בכל סיפור אפשר להבחין בשלושה מישורים: (א) מישור הלשון – המלים והמשפטים, שהסיפור מורכב מהם; (ב) מישור הדברים, המיוצגים על-ידי אותן המלים, דהיינו "העולם" המתואר בסיפור: הדמויות, המאורעות, הרקע; (ג) מישור המשמעויות, כלומר התפיסות, ההשקפות והערכים הגלומים בסיפור, אשר באים לידי ביטוי באמצעות דברי הדמויות, מעשיהן, גורלן ומהלך המאורעות בכלל.

כל אחד משלושת המישורים הללו מושתת על זה שקודם לו, ונבנה על ידו. המישור הראשון הוא הבסיסי: המלים הן חומר-הגלם, שהסיפור עשוי ממנו. מתוך המישור הראשון עולה המישור השני, שהוא-הוא אשר מושך את תשומת-לב הקורא בעיקר: העלילה של הסיפור והדמויות על תכונותיהן וקורותיהן. ומתוך המישור השני עולה המישור השלישי, המישור של הרעיונות והמשמעויות, שלרוב אינם מובעים בדרך ישירה ומפורשת כי-אם בדרך מובלעת ומשתמעת.

בפרק זה ידון המישור הראשון – הלשוני. במישור זה מופיע לפנינו הסיפור כמערכת מאורגנת של תבניות לשוניות, כרצף של תיבות ערוכות וסדורות בקפידה. בניגוד לסרט האילם או לפנטומימה, העשויים מיסודות בלתי-לשוניים, ובניגוד לסרט המדבר או להצגת תיאטרון, העשויים מיסודות לשוניים ובלתי-לשוניים כאחד, בנויה שרשרת המאורעות בסיפור מסמלים לשוניים בלבד. העולם המתואר בסיפור לא נברא אלא מכוח המלה, וקיומו נתון כל-כולו ביד הלשון. מכיון שאוופן השימוש במלים קובע את טיבו של עולם הסיפור, ובכלל זה את טיבן של הדמויות המאכלסות אותו, ומכיון שבדרך עיצובה של הלשון תלויות בסופו-של-דבר כל המשמעויות הגלומות בסיפור, יש צורך לרדת אל התשתית הלשונית, ולבדוק באיזה אופן השתמש הסופר במדיום שלו, ובאילו דרכים נוצלו בכל מקרה ומקרה האפשרויות הטמונות בלשון; כלומר, יש לעמוד על הסגנון של הסיפור.

קיימות תפיסות והגדרות שונות בדבר מהות הסגנון. כאן תתקבל ההגדרה הסמנטית, לפיה אין לראות בסגנון דבר נפרד ממשמעות. לצד ההוראה העיקרית והמפורשת של המלים והמשפטים קיימות המשמעויות הדקות, המשניות, המרומזות. עיון בפרטי הסגנון יחשוף את גוני המשמעויות האלה, שניתן להשוותם אולי לטונים העיליים במוסיקה, שהם אמנם אינם הנושאים העיקריים של המנגינה, אבל הם קובעים את הגוון של הצלילים, שהמנגינה מורכבת מהם, ומשום כך תלוי בהם במידה רבה צביונה של המנגינה כולה.

הסגנון הוא בעל ערך הבעתי, הוא מעשיר או מדגיש את המשמעות העיקרית המובעת במשפטי היצירה, ובו בזמן, מפאת המטען האמוציונלי המועבר תדיר באמצעותו, משמש הוא גם להכוונת עמדת הקורא כלפי המתרחש. הכוח ההבעתי טמון בכל אספקטים של המבע הלשוני, בדימויים, במטפורות וכד' (שאין לראות בהם קישוט גרידא), וגם בצלילים ובמקצבים, באוצר המלים, בצורות הדקדוקיות, במבנים התחביריים ובסוגי המשפטים. לכל האספקטים הללו של הלשון יכולה להיות חשיבות סגנונית.

מכאן שיש להתיחס אל כל מבע לשוני, ולו גם המקובל והרוח ביותר, כאל תופעה סגנונית. אין לך משפט, שאין בו סגנון – נשגב או עממי, בהיר או מעורפל, נמלץ או פשוט. אילו נוסחו הדברים המובעים באותו משפט באורח שונה במקצת, למשל על-ידי בחירת מלה נרדפת או צורה דקדוקית שונה או בסדר אחר של המלים, מיד היה משתנה הסגנון (ועמו המשמעות המדויקת).

ואולם חשיבות מיוחדת מבחינה סגנונית-משמעותית נודעת למלים ולמבנים בלתי-רגילים ובלתי-שכיחים (ה"אמצעים" הסגנוניים). מלה נדירה, צירוף יוצא-דופן, סדר מלים החורג מן המקובל, שימוש מושאל או חזרה על איזה אלמנט לשוני – כל סטיה כזאת מן הנורמה הלשונית המקובלת ממלאת תפקיד של הבלטה ושל משיכת תשומת-לב הקורא. בשעת הקריאה יש להתיחס אפוא לכל אלמנט לשוני, לכל מלה ולכל צירוף, תוך שימת-לב מיוחדת למלים ולמבנים הבלתי-שכיחים.

אפשר לטעון, אמנם, כי התבוננות מקרוב בפרטי המבע הלשוני מוצדקת רק כאשר מדובר בשירה ולא כאשר מדובר בסיפור, כיון שלשון השירה היא ברגיל "דחוסה" ומרוכזת, בעוד שבסיפור המלים הן "שקופות" והן ממלאות תפקיד רפרנציאלי – דהיינו הן אינן מושכות תשומת-לב אל עצמן, אלא הן רק רומזות לדברים המצוינים על-ידן והן רק אמצעי לבניית הדמויות, ההתרחשויות, הרקע וכד'. לפי טענה זו יהיו ענייני הסגנון זרים לסיפור: סגנון יפה ונמלץ בסיפור אינו מוסיף אלא גורע, באשר הוא מסיח את הדעת מן העיקר.

ואולם, גם אם לגורם הלשוני בסיפור לא נודע אותו משקל כמו בשירה, אין העיצוב הלשוני של היצירה הסיפורית נטול חשיבות כלל-וכלל. אם-כי לשון היצירה הסיפורית אינה "דחוסה" בדרך-כלל כמו לשון השירה, אין היא גם "שקופה" כמו, למשל, לשון המדע. הלשון ביצירה סיפורית אינה מנצלת רק את ההוראות היסודיות של המלים, כפי שעושה לשון המדע, אלא גם את המשמעויות הנלוות שלהן. לשון הסיפור נבדלת לא רק מלשון המדע, כי-אם גם מלשון הדיבור היומיומי, באשר היא, בניגוד לזו האחרונה, מעוצבת בקפידה. בפרט בסיפורים קצרים, דוגמת סיפורי המקרא, מצויים סגנון מרוכז ותמציתיות של ביטוי, המתחייבים מן ההיקף המצומצם של היצירה. מחבר של סיפור קצר אינו יכול שלא לנהוג חסכון באמצעיו, לגבש את יצירתו באופן מירבי ולהעמיס הרבה ככל האפשר על המלים שבהן הוא משתמש. לפיכך, מן-הדין לתת את הדעת אף לפרטים הזעירים של הסיפורים במקרא ולדקויות הלשוניות שבהם.

אלא שבעניין זה מתעוררת בעיה. אין אנו מכירים את כל המשמעויות הנלוות של המלים והמבנים הלשוניים המופיעים בסיפורי המקרא, ולעולם לא תהיה לנו תמונה שלמה של כל הגוונים וגוני הגוונים, שהעשירו את לשון המקרא בשביל קורא שחי באותה תקופה. זאת ועוד: כיון שהלשון של תקופת המקרא במלוא היקפה ובכל גילוייה אינה ידועה לנו (במקרא עצמו אין לנו אלא חלק מצומצם מכלל הלשון של אותה התקופה), אי-אפשר לעמוד כראוי על מידת הנדירות והחריגות של מלה או של תופעה לשונית.

את הבעיות הללו אי-אפשר לפתור פתרון מלא. אין לנו אלא לראות כנורמה, אשר תופעה סגנונית מסוימת סוטה ממנה, לא את הלשון של תקופת המקרא בכללותה, אלא את ההקשר המצומצם שבו מצויה אותה תופעה סגנונית, דהיינו את הסיפור שבו היא מופיעה או את סיפורי המקרא בכללם אי אף את כל הספרות המקראית כולה. גם באשר למשמעויות הנלוות, המטען האמוציונלי וכל מה שמרומז במלים ובמבנים הלשוניים ולא נאמר במפורש, יהיה עלינו להיאחז במה שניתן ללמוד מן המקרא עצמו. זה מעט, ומרבית הגוונים הדקים של המשמעויות יישארו בהכרח בגדר נעלם. אבל מאחר שאין כל אפשרות להתגבר על מכשול זה, וידיעתנו של לשון תקופת המקרא על כל פרטיה ודקדוקיה תישאר לעולם מוגבלת, אין לנו אלא להסתפק במועט שניתן לדלות מן המקרא.

הדרך הטובה ביותר לדיון בסגנון הוא הניתוח הסגנוני של יחידה סיפורית שלמה. שכן רק בדרך זו ייראו התופעות הסגנוניות בתוך הקשרן (אותו אמצעי סגנוני עשוי למלא תפקידים שונים בהקשרים שונים!), יתבררו יחסי-הגומלין ביניהן ויתגלו משמעויותיהן המיוחדות. להלן יובאו ניתוחים כאלה של מספר יחידות סיפוריות. אולם תחילה ייסקרו אחת תופעות סגנוניות אחדות, אשר חוזרות ונשנות בסיפורי המקרא.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok