עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי
בר-אפרת, שמעון


תקציר
המאמר עוסק בקושי של הקורא בימינו, להבין את שפת המקרא. המחבר מביא מספר רב של דוגמאות המבארות כיצד השימוש בעברית מודרנית יוצרת לעיתים הבנה מוטעית של הטקסט המקראי. בהקשר זה המחבר מסביר כיצד הדברים באים לידי ביטוי בשימוש במטונימיה, מטפורה, דימוי ואירוניה. 



פרק ראשון : אמצעים סגנוניים - הוראת המילה
מחבר: שמעון בר-אפרת


סכנה אורבת לפתחו של הקורא בימינו, הבא לעיין בסיפור במקרא. כיון שהלשון העברית החיה של היום ידועה לו היטב, עלול הוא לייחס בלא משים למלים ולביטויים המקראיים את ההוראות, שיש למלים ולביטויים בלשון ימינו. כדי למנוע טעויות העלולות לנבוע מכך, יש לעמוד על המשמר ולהיות ער לבעיה – ובמיוחד כשהמלים נראות מובנות ונטולות כל קושי ולכאורה אין צורך להזדקק לפרשנים.

אחרי שנודע לדוד, כי בנו אבשלום נהרג בקרב, למרות פקודתו המפורשת שלא לפגוע בנער, וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ (שמ"ב יט 1). לפי לשון ימינו אפשר לחשוב, כי המלך כעס, ואולם בלשון המקרא "רגז" פירושו – נתקף ברעד או בסערת רגשות; כלומר, המלך לא התמלא זעם כי-אם התרגשות.

המלאך שמצא במדבר את הגר שפחת שרי, שברחה מפני גברתה, הבטיח לה שתלד בן, ישמעאל, והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו (בר' טז 12). הביטוי "פרא אדם" בשימוש הלשוני היום מציין, כידוע, אדם חסר תרבות, פרוע וגס בהתנהגותו. אך לא לכך התכוון המלאך, שבא לעודד את רוחה של הגר. הוא רצה לומר לה, שהבן שייוולד לה יהיה חופשי, כאותם שבטי המדבר, שאינם משועבדים לחוקים המגבילים של הישוב (פרא הוא חמור-בר, שאי-אפשר לבייתו ולהכניעו).3

בירור ההוראה של המלה "וירגז" בדוגמה הראשונה קודם לבירור הערכים הסגנוניים. אי-אפשר לעסוק במשמעויות הדקות, הנלוות של המלים בלי לקבוע תחילה את הוראתן העיקרית. בירור המשמעות של הביטוי "פרא אדם", לעומת זאת, הוא עצמו עיסוק בסגנון, שכן זהו ביטוי ציורי – ביטוי שאחת המלים המרכיבות אותו ("פרא"), אינה משמשת בהוראתה המילולית.

השימוש במלים שלא בהוראתן המילולית הוא שכיח בספרות, והוא נהוג גם בלשון הדיבור, אלא שבלשון הדיבור אין אנו מרגישים עוד בדרך-כלל בהוראה המילולית – הביטויים נעשו מאובנים, מתים, שחוקים מרוב שימוש. כך, למשל, "ראש ההר" במובן של פסגת ההר, או "בית אב" במובן של משפחה.

אפשר להחיות ביטויים מאובנים כאלה באמצעות רמיזה להוראה המקורית – דבר זה נעשה לפעמים ביצירות ספרותיות – ועל-ידי כך מוחזר להם ערכם הסגנוני המלא. למשל, בשופטים ט 36 מופיע הצירוף "ראשי ההרים", כשבפסוק הבא מופיע בניגוד לו הביטוי "טבור הארץ", והמלה "ראש" או "ראשים" באה הרבה פעמים בפסוקים בהקשר (במובן של פלג או מחלקה של אנשי צבא). והמלה "בית" משמשת בשמ"ב ז' גם בהוראה של משפחה לדורותיה (תשע פעמים) וגם בהוראה של בניין (שש פעמים): דוד רוצה לבנות בית לה', וה' מבטיח לבנות בית לדוד.

כאשר מלה אינה משמשת בהוראתה המילולית, אפשר (א) שיש רציפות בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת; (ב) שישנה נקודת דמיון בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת; (ג) שישנו ניגוד בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת.

(א) רציפות

מטונימיה:
שימוש במלה בהוראה מושאלת, כאשר בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת קיימת רציפות או נגיעה ישירה, כלומר הדברים שצוינו על-ידי המלה בהוראתה המילולית ובהוראתה המושאלת שייכים לתחומים סמוכים זה לזה או גובלים זה בזה. בשל הקרבה הרבה והקבועה בין שני התחומים יכול פרט מן התחום האחד לייצג פרט מן התחום השני. קיימים סוגים שונים של מטונימיה, בהתאם לסוגי הזיקה בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת, והרי מספר דוגמאות מן המקרא:
המסגרת החיצונית מייצגת את התוכן הפנימי: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (בר' ו 11); וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה(אסתר ח 15) – הכוונה ליושבי הארץ וליושבי העיר.

המקור מייצג את התוצאות: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בר' ג 17) – לא את האדמה תאכל כי-אם את יבולה.

האמצעי מסמן את התכלית: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים(בר' יא 1) – דיבור אחד; וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב (שמות ה 3) – בדבר או במלחמה; כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד (שמ"א כב 17) – עזרתם עם דוד.

הפעולה באה במקום התוצאה: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו (בר' כה 28) - הכוונה לחיה שנצודה.

סימן לוואי חיצוני מייצג את הדבר המהותי: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בר' ג 19) – בעבודה קשה; תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה (שם טו 15) – בזקנה טובה; וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ (מל"א יא 26) – מרד והתקומם.

סינקדוכה:
כמו במטונימיה קיימת רציפות בין ההוראה המילולית לבין ההוראה המושאלת, אלא שהזיקה בין שתי ההוראות היא זיקה של כלל ופרט.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל (בר' ג 6) – פרי העץ טוב למאכל; בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בר' ג 19) – מזון בכלל; כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ (שם ו 12) – השחית כל אדם (או כל חי); אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמ' ג 8, ועוד הרבה) – ארץ השופעת כל טוב; וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה (שם י 26) – לא תישאר אף בהמה אחת.

(ב) נקודת דמיון

מטפורה:
שימוש מלה בהוראה מושאלת, כאשר בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת קיים קו דמיון, אך אין כל נגיעה ישירה ביניהן, והדברים שצוינו על-ידי המלה בהוראתה המילולית ובהוראתה המושאלת שייכים לתחומים שונים ונבדלים זה מזה בתכלית. לעתים קרובות תחום אחד הוא מופשט או רוחני, בעוד שהתחום האחר הוא מוחשי.

המטפורה מייחסת תופעות או תכונות מן התחום האחד לתחום האחר – למשל, מהעולם האנושי לעולם החי, הצומח או הדומם (כמו בביטוי "ראש ההר") או להיפך. המטפורה מגלה איזה יסוד משותף, איזה צד שווה, בין תופעות מן העולמות הללו, על אף השוני ביניהם.

ערכה של המטפורה בכך שבכוחה לשאת ולהעביר מטען רגשי ניכר או להאיר את העניין באור חדש (לעתים מפתיע), ושבאמצעותה מושגת תדיר המחשה או הצגה ציורית חיה של הדבר. בשל כך שכיחה המטפורה בשירה.

ברם, גם בסיפור היא מצויה – במיוחד בדיבורן של הדמויות. להלן כמה דוגמאות:

קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה (בר' ד 10).

נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם (שם יא 4).

וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם (במדבר טז 30).

וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים (שמ"א יג 4).

אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד (שם כד 14).

וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים (שם כה 29).

וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע (שם, שם).

אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל (שמ"ב ה 2).

דימוי:
הדימוי שונה מן המטפורה בכך, שאין בו כל הבדל בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת, אך הוא דומה למטפורה בכך, שגם הוא מעלה צד שווה, קו של דמיון בין תופעות מעולמות שונים. הדימוי, כמוהו כמטפורה, מבהיר את העניין הנידון או מגלה בו פנים חדשות באמצעות קונוטציות, המתלוות להוראה הראשית. אופיינית לדימוי היא כ' ההשוואה. ישנם דימויים פתוחים, שאינם מציינים את נקודת הדמיון בין שני המושווים, וישנם דימויים סגורים, אשר מציינים את נקודת הדמיון בין שני המושווים במפורש. כמו המטפורה, כן גם הדימוי שכיח מאוד בשירה, אך מצוי גם בסיפור.

לעתים קרובות מצטרף לדימויים המקראיים האמצעי הסגנוני של ההגזמה; במקרים אלה ממלאים הדימויים, בנוסף לתפקידם הרגיל, גם תפקיד של חיזוק והצמדה.

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (בר' כב 17).

וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (במ' יב 10).

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (שם יג 33).

וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה (שמ"ב ב 18).

וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַם כַּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב (מל"א י 27).

עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ (מל"א יח 44).

וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים (שם כ 27).

כאשר דימוי מתפתח לכדי סיפור שלם, כי אז לפנינו משל; כמו, לדוגמה, משל יותם או משל כבשת הרש.

(ג) ניגוד

אירוניה:
בין ההוראה המילולית וההוראה המושאלת קיים יחס של ניגוד (המדובר באירוניה לשונית, להבדיל מאירוניה עלילתית, ועיין עמ' 138). סוג מיוחד של אירוניה היא היתממות, דהיינו העמדת פנים של אי-הבנת המצב לאשורו.

וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים (שמ"ב ו 20) – כוונת מיכל לומר, כי דוד עשה את עצמו לנקלה ובזוי.

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ (מל"א יח 27) – אליהו מעמיד פנים, כאילו הוא מאמין, שקריאה בקול גדול עשויה לעורר את הבעל לידי פעולה.

וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן יְהֹוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ (שם כ"ב 15) – מיכיהו מתכוון להיפך ממה שהוא אומר, והדבר ניכר ככל הנראה מנימת דיבורו, כיון שהמלך מגיב מיד בדרישה שידבר רק אמת.

הערה:
3. אבן עזרא.



אל האסופה העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא / שמעון בר-אפרת3

ביבליוגרפיה:
כותר: פרק ראשון : אמצעים סגנוניים - הוראת המילה
שם  הספר: העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא
מחבר: בר-אפרת, שמעון
בעלי זכויות : בר-אפרת, שמעון
הוצאה לאור: בר-אפרת, שמעון
הערות: 1. הספר "העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא" יצא בהוצאת ספרית הפועלים, בשנת  1979.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית