עמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > אישים
ישראל. משרד הביטחון


תקציר
אלברט איינשטיין נולד בשנת 1879. המאמר מביא את הסיפור אודות איינשטיין האדם. תכונותיו, אישיותו, שאיפותיו, וההשפעות הרוחניות המכריעות שפעלו עליו.



אדם חופשי
מחבר: פרופ' יוסף אגסי


אלברט איינשטיין נולד בשנת 1879 - רק לפני שנים מספר חגגו את יום הולדתו ה-100 - ומת בשנת 1955. הסיפור אודות איינשטיין כאדם, הנו בעל עניין מיוחד לא רק בשל היותו סיפור של הצלחה מסחררת, אלא יותר מכך, בשל היותו סיפור של אדם שחי בשלום עם עצמו. יותר ויותר היסטוריונים ומדענים כותבים כיום אודות אישיותו של איינשטיין, ומציינים את היותו אדם חופשי. ואכן, החירות של איינשטיין הייתה קו שציין וייחד אותו כבר מילדותו. איינשטיין היה אף אדם שקט. והשקט הזה, היותו ממעיט בדיבור, המופנמות שלו, אפיין אותו וליווה אותו כל חייו.

הוא נולד וגדל בבית בורגני בדרום-מערב גרמניה והאומנת שלו כינתה אותו "אדון משעמם". הילדים בבית-ספר קראו לו "הילד הישר". הוא היה שקט, הוא היה נינוח, וכזה היה כל חייו.

כשהיה מגיע לביקור, והאדם שבו רצה לפגוש לא היה בבית, שב וחזר בשנית. זכור מקרה - כאשר שימש פרופסור לפיסיקה בעיר פראג - שבו קבע פגישה עם אדם על גשר מסוים, ואמר לו שאל לו למהר, כי גם אם יאחר להגיע, יחכה לו על הגשר. נוכח תמיהתו של אותו אדם הגיב: "אבל אני יכול לעבוד גם כאשר אני עומד על גשר ומסתכל במים". ידוע שאישתו אמרה פעם שהוא עושה שימוש בצדן השני של מעטפות המכתבים שהוא מקבל, כדי לערוך את החישובים שלו. הוא היה אדם נינוח באופן בלתי רגיל. והשקט שלו ביטא שלווה נפשית עמוקה.

הדבר בא לכלל ביטוי כבר בילדותו. כבר מילדות ניכרה בו דחייה כלפי משמעת חיצונית, כלפי חיילים, ודחייה זו נחרתה בזיכרונו. באותה מידה נחרתה בזיכרונו חווייה שעברה עליו בהיותו בן חמש, כאשר ראה לראשונה מגנט והתרשם עמוקות. אך בחוויית המגנט אין כל דבר מיוחד, והרי זה סיפור שכמעט כל אחד יכול לספר, אך הסלידה מחיילים הנה תופעה בלתי רגילה. רוב הילדים אומרים: "כאשר אהיה גדול, אני אהיה חייל". וכאן - מין עצמאות, מין שלווה פנימית, נכונות להתרחק מן העולם ומהדעות המקובלות, לא אכפתיות באשר למה שאחרים חושבים.

הקושי של איינשטיין בבית-הספר, אף הוא נבע אך ורק מהדרך שבה נכפו עליו דברים. מלכתחילה, היו נטיותיו אמנותיות דווקא, ולא מדעיות. אך היה לו דוד שלימד אותו אלגברה באופן הומוריסטי, וכך נכנס לתחום המתימטיקה, ומעניין שבאוטוביוגראפיה המדעית שלו כתב, שהנטיות שלו כוונו כלפי המתימטיקה ולא כלפי הפיסיקה. ונגיע לכך מאוחר יותר.

עם זאת, בכל תקופת נעוריו גילה נכונות להתעניין באמנות. מגיל חמש לימדו אותו לנגן בכינור והוא נהג לנגן גם בהרצאות שלו, וגם לאחר ההרצאה, פשוט כדי לשעשע את הקהל, דבר שהיה חביב עליו ביותר. אי אפשר לומר עליו שהיה פרופסור משעמם. הוא עצמו אמר שבין הפיסיקאים הוא הכנר הטוב ביותר, מה שאולי אינו מדויק כי גם פלאנק היה כנר, והיו כנרים נוספים בין הפיסיקאים, אבל כבדיחה זו אמירה משעשעת.

את אחת ההשפעות הרוחניות המכריעות ביותר לגביו כהוגה דעות, ראה במוסיקה של מוצרט, שאת הסונטות שלו גילה בהיותו בן 13, והן ריגשו אותו עד מאוד. השאלה מה פירוש הדבר, ובאיזו דרך הושפע הלך מחשבתו כהוגה-דעות מהלך מחשבתו של אמן כמו מוצרט, הנה שאלה קשה. אולי חלק מהציבור המודע למוסיקה של מוצרט ולכך שמתימטיקאים אוהבים מוסיקה, יחוש שהמיידיות, הפשטות והישירות של מוצרט חיזקו אותן תכונות עצמן אצל איינשטיין. וידוע הדבר שביחסים עם ידידיו בלטה תכונה זו של מיידיות. הוא פנה אל ידידיו ישירות, ומייד ניגש לעניין שהעסיק אותו. ואגב, הוא לא סבל פטפוטים. אני סבור שלו חי באנגליה, היה חש שלא בנוח, כי באנגליה חובה לפתוח כל שיחה בפטפוט ולו רק בשל הסיבה הטובה, כדי לבחון אם בן-השיח מעוניין להמשיך בשיחה. אבל גישתו של איינשטיין הייתה תמיד ישירה, הייתה לו אישיות כאריזמטית, ואנשים אהבו לשוחח אתו. הוא עצמו, גם כאשר שמע הרצאה משעממת, תפס בה את הנקודה החשובה וחזר עליה באופן מעניין. הייתה בו חיוניות עצומה, אבל מעל ומעבר לחיוניות, הייתה בו שלווה גדולה.

שלווה זאת באה לכלל ביטוי בפציפיזם שלו. כמו ברטרנד ראסל, היה גם איינשטיין פציפיסט עד מלחמת העולם השנייה, וגם הוא וגם ראסל ויתרו על הפציפיזם כאשר הנאצים איימו על שלום העולם. עם זאת, ולמרות נטיותיו הפציפיסטיות והעוינות כלפי כל לאומיות - נעשה איינשטיין ציוני תוך אי-נוחות. הכרעה זו עלתה לו במלחמה פנימית. שכן, איינשטיין רצה להיות אזרח העולם במובן המלא והעשיר של המלה, ואת הציונות ראה בעיקר כהכרח שנכפה מבחוץ ללא כל סיבה טובה.

מאבקים פנימיים חזקים אפיינו אותו, כפי שניווכח בהמשך, גם כמדען, אבל מאבקים אלו מעולם לא ערערו את שלוותו ולא הביאו אותו, לא לרוגז, ולא להתרגשות-יתר במובן המקובל של המלה. עם זאת, ידע רגעי התרגשות עמוקה בחייו. כאשר גילה את התגליות הראשונות שלו היה כה נרעש, עד כי חש שהוא זקוק למנוחה, שהוא חייב לשבת ולנוח שבועיים, פשוט, משום שהרעיונות הממו אותו. ואין זה מפתיע. רעיונות אלה הממו גם אנשים ששמעו אודותם מפיו. יחד עם זאת, היו חייו חדורי שלווה, והוא היה, אם אפשר לומר כך, אדם רחוק מרגשות שליליים, רחוק משנאה, עד כמה שהדבר אפשרי מבחינה אנושית.

קיים מונח המכונה "הטמפרמנט הפילוסופי". ויש שאלה, מהו בדיוק טמפרמנט פילוסופי. יש הרואים בפילוסוף אדם המגן על הבלי העולם הזה, ויש הרואים בו מי שמתנגד להבלי העולם הזה, מי שמגן על סבל, או מי שעוין ומתנגד לסבל, אך כל אלה הן תדמיות אינטלקטואליות. וכאשר אנו פונים לדוגמאות אישיות, לבודהה, דיקארט (Descartes Rene) או שפינוזה (Benedic Spinoza), אנו רואים אנשים שגילמו תדמית זו או אחרת - ותדמיות אלו של פילוסוף אינן זהות אלו לאלו - אך בכל מקרה, הפילוסוף נראה כאדם החי לאור רעיון מרכזי גדול אחד. במובן זה אני רואה גם את איינשטיין כפילוסוף. הוא עצמו חש קירבה רבה מאוד גם לבודהה וגם לשפינוזה, אם כי הוא ביטא קירבה זו לא באותו הקשר שהצבעתי עליו זה עתה, אלא מתוך הקשר של תחושה דתית. איינשטיין גדל כיהודי, אף כי לא כיהודי דתי, הוא למד בגימנסיה קתולית ולא נגרם לו שום נזק מכך. הוא לא פיתח התייחסות חיובית למה שמכונה דת רשמית או דת ממוסדת, אבל הייתה לו תחושה דתית עמוקה. הוא דיבר על רגשות דתיים קוסמיים. הוא דיבר על ההערצה של העולם כשהוא לעצמו, על גדלות חוקי הטבע, וביטא הערצת יופיו ופשטותו של העולם. את הדברים האלו ראה כדת. מבחינה זו היה אדם דתי באותה משמעות שבודהה ושפינוזה היו אנשים דתיים. שהרי ידוע ששפינוזה הוקע מתוך הקהילה היהודית ולא הצטרף לשום קהילה אחרת. וידוע שהבודהיזם הנו, עד היום הזה, דת הנלווית לדתות אחרות. בכך הבודהיזם, למרות היותו דת ממוסדת, אינו ממוסד במובן המקובל עלינו, שכן, הוא דת נעדרת ייחוד. איינשטיין הזדהה אפוא ברגשותיו הדתיים, עם הדתיות של בודהה או של שפינוזה, שלא האמינו באל קנא ונוקם, שלא האמינו בשכר ועונש, שלא האמינו בעולם הבא.

בכך ראה איינשטיין את העולם כדבר שיש להשלים עמו, שיש לבוא עמו למשא ומתן, ולקבל בו, במידה רבה, הרבה דברים שהם קשים ובלתי נעימים, ולחיות בו במידת האפשר.

אשר להבלי העולם הזה - לגביהם פיתח תחושה רגילה בתכלית. הוא נהנה כאשר אחרים נהנו, לא יותר מדי ולא פחות מדי, הצטער כאשר אחרים הצטערו, לא יותר ולא פחות מדי. אבל רגישותו האמנותית והיכולת שלו לתפוס את עוצם הסבל והכאב ואי-הצדק שבעולם, היו עמוקות, והיה חייב להתגבר עליהן במאמץ ותוך גדלות רוח.

כזכור, בילדותו גילה קירבה רבה יותר לאמנויות מאשר למדעים. ציינתי את המוסיקה, אך עלי להזכיר גם ספרות גרמנית, בעיקר שילר. עם זאת, לאור התמונה העולה מעדויות אנשים שהכירו אותו ושוחחו עמו באותה תקופה, הרי הדבר שהפעימו יותר מכל היה חוש הצדק.

וניתן לומר, אף כי הדבר מובן מאליו לכל מי שחושב על כך רגע קט, שצדק ללא אמת הנו בלתי אפשרי. בעברית "צדק" ו"אמת" מהווים צמד או זוג, אף כי אולי תיתכן אמת ללא צדק - איני יודע, ומתקיים על כך ויכוח גדול בין פילוסופים - אבל שאין צדק ללא אמת, הרי זה ברור, כי אם אין אנו יודעים את העובדות, איך נוכל לצדוק, גם אם נרצה בכך? אם לא נדע למי מגיע מה, איך נוכל לממש צדק?

והמעניין הוא, שאיינשטיין חש באי-צדק, בכאב אישי חזק. היה לו, אפוא, טמפרמנט של מהפכן. הוא היה מוכן להצית את העולם כדי להשיג צדק רב יותר. אבל האופי האישי השקט שלו, המחמיר, בוודאי לא איפשר לו להיות מהפכן מהסוג שהיה, למשל, לנין. ברטרנד ראסל, שהיה יותר מהפכן מאיינשטיין בפוליטיקה, ואולי פחות מהפכן ממנו בפיסיקה, אף כי מקוצר יד ולא מחוסר טמפרמנט, ברטרנד ראסל הכיר את לנין אישית, שכן, נסע לרוסיה לראות את המהפכה. וכשדיווח על התרשמותו מאישיותו של לנין, אמר כי לנין היה, באופן אישי, אדם אכזר. וזו הייתה הנקודה שהותירה בראסל את הרושם החזק ביותר. אנשים מתוחכמים יכולים לומר בהקשר זה, מה חשיבות יש בדבר אם לנין היה אכזר או שאהב ילדים, הרי אנו עוסקים בפוליטיקה, ולא בנטיות אישיות, אך המתוחכם יותר יודע, שהפרדה זו הנה מלאכותית, ושדווקא נטיותיו האישיות של מהפכן שיש בידיו עצמה רבה, הן המקבלות ביטוי מדיני חזק מאוד, שלא לדבר על דיקטאטור, שכל המערכת המדינית נתונה לנטיותיו האישיות, האכזריות או הידידותיות, כהבנתו וכרצונו.

מי שראה את הסרט "איוון האיום", יבין את כוונתי. כאשר איוון האיום היה טוב, הוא היה טוב; כאשר הוא היה רע, הוא היה בלתי אפשרי. והרי זו תכונה של כל מי שמשיג כוח פוליטי. איינשטיין סירב להיות בעמדת כוח פוליטי. זכור לנו, שבערוב ימיו, כאשר בן-גוריון פנה אל איינשטיין ושאל אותו אם הוא מוכן להיות הנשיא השני לישראל הדבר החמיא לו וגרם לו התרגשות רבה. קבלת מברקו של בן-גוריון, כך דיווח, הייתה אחד הרגעים הגדולים בחייו. אך הוא סירב. למרות שידע, שעמדתו המדינית של נשיא ישראל היא עמדה קלושה ביותר, ואינה משתווה, לא רק לעמדה של סטלין או לנין, אלא גם לא לעמדה של ראש ממשלה ישראלי, שאף היא אינה בעלת עצמה רבה, אם נשווה אותה לעמדה של ראש ממשלה צרפתי או גרמני, למשל. אפילו בעמדה מסוג זה ראה עודף כוח.

כאשר באו לצלם אותו, אמר: אני מתחיל להרגיש כמו סטלין. אנא, בבקשה - לא. הוא היה אדם צנוע, עד כי הילכו עליו סיפורים, שכאשר יצא מהקולנוע בהצגות יומיות בין סרט ראשון לשני, אמר לסדרן: בבקשה, הסתכל בי היטב, כדי שתזכור אותי כשאחזור עוד מעט. לא עלה בדעתו שהסדרן עשוי להכירו גם בלי שיציג את עצמו בפניו.

הצניעות של איינשטיין חשובה לא רק בהשוואה ליוהרה המאפיינת מדענים אחרים, והיו מדענים בעלי נטיות דיקטאטוריות, ואזכיר רק אחד מהם, אולי המדען היחיד שבאמת היה גדול מאיינשטיין. היה זה ניוטון (Sir Isaac Newton), שחי 300 שנה לפניו. ללא ספק, ניוטון לא היה אדם אכזר, הוא היה אדם תרבותי, אך עם זאת, היה טרוריסט. הייתה לו משאת נפש אחת: להרוס את אחד מיריביו. שאלה אחרת היא, מה פירוש להרוס הוגה-דעות שאינו מסכים אתך? אבל ניוטון באמת התכוון להרוס אותו במידת האפשר.

אצל איינשטיין, רעיון כזה לא היה עולה כלל. הטוהר האישי שלו היה מדהים. הוא נהג לכתוב הקדמות לספרים שונים, לחתום על עצומות והצהרות ללא סוף, כנגד עינויים, בעד פציפיזם וכן הלאה. הוא תמך בכל דבר שיכול היה לתמוך בו, והיו רבים שאמרו, איינשטיין אינו יודע מה הוא עושה, איינשטיין חותם על כל דבר כדי שיתנו לו מנוחה, כדי שיוכל לעבוד. אך כל האמירות האלה הן בגדר הבל. איינשטיין היה מעורב בדברים. עם זאת, התנסה, ללא ספק, במאבק פנימי קשה, משום שחוש הסדר שלו, הצורך שלו לעבוד ולהיות אזרח פרודוקטיבי, היה גם הוא חזק, כפי שהיה עבורו חוש הצדק, חוש הסבל וההזדהות שלו עם הכאב הרב שראה סביבו.

ומצוי כאן, ללא ספק, גם מוטיב פילוסופי. אמרתי שאיינשטיין היה אדם צנוע. רוב האנשים הצנועים משקרים. כי בצניעות שלהם יש יוהרה, וכבר התלמוד אמר זאת. בתלמוד נאמר שבתלמיד חכם יש מן השמינית שבשמינית שביוהרה, וכאשר אדם היודע שהיו לו השגים גדולים מעמיד פני צנוע, יש לו קושי. הרמב"ם שאמר שאין אפשרות להגזים בצניעות, שתמיד עדיף להיות יותר צנוע. הוא עצמו השתדל להיות צנוע, וכשנשאלה השאלה, איך אדם כה צנוע כותב ספרים כה אוטוריטאטיביים, שהנם, למעשה, אבן-דרך בתולדות היהדות, ענה, יש לי זיכרון רע, וכתבתי את הספרים שלי כדי להזכיר לעצמי. אך תשובה זו אינה אמת, והשאלה, איך אדם יכול להצליח להיות צנוע ודובר אמת, איך יכול המצליח להיות צנוע, ועם זאת לא לשקר לעצמו או לאחרים, הנה שאלה רצינית וחשובה, ואיינשטיין נתן את התשובה עליה. איינשטיין ודאי ידע שכפיסיקאי הנו אחד משלושה-ארבעה הטובים ביותר בזמנו, כשם שהנו אחד מעשרת או מעשרים הפיסיקאים הטובים ביותר בהיסטוריה האנושית. ועם זאת, ידע ששיחק לו מזלו, שגם למזל יש חלק בהשגיו. הוא אף לא סבר שכל מה שאמר או כתב הנו אמת. היפוכו של דבר, הוא היה המבקר החריף ביותר של עצמו. קארל פופר (Karl Popper), אחד הפילוסופים החשובים ביותר במאה ה-20, שהושפע מאיינשטיין עמוקות, כתב, שהערצתו את איינשטיין באה, לא בגלל התיאוריות הגדולות שלו, שאותן בוודאי העריך, ולא בגלל התרומות הכבירות שתרם למין האנושי, שאותן בוודאי החשיב, אלא בגלל הביקורת העצמית, שאיינשטיין החיל דרך קבע על עצמו, ובגלל הפתיחות שלו לביקורת. עובדה היא שאיינשטיין מת מבלי להאמין בתורותיו, מבלי לדבוק בהן, כי עד סוף ימיו ראה בהן משהו ארעי וחלקי בלבד ומלא קשיים כרימון, וכאילו אמר, אח! אילו אפשר היה רק להעמיד אותן תיאוריות שבהן רצה, עד כמה היה העולם משתנה, עד כמה היה יפה יותר! והצניעות הזאת של איינשטיין הייתה צניעות שאפיינה אותו כאדם. באחת הכתבות שהופיעו לאחר מותו, וכאלו הופיעו הרבה, העלה ידיד שלא היה מדען כלל, בעיתון שמאלני בלונדון - עיתון שאין לו קשר מיוחד, לא למדע ולא לאיינשטיין - זיכרונות אישיים על אחת מפגישותיו עם איינשטיין. אותו ידיד סיפר שהוא הסתובב עם איינשטיין בגן שליד ביתו, ותוך כדי שיחה שאל אותו, מה אתה עושה בימים אלו? ואיינשטיין אמר, היה לי איזה רעיון לפני כמה חודשים, עבדתי עליו חודשים מספר ועכשיו אני רואה שאין הוא רעיון טוב. והנה עכשיו, דווקא ברגעים אלה, אני חושב ומנסח את המאמר המדעי שיסכם את עבודתי עליו. ואותו אדם, שכאמור, לא היה מדען, תמה: איני מבין, אמר, אם הגעת למסקנה שהרעיון אינו טוב, מדוע אתה כותב עליו מאמר מדעי? ואיינשטיין השיב, כדי שטיפש אחר לא יבזבז עליו כמה חודשים. ובמילים אלו כלולה התרומה הפילוסופית החשובה ביותר של איינשטיין, זו האומרת, שגם הגדול שבינינו הוא רק אדם, והוא חייב להסתדר עם אנשים אחרים. איינשטיין השתדל, כל ימיו, לא להציג תמונה אידיאלית של עצמו, אלא להציג את עצמו כחלק ממערכת. כאשר הוזמן על-ידי הוצאת ספרים יוקרתית לכתוב אוטוביוגראפיה מדעית שתופיע כהקדמה למאמרים שייכתבו אודותיו ולתגובותיו עליהם - ואגב, שם הספר לכשהופיע, היה: 'אלברט איינשטיין - פילוסוף, מדען' - לא טרח לציין שהיה נשוי, והוא היה נשוי פעמיים; כיוון שלא נדרשו פרטים אישיים - לא סיפק אותם.

עם זאת, במקרים אחרים, לא התעלם מהשפעת המוטיב האישי על חייו. כך למשל, אמר, שבתקופות היצירתיות הגדולות ביותר שלו, הוא היה מאושר מאוד גם בחיי האהבה שלו. בהזדמנות אחרת אמר דבר שהיה גם אישי וגם בעל רקע פילוסופי עמוק: מי שרוצה לעסוק במחקר מדעי, כך אמר, כדאי שיהיה סנדלר לפרנסתו. הסיבה לכך היא, שהיה מודע לכך שלמחקר אין ערובות. ואם אותו אדם יעסוק במחקר תמורת תשלום - יתכן ולא יוכל ליצור דבר. התחושה הזאת, שצריך להתייחס למחקר ולפרנסה ולחיי החברה שבה האדם נוטל חלק, וליחסים האישיים של האדם עם בן/בת זוגו, אלו הדברים המאפיינים את איינשטיין ביותר. כי את השלווה, השקט, ניתן לפרש, כמו אצל בודהה, כריחוק מהבלי העולם הזה, כאסקטיות. אך איינשטיין לא היה אסקטי. הוא נהנה לעשות אהבה, הוא נהנה מחברה, הוא נהנה בוודאי מתענוגות העולם הזה, כמו כל אדם. אבל לכל הדברים האלה הוא הוסיף נופך עמוק מאוד של שלווה נפשית, של ראייה מפוכחת ורצון מתמיד לראות את העיקר ולהבחינו מהטפל. בכל פעם ששמע הרצאה, או נכח בשיחה, ניסה למצוא את העיקר. וגם כאשר לא הסכים לנאמר, הגיב לעתים: "משפט זה או ביטוי זה הנו מעניין מאוד, אבל לדאבוני, לא אמת". הוא תמיד הבחין בין המעניין והאמת; קודם כל, תודה שזה מעניין ותאמר מה מעניין ולמה מעניין, אחר-כך תחליט אם אתה מסכים או לא. ועובדה היא, שיכול היה להציג רעיונות מעניינים ולהתרחק מהם, ולומר: "מעניין מאוד אבל לא אמת", גם לגבי רעיונותיו שלו. שכן, השתדל מאוד שלא להגן על דעותיו. לא היה אף פעם דפנסיבי ולא ראה צורך לנמק את התנהגותו כך שאחרים יוכלו לקבל אותה. ודבר זה מאפיין את איינשטיין האיש, יותר מכל, ובמאפיין זה נעוצה עמדה פילוסופית.

איינשטיין לא דבק בעקרונות בכל מחיר. ברור שרצה להיות אזרח העולם, אך כאשר הכיר בכך שחשוב שהיהודים יקבלו את המגיע להם, היה מוכן להיות ציוני. חוש הצדק שלו תבע ממנו סטייה מעקרון הקוסמופוליטיות, וחשוב היה בעיניו שהיהודים יקימו מדינה ויבנו אוניברסיטה - ועל האוניברסיטה העברית דיבר לראשונה עם חיים ויצמן - ויפתחו חירות וגאווה לאומית משלהם. ובאורח דומה, למרות רצונו להיות קוסמופוליט, להיות פציפיסט ככל האפשר, להיות אנטי-מיליטריסט, היה מוכן להצטרף לצבא השווייצרי מתוך הכרת תודה עמוקה על כך ששווייץ קיבלה אותו כאזרח, והוא היה אז סטודנט עסוק בן 21. ונכונותו להתגייס נראית אבסורדית עוד יותר על רקע סירובו להצטרף לאוניברסיטת אוקספורד כמדען בגלל המשמעת הנדרשת במקום, ומשום שלא היה מוכן להכין באופן מסודר רשימת הרצאות מתחילת קורס ועד סופו, כמו קצין בצבא. עם זאת, היה מרצה מבריק. הרצאותיו היו מעניינות, שובות נפש, בין אם ניתנו בכינוסים פוליטיים ובין אם ניתנו בכינוסים מדעיים. גם הרצאותיו באוניברסיטה היו מצטיינות מדי פעם, אבל הוא לא נתן קורס שלם מוצלח אחד, מכיוון שכדי לפתח רעיון של קורס נדרשה יותר מדי משמעת חיצונית. האוניברסיטה אומרת ששלושה-עשר שבועות הם סמסטר, ועליך לספק שלוש-עשרה הרצאות ולעשות מהן קורס. והוא לא יכול היה לעמוד בדברים מסוג זה. ובכל זאת, היה מוכן להתגייס לצבא השווייצרי. ועובדה היא שהכיר בכך שהעולם מלא ניגודים, ושהניגודים מתקיימים בכל הרמות; בפילוסופיה, במדע, בפוליטיקה וברמה האישית והמוסרית. וחובתו של אדם להתמודד ולמצוא מה הוא חושב לנכון ולפעול לפי מצפונו.

העצמאות הרוחנית הזאת, הלא אכפתיות לגבי מה שאומר העולם החיצוני, השקט הזה, שאיננו שקט אולימפי כמו אצל בודהה, ואינו מרוחק מהבלי העולם הזה, אלא להפך, מצוי בתוך העולם הזה, מאפיינים את איינשטיין, הן כאדם, הן כהוגה-דעות, וכפי שאנסה להראות, אפילו כמדען.

ביבליוגרפיה:
כותר: אדם חופשי
שם  הספר: אלברט איינשטיין אחדות וריבוי
מחבר: אגסי, יוסף (פרופ')
עורכת הספר: שיחור, רחל
תאריך: 1989
בעלי זכויות : ישראל. משרד הביטחון
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: פרופ' יוסף אגסי. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
4. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ב' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית