אנארכיזם (anarchism)
תנועה פוליטית המטיפה לביטול המדינה והמרת כל רשויות השלטון בהתאגדויות חופשיות ורצוניות של פרטים וקבוצות.
אנארכיסטים חלוקים בינם לבינם כיצד יגיעו לחברת עתיד זו ומה תהיינה הצורות המוגדרות של היחסים בחברה זו (ובכלל זה היחס לרכוש). הם יוצאים בזכות הפעולה הישירה להשגת מטרותיהם אך העוינות שלהם כלפי כל דפוס של סמכות, מנעה מהם יצירת ארגונים אנארכיסטיים יעילים. בקרב ראשוני האנארכיסטים היו שתי קבוצות: באחת התקבצו חסידיו של פרודון, Proudhon) 1865 -1809), ששאפו לתמורה בדרכי שלום, ובשניה חסידיו של בלאנקי 1805 -1881(Blanqui), שהטיפו לתפיסת השלטון בדרכי אלימות. לימים המשיך מיכאיל באקונין - "אבי האנארכיזם המודרני" בדרכו של בלאנקי. העימות שלו עם מרכס ב- 1876 פירק את האינטרנציונל הראשון. מיעוט כוחם של הבאקוניסטים להשיג את מטרותיהם הוליך לחיפוש אחר שיטות מאבק אלימות יותר, כגון פעולות של טרור אישי ("תעמולה במעשים"), שתחילה תמכו בו אפילו אידיאליסטים כמו פיוטר קרופוטקין (Kropotkin .P) ואנריקו מאלטסטה (Malatesta).
השפעתם של הרעיונות האנארכיסטיים לא התפשטה לבד מכמה מקרים שהתבררו לבסוף ככשלונות; למשל, התנועה האנארכו-סינדיקליסטית, תנועתו של מאכנו (Makhno) בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, פעולתם של האנארכיסטים בימי מלחמת האזרחים בספרד ולאחרונה ה-gauchistes - "אנשי השמאל" בימי מאורעות מאי 1968 בצרפת. עם זאת שיטות הפעולה-הישירה של האנארכיסטים מוסיפות להשפיע: הן בקרב מאמצי השיטות והטכניקות של גנדי בדבר המחאה הלא-אלימה והן על טרוריסטים שפעלו בשנות השבעים ועדיין פועלים ברחבי העולם בשיטות של אלימות קיצונית.
M. Nomad, Apostles of Revolution (N.Y., 1961); G. Woodcock, Anarchism (Cleveland, 1962; Harmondsworth, 1963); J. Joll, The Anarchists (London and N.Y., 1964
