עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > היהדות בימי בית המקדשעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמודעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על מלחמותיו ונצחונותיו של יהודה המקבי. לאחר מות אנטיוכוס השתלטו יהודה המקבי ואנשיו על ירושלים, טהרו את המקדש ובנו מזבח חדש כדי לחדש את הפולחן היהודי. חנוכת המזבח וטיהור המקדש נחוגו בתפילה ובשמחה. חג החנוכה נחגג לזכר חנוכת המזבח.



המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס


הפוטנציאל הצבאי העיקרי של יהודה מרוכז היה באזורים הצפוניים והצפוניים-המערביים. בצפון היתה גם מפקדתו של יהודה המקבי ושם התרכז גם הגרעין הקרבי של כוחותיו. מכיוון צפון וצפון-מערב נעשו גם רוב הנסיונות למגר את המרידה על-ידי שיגורם של כוחות צבא גדולים מן החוץ ; שם נחל גם יהודה את נצחונותיו הראשונים ושם מצא גם את מותו כשש שנים לאחר-מכן.

עליית אפולוניוס וסירון על יהודה

ההפעלה הראשונה של גיס סלוקי מבסיסים שמחוץ ליהודה נגד המורדים נעשתה על-ידי אפולוניוס, מושל השומרון (מרידרכס) באותו זמן. ממי היה מורכב "הכוח הגדול" (מקבים א ג י) שבפיקודו של אפולוניוס? בוודאי היו חילות-מצב מפוזרים ברחבי השומרון וסביר שמספרם גדל כתוצאה מהחלטת המלכות להוציא לפועל את גזירות הדת גם בשומרון. אפולוניוס ניצל גם את הפוטנציאל הצבאי של העיר סמריה עצמה. אין פרטים על התקדמותו אל עבר יהודה והועלתה רק ההשערה המתקבלת על הדעת שצבאו של אפולוניוס נע דרך מעלה-לבונה. ייתכן שההסתערות של יהודה באה לאפולוניוס בהפתעה גמורה, שכן עוד לא היה תקדים לכך שהיהודים יתקיפו צבא סלוקי ניכר הערוך למלחמה. לא ברור גם אם מגמתו של אפולוניוס היתה מלכתחילה להתחיל במישרין בפעולות טיהור בדרום השומרון ובצפון יהודה או שמא תכנן להתאחד קודם-לכן עם חיל-המצב הסלוקי שבירושלים בפיקודו של פיליפוס הפריגי ורק לאחר-מכן לפעול משם נגד אנשי יהודה. נראה שהאפשרות הראשונה סבירה יותר, שכן ריכוזם העיקרי של המורדים היה באיזור ההררי שבדרום השומרון. הקרב הסתיים בניצחון מוחלט של יהודה המקבי, אפולוניוס נפל בקרב וחרבו שימשה מכאן ואילך את יהודה במלחמותיו, ובוודאי נפל נשק אחר של חללי הצבא הסלוקי לידי הלוחמים היהודים ושימש אותם להבא.

עוד ניסיון לחדור ליהודה נעשה מכיוון השפלה בדרך מעלה בית-חורון, צפונה-מערבה לירושלים. את צבא סירון התקיפו אנשי יהודה, בזמן שעשה את דרכו במעלה, רבים מאנשיו נפלו בקרב והשאר נסוגו לשפלה.

קרב אמאוס

שני הנצחונות האלה על גיסות סלוקיים סדירים הגבירו את יוקרתו של יהודה המקבי וסיכנו גם את האחיזה המלכותית בירושלים עצמה ; גם פיליפוס הפריגי, מפקדה של ירושלים, לחץ על שיגורו של כוח צבאי גדול. מכיוון שהמלך יצא באותו זמן (אביב 165 לפני-הספירה) למסעו במזרח, היתה האחריות לדיכוי המרידה מוטלת על ליסיאס, ראש שרי הממלכה שבפיקוחו הועמדו שטחים שמעבר לזה של הפרת. האחראי הישיר לנעשה ביהודה היה נציב קוילה-סוריה ופיניקיה, תלמי בן דורימנס, שריכז לשם דיכוי המרידה צבא גדול. הפיקוד למעשה היה בידי ניקנור בן פטרוקלוס מ"רעי המלך" וגורגיאס ; גורגיאס היה באותו זמן מושלה של אידומאה. הצבא הסלוקי התרכז באמאוס, בצפונה-מערבה של יהודה, לא הרחק מן הבסיס המלכותי החשוב במבצר גזר (שנת 165 לפני-הספירה). יהודה אסף את צבאו צפונה לירושלים במצפה (תל אנ-נצבה, כ-12 ק"מ מצפון לירושלים). האווירה היתה ספוגה רוח של מלחמת קודש, הוכרז יום צום ותפילה והופעלו חוקי המלחמה הקדומים שבספר דברים, הפוטרים את בוני הבתים החדשים, מארשי הנשים, נוטעי הכרמים ורכי-הלבב מהשתתף במערכה. לאחר-מכן עזב הצבא היהודי את המצפה ופנה דרומה לאמאוס, מקום חנייתו של הצבא הסלוקי. אפשר שעל מסעו של יהודה ממצפה לאמאוס הוחלט לאחר שנודע ליהודה על כך שגורגיאס עזב את מחנה אמאוס בראש מבחר הצבא הסלוקי, כדי לבוא במגע קרבי עם יהודה. גורגיאס, שלווה על-ידי מורי-דרך מן החקרה שהכירו את ארץ יהודה, לא מצא את אנשי יהודה המקבי במחנה והמשיך לחפש את צבא יהודה במשך הלילה. יהודה המקבי ניצל בינתיים את היעדרו של גורגיאס מן המחנה בראש מבחר הצבא הסלוקי כדי להסתער על המחנה שנשאר באמאוס ונחל ניצחון גדול. לאחר שספגו אבידות כבדות נסוגו אנשי-הצבא הסלוקים אל עבר גזר, אשדוד, יבנה ואידומאה. החטיבה של גורגיאס, שחזרה בינתיים לבסיסה, נסוגה אף היא אל מישור החוף. יהודה השתלט על המחנה, והרכוש הרב שבתוכו נפל בידי היהודים.

נצחון אמאוס היה גדול מכל נצחונותיו הקודמים של יהודה ויכול אולי להיחשב למזהיר שבין כל נצחונותיו של יהודה בכלל. צבא סלוקי גדול הוכה בידי היהודים, שמצביאם גילה כשרון תמרון והנהגה מזהירים ומוטט לחלוטין את האחיזה הסלוקית ביהודה. השלטון הסלוקי בירושלים עצמה נמצא בסכנה חמורה כתוצאה מכך. הניצחון באמאוס חיזק את מעמדו של יהודה המקבי גם בקרב היהודים עצמם. מספר חייליו גדל לאין-שיעור. במערכת אמאוס היה צבא פעיל של שלושת-אלפים איש, נוסף על שלושת אלפים אנשי-צבא פוטנציאליים שלא לקחו חלק במסע אל עבר המחנה ; ואילו במערכה הקרובה נגד ליסיאס נזכר מספר גבוה ביותר של עשרת-אלפים לוחמים שהיו עם יהודה בקרב ליד בית-צור. הניצחון באמאוס הוא שעשה את יהודה למנהיג המוכר כמעט של היהודים כולם, וכתוצאה מכך הצטרפו אליו באותה שעה אנשים וחוגים שהיססו קודם-לכן לעשות את הצעד המכריע.

איגרתו של אנטיוכוס

כבר מערכת אמאוס ותוצאותיה מבחינת ההשפעה על כלל תושבי יהודה היה בה כדי להבהיר לליסיאס, ראש שרי הממלכה והאחראי כעת על הנעשה מעבר מזה של הפרת שגזירות הדת של אנטיוכוס היו שגיאה קשה וקוממו נגד המלכות כמעט את כל תושבי יהודה. מנלאוס עצמו יעץ אולי אף הוא לשנות את המדיניות ולבטל את הגזירות בצורתן החמורה. יש אפוא מקום להשערתם של החוקרים הסבורים שאחת התעודות הכלולות במקבים ב פרק יא שייכת כבר לשלב זה של המאורעות (מקבים ב יא כז-לג). זוהי איגרת של אנטיוכוס אפיפנס לגרוסיה של היהודים והיא מסתמכת על המידע שמסר מנלאוס למלך, כי ברצונם של היהודים לשוב לבתיהם ולעסוק בענייניהם. המלך הבטיח חנינה מלאה לכל מי שיחזור עד לשלושים בקסנטיקוס של שנת 148 למניין בית סלוקוס (ניסן 164 לפני-הספירה). את תפקיד התיווך ויישור ההידורים הטיל המלך באיגרתו על מנלאוס. הפקודה של המלך נוסחה בדרך הרגילה של פקודות חנינה הלניסטיות, המוכרות היטב בעיקר ממצרים של המאה השנייה לפני-הספירה. אך המרכיב החשוב ביותר בפקודת החנינה הזאת היתה הרשות לחיות לפי חוקי היהודים, כמו לפני הגזירות. יחד עם זאת, לא נאמר בה דבר על הסרת העבודה הזרה מן המקדש ומירושלים בכלל או על טיהור המקדש, וכן אין בה זיקה לשינויים בבעלות על הקרקע, להחרמת הקרקעות או ליושבי החקרה. התעודה מתעלמת גם לחלוטין מיהודה המקבי ומן הלוחמים היהודים שגרמו לתמורה במצב. האיכרים היהודים ואף תושבי ירושלים שעזבוה בימי הגזירות והמרד רק הורשו לשוב למקומותיהם תוך זמן קצר ביותר. הגרוסיה בהנהגתו של מנלאוס נשארה הגוף המוכר המייצג את האומה היהודית. יהודה המקבי ותומכיו לא היו מוכנים להסדר המוצע בידי המלכות, שהתעלם מקיומם והשאיר את הכהונה הגדולה והשלטון ביהודה בידי מנלאוס וגרוסיה שאותה הנהיג.

מערכת בית-צור

ליסיאס ניסה עתה לפרוץ ליהודה מצד דרום, מכיוון שלא נוסה עד אז. מבצר בית-צור לא נמצא עוד בידי הסלוקים, ונפל כנראה בידי יהודה המקבי לאחר מערכת אמאוס. על אף הכוח הרב שעמד לרשותו, לא הגיע ליסיאס להישגים של ממש, ואת כוחותיו הדפו היהודים סמוך לבית-צור. נתחוור לליסיאס שאין די בהחזרת חירות הדת באמצעות מנלאוס, ויש להגיע לכלל משא-ומתן עם יהודה ואנשיו.

משא-ומתן בין ליסיאס והיהודים

בתעודה אחרת בפרק יא של מקבים ב (טז-כא) באה ידיעה על המשא-ומתן שבין ליסיאס ונציגיו של יהודה המקבי. זוהי איגרת של ליסיאס שכוונה לא לגרוסיה היהודית, אלא ל"המון היהודים" ומתייחסת למסמך שנמסר לידו על-ידי שליחי היהודים, יוחנן ואבשלום. ליסיאס הדגיש שהוא הבהיר לשני אלה מהם הדברים שיש להעביר להחלטתו של המלך עצמו, ואילו מה שאפשר היה הסכים הוא עצמו, ואם היהודים יתמידו בכוונותיהם הטובות כלפי המדינה, ישתדל גם ליסיאס בעתיד להסב להם טובות. תאריך התעודה אף הוא שנת 148 למניין בית סלוקוס (164-165 לפני-הספירה). המשא-ומתן שבין ליסיאס ואנשי יהודה המקבי הכיר למעשה במעמד כלשהו של המורדים היהודים שאתם נשא-ונתן. ודאי שהוכרו חופש הפולחן והדת של היהודים, מה גם שדבר זה הוכר עוד קודם-לכן על-ידי המלכות, לפני מסעו של ליסיאס. שוב נשארו ודאי הבעיות הקשות של מעמד הגרוסיה הקודמת והכהונה הגדולה של מנלאוס והפיקוח על המקדש ללא הכרעה. ליסיאס הציע ויתורים שונים לאנשי יהודה המקבי ותמיכה בכמה מדרישותיהם, אולם השאיר למלך עצמו את ההחלטה בכמה עניינים חשובים.

