עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > נצרות > כיתות וזרמים בנצרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > מסעות הצלבעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת השלטון הצלבניעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת השלטון הצלבני
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על מעמדם של הנוצרים-המזרחים בימי הממלכה הצלבנית.



החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הנוצרים - המזרחים


הצליין הנוצרי בורכרד מהר ציון, ששהה בממלכת הצלבנים בשנת 1280, רשם ב"תיאור ארץ-ישראל" כי בארץ חיים ה"סורים" או ה"סוריאנים" והארץ מלאה בהם :

והם נוצרים אולם אין הם מקיימים את פולחן הלאטינים. לבושם דל ביותר, הם קמצנים ואינם נותנים צדקה. הם שוכנים בקרב הסרצנים ולרוב משמשים בתור משרתיהם . . . בלבושם דומים הם לסרצנים, פרט לאבנט הצמר שלהם. היוונים אף הם נוצרים אולם הם סכיסמאטיס . . .ישנם גם הארמנים, הגיאורגים, הנסטורינים, הנובים, היעקוביטים, המרוניטים, המידים, הפרסים, החבשים, המצרים ועמים אחרים, שהם נוצרים והם מצויים בארץ במספר עצום. לכל אחד ואחד מהם אפטריארך משלו, ולו הם נשמעים; הפרלטים שלהם מכריזים כי היו ברצון מצטרפים לכנסיית רומא. מבין אלה הנסטורינים, היעקוביטים ודומיהם נקראים על-שמם של מינים מסוימים שהיו פעם מנהיגיהם.

מעמד משפטי

יחסו של בורכרד לבני הכנסיות המזרחיות בארץ משקף במידה רבה את יחסם של הפרנקים הכובשים. אלה שנחלצו במסע-הצלב הראשון להצלת הנצרות המזרחית מהשמד המוסלמי, לא רק שלא השוו עם הכיבוש וכינון ממלכתם את מעמדם של אחיהם נוצרי המזרח למעמדם-הם אלא העדיפו אותם רק מעט על-פני אלה מיושבי הארץ שלא היו נוצרים. כאמור, מבחינה משפטית היה מעמדם של הנוצרים-המזרחים שונה רק במעט מזה של המוסלמים, היהודים והשומרונים. הכפריים שבהם היו כמו המוסלמים צמיתים ואילו העירוניים היו אמנם חופשיים בתנועתם אך לא נחשבו "בורגנים". בחוק הצלבני נזכרים הנוצרים-המזרחים בכפיפה אחת עם שאר הנכבשים, המוסלמים והיהודים, לעתים קרובות בכינוי "סורים" או "סוריאנים". מונח זה, שציין נוצרים-מזרחים שהשתמשו בערבית בחיי היום-יום, אולם נהגו לפי הנוסח הפולחני והדוגמאטי של ביזנטיון והשתמשו ביוונית בתפילתם, הודבק לעתים במקורות הצלבניים ליוונים-אורתודוקסים ולעתים אף לכל הכיתות הלא-רומיות.

הנוצרים-המזרחים התגוררו, כמו המוסלמים, קצתם בערים ובעיירות ורובם בכפרים. רוב הכפרים בארץ היו בעלי אוכלוסיה אחידה מבחינה אתנית; הכפריים היו מוסלמים, נוצרים-מזרחים או פרנקים. רק היהודים, שמספרם קטן היה מכדי שיקימו כפרים משלהם וגם על שום שהיה ביקוש למקצועות המיוחדים שעסקו בהם, כמו הצבעות, ישבו בכפרים שרוב אוכלוסייתם גויים. ידוע כי כמה כפרים בסביבות של ירושלים, בית-לחם, רמלה, לוד, ראמאללה, בית-גוברין, עזה וכן נצרת וטבריה ובעבר-הירדן המזרחי היו בעלי אוכלוסיה נוצרית, אולם אין לדעת לאילו עדות נוצריות השתייכו תושביהם. נזכרים גם נוצרים מקומיים בשירות המתיישבים הקאתולים בכמה וכמה מן הכפרים הפרנקים במאה השתים-עשרה.

תפרוסת היישובים ותעסוקה

אם בתחילת התקופה הצלבנית התרוקנו רוב ערי הארץ מתושביהן המוסלמים כתוצאה של טבח, גירוש או גלות מרצון, נשארה האוכלוסיה הנוצרית על כנה. זאת ועוד. בשנים הראשונות של השלטון הצלבני עודדו השליטים את התיישבותם של הנוצרים-המזרחים בערים שאותן כבשו ואלה עמדו ריקות מתושביהן. מפעל התיישבות מטעם המלוכה הוא שהניח את היסוד לחידוש היישוב הנוצרי-המזרחי בירושלים. לפני הכיבוש הצלבני ברחו רוב נוצרי העיר ואלה שנותרו עזבו את העיר לאחר שנפלה בידי הצלבנים, לפי שהלאטינים חשדו בהם כי שיתפו פעולה עם השליטים הקודמים, המוסלמים. את הרובע הנוצרי הקודם של העיר תפסו הצלבנים והוא הפך ל"רובע האפטריארך". העיר נמצאה עתה כמעט ריקה מתושבים, והמלך בלדוין הראשון - שביקש לתקן זאת - ארגן העברה של איכרים נוצרים מעבר-הירדן המזרחי אל ירושלים, בהעניקו למתיישבים חדשים אלה קרקעות חקלאיות בסביבות העיר ורובע בתוך העיר, שבו התגוררו היהודים בתקופה המוסלמית. כאן הקימו ה"סורים" את כנסיותיהם, את כנסיית "אברהם הקדוש" ליד שער שכם וחידשו את הכנסיות "מרים המגדלית" ו"אליהו הקדוש". כך בגלל החקיקה הצלבנית, שמנעה מן המוסלמים ומן היהודים את הישיבה בעיר-הקודש, היתה אוכלוסיית ירושלים בתקופה הצלבנית נוצרית כולה, בניגוד לשאר ערי הארץ. בירושלים, כמו בשאר ערי הארץ, עסקו הנוצרים-המזרחים במסחר המקומי, במלאכות (כולל מלאכת מחשבת), בתיווך ובמנהל. היו בהם ששימשו מתווכים בין הפרנקים וסוחרי הקומונות לבין סוחרי העולם המוסלמי, בשל ידיעתם את השפה הערבית. חלקם שימש ראיסים עירוניים, תורגמנים, כאתבים ומושבעים ב"בית-דין הסורים" או ב"בית-דין השוק".

הצלבנים, שלא תבעו מן הנוצרים-המזרחים להמיר את דתם, דרשו מכמורת הכנסייה היוונית-האורתודוקסית, הגדולה בכנסיות הנוצריות בארץ, לקבל על עצמה את מרות הבישופים הלאטינים. כך פגעו קשה לא רק בסמכות ארגונם הכנסייתי אלא אף באשיות ארגונם העדתי. היוונים-האורתודוקסים הצליחו אמנם להשאיר על כנה את הכמורה הנמוכה מבני עדתם, אולם היא היתה נחותה בדרגתה לכמורה הלאטינית ולהלכה נתונה למרותה. הפרלטים של כיתות נוצריות אחרות, כגון הארמנים והיעקוביטים, לא נפגעו, אולם הם הוכפפו עתה למרותו של האפטריארך הלאטיני של ירושלים. על רקע זה נוצרה מתיחות בין הפרנקים לבין היוונים-האורתודוקסים, שגרמה במשך הזמן לתמורה יסודית בהתייחסות העדות הנוצריות המקומיות למושיעיהן האירופים. הנוצרים המקומיים חדלו לראות בצלבנים מגן ומושיע ואלה היו בעיניהם למדכאים. מתיה מאדסה הארמני ראה ערב הכיבוש הצלבני של ארץ-ישראל בצלבנים כמי שבאו למלא את רצון האלוהים: "לשבור את כבלי הנוצרים, לפרוק מעל עיר-הקודש את עול הכופרים ולכבוש בכוח מיד המוסלמים את הקבר הנערץ שאסף לתוכו את האלוהים". שנים מספר מאוחר יותר (1101) הוא כתב כי האלוהים ראה צורך להתערב במישרין ולהזהיר את הפרנקים על שום שגירשו את הארמנים, את היוונים, את הסורים ואת הגיאורגים מן המנזרים. כרוניסט קופטי העיד כי אחרי כיבוש ירושלים נמנעו הקופטים מלעלות לעיר-הקודש, כמנהגם, "על שום הידוע על שנאתם [של הפרנקים] לנו, וכן גם על אמונתם הכוזבת בנוגע לנו והאשמתם אותנו בהפקרות". בסוף המאה השתים-עשרה הגיע מצב היחסים בין הנוצרים המקומיים לבין אדוניהם הקאתולים לידי כך שהנוצרים-המזרחים ראו במוסלמים, ובייחוד בצלאח אלדין, את מושיעם, משום שהמוסלמים לא ניסו לבטל את האוטונומיה העדתית שלהם ולא התנכרו לכוהני עדתם.

יחסים עם הפרנקים

השינוי ביחס נוצרי המזרח לפרנקים מסתבר, כאמור, ממצב כנסיותיהם בארץ-ישראל הצלבנית. אף-על-פי שהחקיקה הצלבנית לא הבחינה בין העדות השונות, היטיבו בדרך-כלל הצלבנים לנהוג כלפי העדות היעקוביטית, הארמנית והקופטית מאשר כלפי היוונים-האורתודוקסים. הכנסייה היוונית-האורתודוקסית היתה החזקה והעשירה בין הכנסיות המזרחיות בארץ בתקופה המוסלמית. סמוך לכיבוש הצלבנים קיימת היתה היירארכיה כנסייתית יוונית-אורתודוקסית ובראשה אפטריארך בעל רובע גדול ממדים ואוטונומיה מלאה כמעט בירושלים. על כן היתה זו הכנסייה שנפגעה יותר מכל שאר הכנסיות המזרחיות בעת הכיבוש הצלבני. כאשר נכבשה ירושלים בידי צבאות מסע-הצלב הראשון, נמצא האפטריארך היווני (שגירשו המוסלמים מן העיר או שנמלט ממנה) בקפריסין. הכובשים בחרו עתה אפטריארך לאטיני, הבישופים היוונים-האורתודוקסים ברחבי הארץ הודחו ובעקבות זאת עברו גם נכסי הכנסיות לידי הלאטינים. היוונים נדחקו גם מכנסיית הקבר שהוענקה עתה לקנוניקים הלאטינים. רק בתחילת המחצית השנייה של המאה השתים-עשרה הורשתה הכמורה היוונית-האורתודוקסית לחזור לכנסיית הקבר, בשל התערבותו של בעל-ברית הצלבנים באותה העת קיסר ביזנטיון מנואל קימננוס. אולם אלה כפופים היו עתה למרות האפטריארך הלאטיני של ירושלים. אף-על-פי שכנסיות רבות של היוונים-האורתודוקסים נתפסו עם הכיבוש בידי הפרנקים, לא נעלמו כל מוסדותיהם הכנסייתיים. ליוונים היתה דריסת רגל בכנסיית המולד בבית-לחם, הם החזיקו במנזר על-שם גיאורגיוס הקדוש בבית-גוברין, במנזר "אליהו הקדוש" שעל הר תבור (מול המנזר החדש שבנו במקום הבנדיקטינים), וכן בכנסיות ובמנזרים בירושלים ובעכו. נוסף על אלה המשיכו היוונים להחזיק גם בתקופה הצלבנית בשורה של המנזרים העתיקים שבאיזור ירושלים, ים המלח ומדבר יהודה, כגון מר אליאס ("הנביא אליהו"), סן-תיאודוסיוס, סן-אותימיוס, מר סבא, סן-חריטון, סן-גרזים וקרנטל.

אשר לשאר הכיתות הנוצריות, מי שהיו בארץ לבעלי מחלוקת מתמדת של היוונים - היעקוביטים, הארמנים והקופטים - אלה קשרו את קשרי הקרבה ההדוקים עם הכובשים. היעקוביטים, שהתגוררו בירושלים ברובע ה"סורי" שבין שער שכם ושער יהושפט, החזיקו כאן כנסייה, מנזר ובית-הארחה משלהם על-שם מרים המגדלית. מרכז העדה הארמנית ומקדשה הראשי היו בכנסיית "יעקב הקדוש" שברחוב הארמנים, בין מגדל דוד ושער ציין, בשנת 1142 הורשו הארמנים לבנות אכסניה לצליינים מארמניה ליד כנסייתם זו, להרחיב את הכנסייה עצמה ולבנות אכסניה בעכו. כאשר ביקר בירושלים בשנת 1165 הנוסע יוחנן מוירצבורג ראה בכנסיית "יעקב הקדוש" הארמנית את אחת המפוארות ביותר בכנסיותיה של ירושלים הצלבנית. הקופטים זכו בשנת 1237 לבישוף משלהם בירושלים ומינוי זה אישרו הצלבנים ששלטו אז בעיר.

בשעות חרום מסוימות נחלצו עדות הנוצרים-המזרחים לעזרת הפרנקים ; כך אירע, למשל, בירושלים בשנת 1124 כאשר התקיפה חיל-המצב הפאטמי שיצא מאשקלון שעה שחיל הממלכה עסוק היה במצור על צור. אבל אם שימשו הנוצרים-המזרחים מקור כוח צבאי, הם עשו זאת בתור יחידים ותמורת שכר. הם שירתו בחטיבות התורכופולים, המקביל הצלבני לפרשים-קשתים התורכים הסלג'וקים. השליטים הפרנקים לא התעלמו אמנם מן התפקיד שאותו יכלה אוכלוסיית הנוצרים-המזרחים ליטול על עצמה בהגנת ממלכתם ; אבל כאשר הציע מלך ארמניה תורוס בשהותו בירושלים (בשנת 1163, לערך) למלך אמלריך לשלוח לו מארמניה 30,000 לוחמים על משפחותיהם, העלתה הכמורה הצלבנית את הדרישה שהמתיישבים-הלוחמים החדשים ישלמו לה מעשר. המלך הארמני סירב והתכנית ירדה מן הפרק. אם היתה הצעתו של תורוס מתקבלת אפשר שהיה הדבר משנה את פני החברה הצלבנית וזו היתה הופכת מחברה פרנקו-סורית לחברה פרנקו-ארמנית.

יחסם של השליטים הפרנקים לנוצרים-המזרחים התאפיין אפוא על-ידי הכרתם החלקית בלבד באוטונומיה של עדותיהם ; נוסף על דחיקתם מבחינה מדינית וחברתית נידחו הנוצרים-המזרחים מבחינה כנסייתית, שהרי הכנסייה הלאטינית דחקה את רגליה של ההיירארכיה המזרחית ואף החרימה לא מעט מרכושן של הכנסיות המזרחיות בארץ.

עם זאת, אין להסיק מכאן שמצב הנוצרים-המזרחים הורע בשליטת הצלבנים, או שהיה שונה מאשר בתקופה המוסלמית. אם כי בימי השלטון הצלבני זכו עדות הנוצרים-המזרחים למידה מועטה יותר של אוטונומיה דתית מאשר בני עדותיהם שחיו במדינות המוסלמיות השכנות, הם נהנו בשלטון הצלבני מביטחון, מהיעדר רדיפות על רקע דתי ואף מרווחה כלכלית מסוימת.

עובדת היותם נוצרים קישרה לכאורה בינם לבין הפרנקים, אבל מבחינת מנהג, לשון, לבוש ואורח-חיים קרובים היו תמיד הנוצרים-המזרחים יותר למוסלמים מאשר לאדוני הארץ הפרנקים. העובדה שהנוצרים-המזרחים דיברו ערבית, גידלו זקן והתלבשו כדרך המוסלמים הקשתה על הצלבנים, בתקופת הכיבוש הראשונה, להבחין בינם לבין המוסלמים. לכן גם היו הנוצרים-המזרחים בתקופה זו לעתים קרובות לקורבנות הכובשים החדשים. על גורם זה יש להוסיף את הסטאטוס המשפטי שלהם בממלכה וכן את הכפפת כנסיותיהם לכנסייה הלאטינית שמנעה מן הנוצרים-המזרחים להתמסר לממלכה, שהיתה למעשה פרנקית, ולהגנתה. משום כך גם יכול היה ז'ק מויטרי לקבוע כי -

הנוצרים-המזרחים אינם מהימנים, הם שקרנים ובוגדנית ותמורת סכום-כסף פעוט מוכנים להיות מרגלים ולגלות למוסלמים את סודות הנוצרים [פרנקים].

ואמנם הנוצרים-המזרחים היו לעתים עוינים את השלטון הצלבני כמו המוסלמים. עוינותם זו הביאה למצב שבו כשלושה רבעים מאוכלוסיית הארץ, דהיינו כל האוכלוסיה הלא-פרנקית, ניצבו מול הכובשים הפרנקים ואלה מוכנים היו לא אחת בהתערער השלטון הצלבני בעקבות מפלה צבאית זו או אחרת להתמרד נגדו או להצטרף למנצחים המוסלמים. מצב-עניינים זה הגדיר נכונה מלך ארמניה תורוס השני בפנותו לאמלריך מלך ירושלים :

בכל כפרי ארצך נמצאים סרצנים היודעים כל מעבר וכל סוד. צבא סרצני הנכנס לארצך נהנה מעצת הכפריים, מאספקתם ומהם גופם. והיה כי ינוצחו הסרצנים - יביאום אנשיך למקום מבטחים, ואם אתה תנוצח - הם יביאו עליך את הרעה הגדולה ביותר.

החברה הארץ-ישראלית היתה אפוא דואליסטית מבחינה משפטית ומנתה כובשים ונכבשים, פרנקים ולא-פרנקים, לאטינים ולא-לאטינים ; אולם מבחינה חברתית-כלכלית אפשר לחלקה באופן פירמידאלי לשלושה חלקים. בפסגה עמדו הפרנקים ממעמד האצולה, שאליהם אפשר לצרף את חברי הקומונות והמסדרים הצבאיים וכן את הפרלטים של הכנסייה הלאטינית. מתחתם היו הפרנקים הבורגנים ולצדם הנוצרים-המזרחים וכן המוסלמים והיהודים, תושבי הערים שעיסוקיהם זהים היו כמעט לאלה של הבורגנים. בתחתית ניצבו תושבי המגזר הכפרי, צמיתים שקצתם מוסלמים, קצתם נוצרים-מזרחים ופרנסתם על החקלאות.

לחלקים נוספים של המאמר:

החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הפרנקים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : האצולה
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הבורגנים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : אזרחי הקומונות הימיות
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : חברי המסדרים הצבאיים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : אנשי הכנסייה הלאטינית
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : האוכלוסיה המקומית
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : המוסלמים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הנוצרים - המזרחים (פריט זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הנוצרים - המזרחים
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך השישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית