עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראי
בר-אפרת, שמעון


תקציר
בפרוזה – ובכללה בסיפור – קיימות תופעות צליליות. חשיבותן בספרות המקראית גדולה במיוחד לאור הסברה, שחלק ניכר מספרות זו היה מלכתחילה ספרות שבעל-פה, אשר נועדה להישמע באוזן ולא להיקרא בעין. הדיון ברובד הקולי של המלים מבחין בין: הצליל כשהוא לעצמו ובין חזרה של צלילים.



פרק ראשון : אמצעים סגנוניים - הצליל והמקצב
מחבר: שמעון בר-אפרת


במישור של המלים יש להבחין בין הרובד הקולי לבין הרובד המשמעי שלהן.
הרובע הקולי של המלים ממלא בשירה תפקיד חשוב בהרבה מאשר בפרוזה. אך גם בפרוזה – ובכללה בסיפור – קיימות, לפעמים, תופעות צליליות, שמן הראוי לשים-לב אליהן. חשיבותן בספרות המקראית גדולה במיוחד לאור הסברה, שחלק ניכר מספרות זו היה מלכתחילה ספרות שבעל-פה, אשר נועדה להישמע באוזן ולא להיקרא בעין – ואף משכנכתבה, עדיין מקובל היה לקראה בקול.

לצורך דיון ברובד הקולי של המלים יש להבחין בין: (א) הצליל כשהוא לעצמו; (ב) חזרה של צלילים.

(א) הצליל כשהוא לעצמו

הדעה, כי לצליל כשהוא לעצמו יש ערך הבעתי, שתי פנים לה: או שהצליל של המלה מחקה צליל במציאות (אונומטופיה) או שהצליל של המלה מבטא אוירה, הרגשה או אידיאה (סמליות הצליל). הדבר הראשון נדיר מאוד, והדבר השני סובייקטיבי מאוד. אם חש מישהו, כי קיים קשר בין צליל מסוים ומשמעות מסוימת, למשל בין הצליל a וחושך,1 יתכן מאוד שקשר כזה אינו מהותי אלא אסוציאטיבי; במקרה זה אין להניח בפשטות, כי גם אנשים אחרים, ובכללם אלה שחיו בתקופת המקרא, חשו וחשים באותו קשר. וסביר אף יותר, כי מי שחש בקשר כזה אינו אלא תולה בצלילי המלים איכויות ומשמעויות אשר טמונות, לאמיתו-של-דבר, לא ברובד הקולי כי-אם ברובד הסמנטי של המלים.

זאת ועוד. יחוס משמעות מסוימת לצליל מסוים דורש ידיעה מדויקת בדבר הגייתו של אותו צליל, וספק אם יש בידנו ידע מהימן בדבר ההגיה המדויקת של הלשון העברית בתקופת המקרא. לא נוכל להניח כי בטקסט הכתוב, כפי שהוא מונח לפנינו כיום, על הניקוד והטעמים שבו, יש כדי לתת תמונה נאמנה של הלשון העברית, כפי שנשמעה לאוזן על כל דיוקיה למעלה מ-1500 שנה לפני פעולתם של בעלי המסורה והנקדנים הטברנים, אשר קבעו את צורת הטקסט שלנו. מן הנמנע להיכנס כאן לבירור מפורט של סוגיה זו; ורק נזכיר ברמיזה, כי שיטות הניקוד השונות (השיטה הטברנית, השיטה הארץ-ישראלית, השיטה הבבלית והשיטות המעורבות), התעתיקים הקדומים (בהקספלה של אוריגנס, בתרגום השבעים ובתרגומים עתיקים אחרים) והכתיב שבכתבי-היד ממדבר יהודה משקפים לא פעם מסורות שונות של הגיה, אשר לעתים נבדלות זו מזו באופן ניכר. איזו מן המסורות הללו קרובה ביותר להגיה שנהגה בתקופת המקרא? אין בידינו להשיב על שאלה זו. גם המחקר ההשוואתי של הלשונות השמיות אינו יכול לסייע בעניין זה אלא במעט, ולא עוד אלא שגם בתקופת המקרא גופא לא היתה אחידות במבטא, לא מבחינת הזמן (חלו, ככל הנראה, תמורות בדרך ההיגוי) ולא מבחינת המקום (היו קיימים הבדלים אזוריים-שבטיים). לאור כל זאת נראה, כי מוטב להימנע מן הנסיון לפרש משמעויות של צלילים במקרא.

(ב) חזרה של צלילים

ידועים סוגים שונים של חזרה של צלילים – פרנומסיה (לשון נופל על לשון), אליטרציה (חזרה על עיצור), אסוננס (חזרה על תנועה), חרוז (חזרה על צלילים בסופי המלים). כאן מדובר בתופעות אובייקטיביות, שאפשר לעמוד עליהן גם אם אין יודעים את ההגיה המדויקת של הצלילים: די בעצם העובדה, שצליל מסוים חוזר. ביחוד כשהצליל החוזר הוא עיצור, עומדים אנו על קרקע מוצקה ורשאים להסיק מסקנות בדבר משמעותה של התופעה. לעתים באה חזרה של צלילים במלים שונות כדי לחבר את המלים הללו ולבנות גשר בין משמעויותיהן. הדמיון בין צלילי המלים מרמז לדמיון בין הדברים המצוינים על-ידי אותן המלים או, לפעמים, דוקא לניגוד ביניהם. הווה אומר, היחסים בין הצלילים יוצרים או מפנים תשומת-לב ליחסים (מקבילים או מנוגדים) בין המשמעויות.

להלן כמה דוגמאות:

פרנומסיה (לשון נופל על לשון):

ואָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בר' ב 7-5).
וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ. וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (שם ב 25 – ג 1). (כיוון שהוראת המלים שונה, אין לראות בדוגמה זו חזרה של אותה המלה, כמו בהכפלה ובמלה מנחה, שידובר בהן להלן.)

וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי (שם כז 36).

כן מבוססים על פרנומסיה ההסברים האיטיולוגיים של שמות פרטיים:

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (בר' כה 26).

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם (שם, 30).
אליטרציה (חזרה על עיצור):

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בר' א 1).

וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל (שמ"א ו 7).

לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם (שמ"ב יח 5).

אסוננס (חזרה על תנועה):

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ (בר' א 2).

אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה (שמות לב 18).
חרוז (חזרה על צלילים בסופי המלים):

לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (שופ' יד 18).

וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי (שופ' טו 19).

המקצב

המקצב (הריתמוס) נוצר על-ידי ארגון של האורך, ההטעמה או הגובה של הצלילים. קיים קשר הדוק בין מקצב ואינטונציה (הנגנה). בניגוד לשירה, שהמקצב שלה שקול וסדיר (משקל), מצוי בפרוזה ריתמוס בלתי-שקול ובלתי-סדיר. אמנם בפרוזה אמנותית ניכרת נטיה פחות או יותר ברורה לאיזון של ההטעמות, האורכים או הגבהים של ההברות, וקיים אפילו סוג של פרוזה אמנותית המכונה פרוזה שקולה, אך בפרוזה אינם מצויים אותם הדגמים הקבועים של הברות מוטעמות ובלתי-מוטעמות או ארוכות וקצרות, המצויים בשירה.

מפאת אי-הסדירות של הריתמוס בפרוזה לא עלה עד כה בידי חוקרי הספרות לתארו באופן שיטתי או להגדיר את סוגיו. לגבי הפרוזה המקראית נוסף כאן הקושי, שאין אנו יודעים במדויק ובוודאות את אורך ההברות, גובהן והטעמתן במבטא שנהג בתקופת המקרא (אפשר שההטעמה היתה מלעיל), ומכאן שמן הנמנע לומר דברים ברורים ומבוססים על המקצב בסיפור המקראי.

בניגוד לניתוח המקצב המושתת על המלים, יש גם אפשרות וגם תועלת בבדיקת הריתמוס המושתת על המשפטים. בדיקת אורך המשפטים בסיפור המקראי היא אפשרית, משום שאינה דורשת ידיעה מדויקת של ההטעמה; ויש בה תועלת, משום שריבוי משפטים ארוכים או קצרים טובע את אופי הסגנון, ומשום שלאורך של המשפטים יש ערך הבעתי. שורה של משפטים ארוכים יכולה לבטא, למשל, שלוה, בעוד שצרור של משפטים קצרים יכול לבטא, בין השאר, אי-שקט, חפזון או מתח. (יש להיזהר בקביעת מסמרות בעניין זה, ויש להיזהר בקביעת מסמרות בעניין זה, ויש לבדוק את הפעולה של אורך המשפטים בכל מקרה ומקרה בנפרד.)

מלבד לאורך ראוי לשים-לב לתכונה נוספת של המשפטים, תכונה הנעוצה במבנה התחבירי שלהם. הכוונה למה שמכנה א"ל שטראוס דינמיות או סטאטיות של משפטים: "דינמיות יתרה מושגת על-ידי הקדמת משפט(ים) טפל(ים) למשפט העיקרי; שהרי אנו מתאווים לדעת את 'עיקר' הדברים שבמשפט העיקרי, ואילו המשפט(ים) הטפל(ים) מעכב(ים) את הידיעה, וכך נוצרת מתיחות מסוימת, ציפיה מסוימת. למשפט הבנוי על מתיחות כגון זו נקרא בשם 'דינמי'. משפט, שעיקרו נודע לנו מיד בראשיתו (המשפט העיקרי קודם למשפט הטפל), חסר צד של מתיחות, ונקרא לו בשם 'סטאטי' (משפטי-איחוי הם צרור של משפטים עיקריים)."

ההבחנה בין משפטים דינמיים וסטאטיים אפשרית גם במשפטים לא-מורכבים: "משפט הפותח בנשוא, בתיאור המקום והזמן, 'מותח' את הקורא לקראת נושאו. משפט הפותח בנושא, ואנחנו יודעים מיד במי הדברים אמורים, אופיו שקט יותר. נמצא, קצב הפרוזה מורגש במבנה המשפטים."2

והרי כמה דוגמאות:

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בר' כד 1) – משפט סטאטי ומאוזן, המביע שלוה ורגיעה.

יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהֹוָה לְבֶן אֲדֹנִי (שם 44-42) – משפט מורכב ודינמי, המביע מתח ודריכות.

וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי (שמ"א יז 40) – משפט ארוך, בעל ריתמוס אטי שלו.

וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ (שם 51) – משפטים קצרים, בעלי תנועה מהירה ודחופה.

וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ. וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה. מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת (שמ"ב יא 21-19) – משפט דינמי ומורכב, המדגיש במבנהו את המלים האחרונות הדגשה יתרה.

וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו {שִׂמְלֹתָיו} וַיָּבֹא בֵית יְהֹוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל (שם יב 20) – צרור של משפטים קצרים ופשוטים, המביעים פעילות רבה ואי-שקט.

וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים (אסתר ב 15) – משפט דינמי, המעורר דריכות וציפיה.

וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי (שם 17) – משפטים סטאטיים, מתונים ורגועים, בעלי ריתמוס יציב, שיש בהם (גם מפאת תקבולת הצלעות!) משום חגיגיות.

הערות:
1. "...החושך הבא על ביטויו בגיבוב התנועות קמץ ופתח [במלים] צלמות, אירא רע, אתה" - א.ל. שטראוס, בדרכי הספרות, ירושלים ת"של, עמ' 69.
2. א. ל. שטראוס, בדרכי הספריות, עמ' 47-46



אל האסופה העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא / שמעון בר-אפרת3

ביבליוגרפיה:
כותר: פרק ראשון : אמצעים סגנוניים - הצליל והמקצב
שם  הספר: העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא
מחבר: בר-אפרת, שמעון
בעלי זכויות : בר-אפרת, שמעון
הוצאה לאור: בר-אפרת, שמעון
הערות: 1. הספר "העיצוב האומנותי של הסיפור במקרא" יצא בהוצאת ספרית הפועלים, בשנת  1979.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית