוד בדרך-כלל באור חיובי, ובכך יש כדי להשפיע על עמדתו של הקורא גם בפרשה זו. שיפוט מפורש יפעל כאן כמשקל-נגד ובכוחו לגבור על העמדה החיובית והאוהדת כלפי דוד, שנבנתה אצל הקורא לפני-כן. זאת ועוד: הקורא עלול לשפוט את המעשים של דוד על-פי מערכת נורמות מיוחדת, מתוך סברה כי המלך אינו כפוף להגבלות החלות על בני-אדם רגילים וכי הרשות בידו לקחת אליו כל אשה כאוות-נפשו, ובהיותו מפקד עליון של הצבא להחליט גם על חיים ומוות של חייליו בשדה-הקרב. והלא מן המפורסמות הוא, שהמלכים במזרח הקדום זכאים היו לנהוג בדיוק כך. יחוס השיפוט לאלהים מעמיד מעל מערכת נורמות "מלכותית" כזאת מערכת נורמות אבסולוטית, המחייבת גם את המלך ושעל-פיה יש לשפוט גם אותו. אילו הביא המספר את השיפוט בשם עצמו, לא היה בא לכלל ביטוי האלמנט של נורמה מוחלטת, שהוא נחוץ כאן, מפני שמושא השיפוט אינו ככל האדם.

כשם שמכיר המספר את דעתו של ה', את רגשותיו ואת כוונותיו, כן מכיר הוא מבפנים את הדמויות האנושיות, הן בתחום הדעת, הן בתחום הרגש והן בתחום הרצון.

בתחום הדעת:

וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם (בר' לא 32).
וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהֹוָה קֹרֵא לַנָּעַר (שמ"א ג 8).
וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים (שמ"א יח 25).
וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמ"ב יז 4).

בכל המקרים הללו, וכן בכל המקרים המרובים שלא הובאו כאן, יש למסירה מבפנים תפקיד ברור. בדוגמה האחרונה, למשל, המתיחסת לדעתם של אבשלום והזקנים על עצת אחיתפל, מובהר לנו כי לפני השמעת עצת חושי כבר השתכנעו כל הנוכחים מדברי אחיתפל. על-ידי הבהרה זו מגביר המספר את המתח באופן מרבי ועושה את דחיית עצת אחיתפל ברגע האחרון למפתיעה ומפליאה ביותר.

בתחום הרגש:

המספר מכיר ומציין סוגים שונים של רגשות: אהבה ושנאה, שמחה ועצב, כעס, פחד, בושה ועוד.

וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ (בר' כט 20).
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ (שמ"ב יג 15).
וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה (יונה ד 6).
וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד (בר' לד 7).
וַיִּחַר אַף משֶׁה (שמות לב 19).
וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה (מל"א א 50).
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ (בר' ב 25).
כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (שמ"א ד 13).
כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת (שמ"ב יג 39).

בתחום הרצון:
יש שהמספר מוסר על רצון או אי-רצון לעשות איזו פעולה במקום למסור על העשיה או אי-העשיה עצמה, שמתוכה אפשר היה להסיק על חפצו של העושה או על התנגדותו. במקרים כאלה מושגת הדגשה של עצם הרצון או חוסר הרצון.

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ ... וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו (שמ"א לא 4).
וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשֹוֹת (מל"א ט 1).
וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת (יונה ד 8).
וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים (אסתר ג 6).

למען הדיוק, גם כאשר המספר מודיע לנו את אשר דמויותיו רואות או שומעות, חודר הוא לתוך נפשן פנימה. שכן כשם שאין הצופה מן החוץ יכול לדעת מה אדם אחר חושב או מרגיש, כך אין הוא יכול לדעת מה אדם אחר קולט בחושיו. אפשר לו להבחין בכך, כי אדם אחר מביט, אך אינו יכול לדעת מה הוא רואה; בניגוד לפועל "הביט" מתיחס הפועל "ראה" להתרחשות פנימית, והוא הדין בפועל "שמע". אין צריך לומר, כי שני הפעלים הללו שכיחים בסיפור המקראי, ושהמספר מוסר לנו לעתים קרובות מה הדמויות רואות או שומעות. ציון הראיה מצוי הרבה יותר מציון השמיעה, ואין בתופעה זו כדי להתמיה; שכן ברוב המקרים לומד האדם להכיר את המציאות באמצעות חוש-הראיה שלו. החושים האחרים מוזכרים אך מעט. עם זאת ראוי לשים-לב, כי בסיפור ברכת יצחק (בר' כז) מוזכרים כל חמשת החושים, אם על-ידי המספר ואם על-ידי הדמויות, הואיל וכולם ממלאים תפקיד חשוב בהתפתחות העלילה: יצחק הזקן, אשר עיניו כהו מראות, מבקש מעשו בנו לעשות לו מטעמים כאשר אהב; כאשר יעקב מביא לו את המטעמים (שהכינה רבקה), ממשש אותו יצחק, ואף שהקול נשמע כקול יעקב, הרי הידיים הן ידי עשו; לבסוף מריח יצחק את ריח בנו כריח השדה, ואז הוא מברך אותו.

ציוני התחושה, ציוני הרצונות והכוונות, ציוני הרגשות וציוני הידיעה וההבנה ממלאים תפקיד מוגדר בתוך ההקשרים בהם הם נתונים, אם לאפיון הדמויות, אם לקידום העלילה ואם להבהרתה. פיזור הידיעות על פנימיותן של הדמויות על פני הסיפורים במקרא איננו שווה. יש סיפורים, בהם שכיחות הידיעות האלה גדולה יחסית לעומת סיפורים אחרים, בהם היא קטנה או אפסית, ודבר זה קובע לא במעט את אופיו של הסיפור.

כפי שהוברר, אין החדירות של המספר לתוך נפשם של הגיבורים בבחינת תופעה נדירה ויוצאת-דופן כלל ועיקר. עם זאת אין להתעלם מן העובדה, כי כל אותן הבטות פנימה מציינות בקיצור נמרץ ובאורח תמציתי מצב נפשי מסוים ואינן מתארות את התהוות המצב הזה. חיי-הנפש של הדמויות אינם נעשים נושא לעצמו, והמספר אינו מוסר לנו כמעט אף פעם במישרין על תהליכים המתחוללים בתוך נפשן של הדמויות; לשווא נחפש בסיפורי המקרא תיאורים ישירים של התדיינות פנימית, של התלבטות נפשית, של התרוצצות והתכתשות בתוך הלב. המספר מסתפק בהצצות מהירות וחטופות, ומזמן לזמן מודיע הוא לנו על המצב הקיים באותו רגע בתוך נפשן של הדמויות.

זאת ועוד. במקרים רבים אין המספר משתף את הקורא כלל בידיעתו הבלתי-מוגבלת, ואינו מגלה לפניו אפילו טפח מן העולם הפנימי של הדמויות. למשל, בסיפור עקדת יצחק (בר' כב) אין המספר מוסר לנו מה היו רגשותיו של אברהם, שעה שקיבל את הצו ללכת ולהעלות את בנו לעולה, מה חש ועל מה חשב במשך שלושת הימים שהיה בדרך, ומה התחולל בלבו בעת שעלה אל פסגת ההר יחד עם בנו. גם ברגשותיו של יצחק ובמחשבותיו אין המספר משתף אותנו. על המתרחש בלב יצחק מרמזת השאלה, שהוא מפנה אל אביו; הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ? אך אין אנו יודעים מה חש ומה הבין אחרי התשובה המתחמקת של האב: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי.

גם בסיפור דוד ובת-שבע (שמ"ב יא) אין המספר מודיע לנו דבר וחצי דבר על רגשותיהן של הנפשות המעורבות, על אף העובדה כי רגשות עזים ועמוקים מילאו כאן תפקיד מרכזי. האם אהב דוד את בת-שבע? מה היה יחסה אליו?
מה חשה בשעה שהוזמנה אל המלך, ומה היו רגשותיה עת גילתה שהרתה לו? מה היה בלב אוריה על דוד, ומה היה בלב דוד על אוריה? על השאלות האלה ועל רבות אחרות בסיפורי המקרא אין המספר משיב.

ויש גם שכוונות הדמויות, הידועות למספר, אינן נודעות לנו אלא בשעה שהן יוצאות אל הפועל ושהן מתורגמות לשפת המעשים. כך, למשל, אין המספר מגלה לנו את כוונתו של דוד בהזמינו את אוריה החתי אליו לירושלים משדה-הקרב ברבת עמון (אחרי שהרתה בת-שבע), וכוונה זו מתחוורת לנו בהמשך הסיפור מתוך הנסיונות החוזרים של המלך לשדל את אוריה לרדת אל ביתו.

כמו-כן אינן נמסרות כוונותיו של אבשלום, בעומדו על יד דרך השער ובהחניפו לכל איש, אשר עולה אל המלך למשפט (שמ"ב טו 1 ואילך). כוונות אלה מתבררות לנו מאוחר יותר בעת פרוץ המרד של אבשלום נגד אביו.
בדוגמאות הנזכרות מעוניינות הנפשות הפועלות שבסיפור לשמור את כוונותיהן בסוד. בהתאם לכך נמנע גם המספר מלגלות את כוונותיהן. העלמת הכוונות תורמת גם להגברת המתח.

בכל המקרים האלה, וברבים אחרים, מתנזר המספר ממסירה ישירה של רחשי-הלב הכמוסים של הדמויות. הוא מעלה לפנינו את ההתנהגות החיצונית של הדמויות, את מעשיהן ושיחותיהן הגלויים, והוא מוסר על המרתחש כמסתכל מבחוץ, כדרך שכל אדם רואה ושומע את מה שמתחולל סביבו.
לכאורה אינו אלא מצלם את המציאות כמות שהיא נראית לעין-כול.