התערבות הרומאים

לאותו הקשר ענייני שייכת גם תעודה אחרת, איגרת ששיגרו שני צירים רומאים, ששהו אז בסוריה, אל עם היהודים (מקבים ב יא לד-לח) ובה הביעו את הסכמתם לצעדים שנקט ליסיאס. יתר על כן, הם נמצאו בדרכם לאנטיוכיה ולכן הציעו ליהודים, ביוזמתם, שהם ישגרו אליהם אנשים שיעמידו אותם על השקפותיהם וכך יוכלו לסייע להם במשא-ומתן עם המלך באותם עניינים שהעביר ליסיאס להכרעתו. היתה זו ההתערבות הראשונה של הרומאים בענייני יהודה שנודע עליה.

מות אנטיוכוס ותוצאותיו

לא נודע מה היה המשך ההתפתחות באנטיוכיה. אנטיוכוס עצמו מצא את מותו זמן קצר לאחר-מכן, שכן לקראת סוף 164 לפני-הספירה הגיעו כבר ידיעות על מותו לבבל. ליסיאס היה עסוק עתה בהעברת השלטון למלך הנער אנטיוכוס החמישי ובשמירה על מעמדו-שלו בתור האישיות המרכזית של הממלכה מול האיומים של פיליפוס, האיש שבידיו הפקיד המלך את עתיד בנו ואת אוצרות הממלכה. ליסיאס, מכל מקום, לא היה מעוניין לבודד את היחסים עם יהודה. תמורות חלו גם בנציבות של קוילה-סוריה ופיניקיה. במקומו של תלמי בן דורימנס, הנציב שנכשל במערכת אמאוס ובעל הקו הנוקשה כלפי היהודים, בא כעת תלמי מקרון (ויהיה זה לאחר מערכת אמאוס או רק לאחר הקרב ליד בית-צור), האיש ששירת קודם-לכן את התלמים ועבר לצדו של אנטיוכוס אפיפנס, בהסגירו לידיו את קפריסין.

אף-על-פי שאין להגדיר בדיוק את מהותו של ההסדר שקבע ליסיאס עם יהודה המקבי ואיך הגיב המלך אנטיוכוס על ההתפייסות ומה טיב המעמד שנשאר למנלאוס בעיני המלכות, ברור שיהודה ניצל את שעת-הכושר שנזדמנה לו וזמן קצר לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס השתלט על ירושלים, להוציא את החקרה (כסליו 164 לפני-הספירה ; אפשר גם שהידיעה על מותו של אנטיוכוס באיראן אף לא הספיקה להגיע ליהודה).

טיהור המקדש

צעדם הראשון של יהודה ואנשיו בירושלים, לאחר שהבטיחו את עצמם מהפרעותיהם של אנשי החקרה, היה לטהר את המקדש. הם ניתצו והסירו את מזבח העולה שנטמא והניחו את אבניו על הר-הבית במקום מתאים עד "בוא נביא", שיורה להם מה יעשה לאבנים. הם בנו מזבח חדש מאבנים שלמות ועשו כלי-קודש חדשים כדי לחדש את הפולחן היהודי. ביום העשרים וחמישה בכסליו (שנת 164 לפני-הספירה), שלוש שנים לאחר חילול המזבח בידי אנטיוכוס, הקריבו קורבן על המזבח החדש. חנוכת המזבח וטיהור המקדש נחוגו בתפילה ובשמחה, בשירה, בנגינה ובהקרבת קורבנות עולה, שלמים ותודה. הוחלט לקבוע רשמית את חג חנוכת המזבח כחג לדורות שיחוגו אותו מדי שנה במשך שמונה ימים, החל מן העשרים וחמישה בכסליו.

מאבק דמים בנוכרים

השתלטותו של יהודה המקבי על המקדש ועל ירושלים לוותה התלקחות כללית ומאבק דמים בין יהודים ונוכרים ברחבי ארץ-ישראל. גזירות הדת של אנטיוכוס, גם אם כוונו תחילה בעיקר נגד יהודה ונגד ריכוזי היהודים הסמוכים בשומרון, התפשטו גם על-פני אזורים מרוחקים יותר. היהודים בתחומי הערים ההלניסטיות השונות סבלו קשה משכניהם, להוציא במקומות יוצאים מן הכלל, כגון בית-שאן. סכנות חמורות איימו על היהודים בגליל המערבי, בארץ טוביה ובגלעד ויש עדות גם על פגיעה קשה ביהודי יפו. יהודה המקבי ראה את עצמו אחראי על גורלם של יהודי ארץ-ישראל כולם והוא החל בשורה של פעולות צבאיות שכוונו לא לסיפוח שטחים ליהודה, שממילא לא היתה עדיין עצמאית, אלא להצלת יהודים, להעברתם ממקומותיהם לשטח היהודי הרצוף, לחיסולם של בסיסים עוינים שסיכנו את יהודה עצמה או ריכוזים יהודיים אחרים ולנקמה. ההתנגשויות נשאו תחילה אופי של מלחמת דת כוללת נגד הפולחנים האליליים ברחבי ארץ-ישראל. ברקע כל זה היה הרעיון המנחה שאין לעבוד עבודה זרה בכל שטחה של ארץ-ישראל, מעין הרחבה של התפיסה שהוכרה כבר מבחינה משפטית-רשמית לפני גזירות אנטיוכוס ביחס לשטחה של יהודה המצומצמת ; אפשר שהיה בכך תגובה ספונטאנית על הגזירות וביטוי לשנאה לעבודה זרה, שהתחזקה בעקבות מדיניותו של אנטיוכוס. המלחמה בנוכרים שברחבי ארץ-ישראל התנהלה לפי הרושם במשך זמן רב, מאביב שנת 163 ועד לאביב של 162 לפני-הספירה. נציבה של קוילה-סוריה ופיניקיה לא פעל במרץ נגד היהודים, אף שמפקדים מקומיים, כגון גורגיאס וטימותיאוס, לחמו ביהודים וסייעו לאוכלוסיה המקומית. רק המצור ששם יהודה המקבי על החקרה הביא לתגובה תקיפה של השלטון המרכזי. ההתנגשויות שבין היהודים ובין האוכלוסין הנוכריים של ארץ-ישראל לחלקיהם השונים הוכיחו בעליל שאין בידי אלה האחרונים לעמוד לבדם בצורה יעילה נגד היהודים ולא הותירו ספק בכך שהמאבק בין השניים יסתיים בהכרח ביתרון יהודי, כל עוד לא תהיה התערבות מאסיבית של הממלכה הסלוקית.

המערכה התחילה בארץ אדום ובארץ עמון. יעזר שבעבר-הירדן המזרחי נפלה בידי היהודים לאחר שטימותיאוס הוכה בארץ עמון בידי היהודים. שמעון אחי יהודה יצא בראש שלושת-אלפים איש לגליל, ששם נמצאו היהודים בסכנה מצד תושבי פטולמאיס (עכו), צור וצידון. היהודים שבגליל המערבי ובחבל נרבתא, שבצפון-מערב השומרון, הועברו ממקומותיהם בגליל. מערכה כבדה במיוחד ניטשה בגלעד, בפיקודו של יהודה המקבי, ושורה של מקומות מבוצרים, כגון קרנים ועפרון, נכבשו בידי יהודה ; גם המוני יהודים מן הגלעד פונו ממקומותיהם. כאשר פעל שמעון בגליל ויהודה נלחם בגלעד ניסו גם יוסף בן זכריה ועזריה, שני המפקדים שהשאיר יהודה המקבי בתור אחראים על הכוח שנשאר ביהודה עצמה, לכבוש את יבנה, אך יוזמתם הושמה לאל על-ידי גורגיאס, שהסב להם אבידות קשות. כששב יהודה המקבי ממסעו בעבר-הירדן המזרחי, עלה על חברון ומרשה, שרף את נמל יפו ואת נמל יבנה ופרץ לתחום אשדוד.

המצור על החקרה ותגובת ליסיאס

ליסיאס לא יכול היה להתעלם מפעולותיו של יהודה המקבי שהעמידוהו במעמד של שליט עצמאי כמעט העושה ביהודה ובארץ-ישראל כבתוך שלו. את הסאה הגדיש בעיניו המצור ששם יהודה על החקרה וסיכן את המשך קיומה. אנשים מן החקרה הגיעו אל המלך והצביעו על הסכנה החמורה שאיימה על האינטרסים של המלכות מצד יהודה המקבי ואנשיו. ליסיאס הרגיש שהשתלטותו של יהודה על החקרה משמעותה לא רק עקירתם משורש של אחרוני הנאמנים למלכות ביהודה, אלא גם מהווה ניתוק מלא של יהודה מממלכת בית סלוקוס. הוחלט אפוא על ניסיון, בקנה-מידה שלא היה כמותו עד אז, לדכא את המרידה. קדמו לכך גם שינויים שחלו באיוש משרת הנציב של קוילה-סוריה ופיניקיה. הנציב שבזמן שלטונו זכה יהודה להתקדמות כה גדולה, תלמי מקרון, הודח מתפקידו, הואשם בבגידה ואף איבד את עצמו לדעת ; במקומו מונה נציב חדש (פרוטרכוס).

קרב בית-זכריה ותוצאותיו

צבא אדיר, שכלל גם עשרות פילים בפיקודו של ליסיאס ובהשתתפות המלך הצעיר עצמו, שוב פלש ליהודה מן הדרום (כנראה בראשית הקיץ של 162 לפני-הספירה) ושם מצור על בית-צור. יהודה המקבי יצא לקדם את פני הפולשים ושני הצבאות התנגשו בבית-זכריה (בקרבת כפר-עציון של ימינו, ח'רבת בית זכריה). מתוך תיאור הקרב מובלט מותו של אלעזר, אחיו של יהודה, שהסתער על אחד הפילים, מתוך הנחה שרכב עליו המלך אנטיוכוס. הקרב הסתיים בניצחון של הצבא הסלוקי, אולם הצבא היהודי לא הושמד, אלא נסוג אל עבר ירושלים ; מבצר בית-צור נכנע לפני ליסיאס בסיוע של בגידה מבפנים. ליסיאס עלה על ירושלים ושם מצור על הר-הבית, שבו החזיק מעמד חלק מן הלוחמים היהודים. לא ברור אם נימנה יהודה המקבי עם הנצורים בהר-הבית או שנמלט עם חלק אחר מאנשיו לאיזור ההררי הצפוני. ליסיאס לא יכול היה להמשיך זמן רב במצור, לפי שפיליפוס המצביא סיכן את שליטתו באנטיוכיה עצמה. לכן החליט להמשיך בדרך שהתחיל בה עוד בחייו של אנטיוכוס אפיפנס ולנסות להגיע לכלל פשרה עם היהודים. מנלאוס הכוהן הגדול השנוא על המוני היהודים נבחר לשמש בתור שעיר לעזאזל והוצא להורג. במקומו נתמנה לכוהן גדול כבר אז, כנראה, אלקימוס. מעמדו של יהודה המקבי לא הוגדר רשמית, אבל למעשה הוא נשאר עומד בראש כוחות מזוינים גדולים ויכול היה על נקלה להפעיל אותם ולרוקן את שלטונו של הכוהן הגדול מטעם מכל כוח ממשי. ליסיאס הרס אמנם את ביצורי הר-הבית לפני שעזב את יהודה בדרכו לאנטיוכיה, אולם השלטון למעשה חזר לידיו של יהודה המקבי. מדיניותו של ליסיאס בשלב זה משתקפת באחת התעודות שבספר מקבים ב (יא כב-כו), שהיא איגרת של המלך אנטיוכוס החמישי אל ליסיאס :

הואיל ושמענו שאין היהודים מסכימים לקבל את מנהגי ההלנים שהוטלו עליהם על-ידי אבינו, אלא הם בוחרים בדרך חיים משלהם ומבקשים להתיר להם את קיום חוקיהם, שואפים אנו שגם אומה זו תהא שרויה בשלווה ואנו מחליטים להחזיר להם את המקדש ולהניח להם לחיות במשטר התואם את מנהגי אבותיהם.

קראו עוד:

המרד : פרוץ המרד והנהגתו של מתתיהו
המרד : יחסי הכוחות והגורמים שהביאו להצלחת המרד
המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס (פריט זה)
המרד : יום ניקנור והברית עם רומא
המרד : מסע בקכידס ומות יהודה

ביבליוגרפיה:
כותר: המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

2. הפריט לקוח מתוך הכרך השלישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית