עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > הגות דתית-יהודיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על התפתחותם ודעיכתם של מדרשי האגדה. האיסור על כתיבת האגדה, סידורם של מדרשי האגדה ה"קלאסיים", הסוגים השונים של מדרשי האגדה ודעיכתם של האגדה והדרשה בציבור.



דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : מדרשי אגדה


איסור כתיבת האגדה ודרישתה מן הספר

מתקופת התנאים לא הגיעו אלינו מדרשי אגדה, אולם כל מדרשי ההלכה כוללים גם אגדה ובקצתם האגדה אף מרובה על ההלכה. יתר על כן, בעולמם של חז"ל, בסוף ימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, שרר אף איסור לכתוב אגדות בספר ולדרוש ולשמוע דרשות באגדה מן הכתב:

אמר רבי יהושע בן לוי: הדא אגדתא [= אגדה זו] הכותבה אין לו חלק; הדורשה מתחרך; השומעה אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי; אני מימי לא נסתכלתי בספר של אגדה, אלא פעם אחת נסתכלתי - מצאתי כתוב בה מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי כנגד שנותיו של אבינו אברהם... אפילו כן אני נפחד בלילה. רבי חייה בר בא ראה ספר אחד אגדה - אמר: אם מה שכתוב טובות - תיקטע היד שכתבתו: אמר לו אחד: אביו של האיש ההוא כתבו; אמר לו: כן אמרת: תיקטע ידו שכתבתו. והיתה לו כן "כשגגה שיוצא מפני השליט" (ירושלמי, שבת טז, טו ע"ג).

דומה שעיקר האיסור הוא מחשש להפסקת חיותה של הדרשה בציבור, שכל עיקרה בהפתעת הציבור בחידושי הדרשה החיה. חיות זו עלולה היתה להיפסק אם תועלינה הדרשות על הכתב ואם אף תידרשנה ותושמענה מן הספר. וכדרך שאסרו לכתוב ברכות ותפילות ולהתפלל ולברך מתוך הספר, שכן "כותבי ברכות כשורפי תורה" (תוספתא, שבת יג [יד] ד). עצם כתיבתן של אגדות ולימודן מן הכתב ביחידות רווחו כל הזמן, ואף רבי יהושע בן לוי גופו, כמוהו כחכמים אחרים, היה כותב אגדות על פנקסו (בבלי, שבת קנו ע"א), ואף מסופר על פלוני, שהיה "מסדר" אגדה לפניו (שם, ברכות י ע"א). כבר רבי חייה הגדול היה מעיין בבית המרחץ "בכל ספר תילים אגדה" ונשתקע בעיונו עד שלא השגיח כלל בסובבים אותו (ירושלמי, כלאים ט ד, לב ע"א), ו"אמר ר' יוחנן: ברית כרותה היא - הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח" (ירושלמי, ברכות ה, ט ע"א); ואכן מצוי היה בידו "ספרא דאגדתא" (= ספר של אגדה [בבלי, ברכות כג ע"א]) והוא ור' שמעון בן לקיש היו מעיינים בספר אגדה בשבת (שם, גיטין ס ע"א).

סידורם של מדרשי האגדה ה"קלאסיים"

מסתבר, שבמהלכן של המאה השלישית והרביעית נאספו ולוקטו הרבה דברי אגדה ומדרש בידי חכמים שונים, ובייחוד בידי "רבנן דאגדתא" (= חכמי האגדה [ירושלמי, מעשרות א ב, מח ע"ד; שם, יבמות ד ב, ה ע"ג]). רבים רשמו דבריהם וסדרום בפנקסים ובמגילות סתרים. בסוף המאה הרביעית ובראשית המאה החמישית, עם סידורו החפוז של תלמודה של ארץ-ישראל, נתעוררו בארץ-ישראל חכמים לסדר גם מדרשי אגדה - לתורה, למגילות, ואף להפטרות. הגיעו אלינו כשמונה מדרשי אגדה "קלאסיים", מימי האמוראים (היינו, שהדרשות המצויות בהם הן בעיקר מימי האמוראים, אף על פי שיש בהם גם דרשות קדומות יותר, מימי התנאים); ואלו הם (לפי זמני סידורם): בראשית רבה; ויקרא רבה; איכה רבתי;: אסתר רבה א; פסיקתא דרב כהנא; שיר השירים רבה; רות רבה; קוהלת רבה. כל המדרשים הללו סודרו בארץ-ישראל בתקופה הביזנטית, במאות החמישית-השביעית. וכמה צדדים שווים בהם: שימוש בספרות התנאים ובתלמוד הירושלמי, אולם לא בתלמוד הבבלי; העדר דרשות ומאמרים, שזמנם אחרי סוף ימי האמוראים, היינו אחרי סוף המאה הרביעית; הלשון - לשון חכמים מאוחרת מעורבת בארמית מערבית, גלילית, מאוחרת ובהן מצויות גם מלים יווניות (ואף לטיניות); ואחרון אחרון - הצורות הספרותיות, ובעיקר הפתיחה.

הפתיחה

הפתיחה ה"קלאסית" שבמדרשי האגדה יסודה בפתיחה החיה של הדרשה בציבור בבית הכנסת. ראשיתה של צורה אמנותית-ספרותית זו כבר בתחילת המאה השנייה:

ר' יהושע ור' אלעזר חסמא אומר: המקרא הזה רשום כאן ומפורש על ידי איוב, שנ': "היגאה גומא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים" [איוב ח יא] - וכי איפשר לגומא זה להתגדל בלא ביצה ובלא מים? "הישגא אחו בלי מים" - וכי איפשר לאחו זה לחיות בלי מים? - כך אי איפשר לישראל בלא תורה, ולפי שפרשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא, שאין השונא בא אלא על החטא ועל העבירה - לכך נאמר: "ויבא עמלק" (מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק, א).

כאן לפנינו דרשה, הפותחת את מסכת עמלק. ראשיתה של הדרשה בכתוב מאיוב, שאותו היא מקשרת בפרשת עמלק, והיא מסיימת בכתוב הפותח את פרשת עמלק: "ויבא עמלק". צורה זו נתפתחה הרבה במאה השלישית והרביעית, בתקופת האמוראים, והפכה להיות הפתיחה ה"קלאסית" של הדרשה בציבור. היו פתיחות קצרות ופתיחות ארוכות, פשוטות ומורכבות. הצד השווה שבהן, שכולן פתחו בכתוב שלא מן הפרשה הנדרשת (על פי רוב בכתוב מן הכתובים לפרשה בתורה או בכתוב מן התורה או מן הנביאים לדרשה במגילות) וקישרו אותו בדרך אמנותית, מרתקת ומפתיעה, בכתוב שבראש הפרשה הנדרשת. אחר כך באה הדרשה גופה. צורה זו ניצלו גם מסדריהם של מדרשי האגדה. לא תמיד הביאו פתיחות חיות, טבעיות; פעמים רבות יצרו, על ידי צירופי דרשות ומאמרים שונים, פתיחות מלאכותיות, ספרותיות. בין כך ובין כך הפכה הפתיחה הספרותית אחד מסימני ההיכר המובהקים של מדרשי האגדה.

הסוגים של מדרשי האגדה

מדרשי האגדה מסודרים בשיטות שונות. יש מדרשים ביאוריים, פרשניים, מעין מדרשי ההלכה של התנאים, ההולכים ודורשים את הספר המקראי כסדרו, כתוב אחרי כתוב, ופעמים הרבה אף את כל המלים שבכתוב. לסוג זה שייכים בראשית רבה, איכה רבתי, אסתר רבה א, שיר השירים רבה, רות רבה וקוהלת רבה. סוג אחר של מדרשים הם המדרשים הדרשניים, מדרשי נושאים - ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא. הללו אינם כוללים מאמרים ודרשות לכל הספר המקראי, שעליו הם מסודרים, אלא רק דרשות בודדות, ארוכות ומפורטות, לנושאים מסוימים. בויקרא רבה יש דרשות רק לפסוק הראשון (ופעמים אף לשני ולשלישי) של ראשי הסדרים של קריאת התורה בציבור בשבתות לפי החלוקה שבמנהג ארץ-ישראל הקדמון, ואילו בפסיקתא דרב כהנא הדרשות הן לכתובים שבראש ההפטרות המיוחדות, שכן רובו של מדרש זה מסודר לפי הפטרות לשבתות מיוחדות ולמועדים.

דעיכתן של האגדה והדרשה בציבור

מעניין, שמאז ראשיתו של מעשה הליקוט והסידור של מדרשי האגדה, בראשית המאה החמישית, חדלה הפעילות האינטנסיבית היוצרת באגדה, ואף הדרשה בציבור הלכה ואיבדה את זוהרה ואת צורותיה הקלאסיות. אכן מעשה הליקוט והכינוס הספרותי דחק ודיכא את חיותו של מעיין היצירה החיה. ואירע לה לאגדה, בגלל הכינוס והפרסום הספרותיים של מדרשיה, בדיוק מה שמפניו חששו חכמים, שהזהירו ואסרו על כתיבתה. אמנם לימים ניעורו ונתחדשו בדרשה צורות חדשות, אולם בעיקרו של דבר הלכה האגדה, לרבות הדרשה בציבור, וירדה, ואת מקומן שנתפנה בבתי הכנסיות תפסו בתקופה הביזנטית הפיוטים, שאף הם ניזונו מן האגדה וממדרשי האגדה.

קראו עוד:

דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : אמונות ודעות
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : הלכה
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : ספרות חז"ל
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : האגדה
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : מדרשי אגדה (פריט זה)
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : הפולמוס היהודי-הנוצרי

ביבליוגרפיה:
כותר: דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : מדרשי אגדה
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך החמישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית