עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > מפגשים ועימותים בין-דתיים > מסעות הצלבעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת השלטון הצלבניעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת השלטון הצלבני
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על מעמד מיוחד בממלכה הצלבנית, הקומונות הימיות. הסחר הבינלאומי, שהיה העיסוק הרווחי ביותר, נשמר בידי קבוצה של מיוחסים בעלי זכויות - אזרחיהן של ערי דרום אירופה. ריכוזים עירוניים אלה, נעשו מדינות עצמאיות במאות העשירית והאחת-עשרה באיטליה. הם סייעו בכיבושים של הממלכה הצלבנית וקבלו את חלקם בתמורה.



החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : אזרחי הקומונות הימיות


העיסוק העירוני החשוב ביותר והרווחי ביותר, הסחר הבינלאומי, נשמר בממלכת ירושלים לא בידי תושבי הערים בני מעמד הבורגנות, אזרחיה של המדינה, אלא בידי קבוצה של מיוחסים בעלי זכויות - אזרחיהן של ערי דרום אירופה. אלה ריכזו בידיהם את מקורות ההכנסה המסחריים הטובים ביותר. לפיכך ואף-על-פי שהבורגנות הצלבנית הצמיחה מתוכה עלית, היו הפטריציט האמיתי של ערי-החוף אזרחי הקומונות של דרום אירופה, איטליה, פרובנס וספרד. השם "קומונה", שבו התכנה ארגונם כממלכה, בא להם משם הריכוזים העירוניים שנעשו מדינות עצמאיות במאות העשירית והאחת-עשרה באיטליה.

זכויות וזכויות-יתר

בני הקומונות נמנו עם שכבת הכובשים השליטים, אולם היו בממלכה למעמד שזכויותיו נבדלות מאלה של שאר הפרנקים. את כיבוש ערי-החוף בסוריה ובארץ-ישראל לא אפשר היה להוציא אל הפועל בלי סיועם של ציי ערי איטליה, ונציה, גנואה ופיזה. הקומונות לקחו אמנם חלק פעיל בכיבוש זה, אולם בעד השירותים שנתנו ועבור אלה שעתידים היו לתת לממלכה דרשו חלק בכיבושים: טריטוריות וזכויות. דוגמה לדרישות וליתרונות המדיניים והכלכליים שדרשו הקומונות וזכו בהם הוא ההסכם שנחתם בשנת 1123 בין האפטריארך ורמונד (המלך בלדוין השני נתון היה באותה השעה בשבי המוסלמים) בשם הממלכה לבין הדוג'ה של ונציה, הוא "הסכם ורמונד". לפי הסכם זה, הבטיח האפטריארך לוונציאנים שליש של העיר צור ושליש של סביבתה בתור פיצוי ופרס על השתתפותם במצור שיוטל על העיר. עוד הוענקה לקומונה של ונציה אוטונומיה משפטית ומנהלית מלאה וכן פטור מוחלט כמעט ממכסי הנמל. הוונציאנים השתתפו בכיבוש הערים חיפה, צידון ולבסוף צור; עמיתיהם הגנואזים לקחו חלק בכיבוש עכו, ארסוף, קיסריה ובירות ואילו הפיזנים - בכיבוש הערים בירות וטריפולי. בעד השתתפותן בפעולות כיבוש אלה זכו הקומונות, על-פי שורת הסכמים שחתמו עם שליטי הממלכה, לכונן לעצמן רבעים אוטנומיים בערי-החוף של הממלכה. רבעים אלה קשורים היו לערי האם שבאיטליה והפכו למדינה בתוך מדינה בגוף הממלכה. כך נוצרו בתום תהליך כיבושה וביסוסה של המדינה הצלבנית גופים אוטונומיים ומובלעות טריטוריאליות שאין משפט המדינה כוחו יפה בתחומיהן. זכויות-יתר כאלה, שמלוות היו פריבילגיות כלכליות, כפטור ממכסים, אפשר לאיטלקים לתפוס מקום מרכזי כמעט, מעמד של מונופולין, בסחר הבינלאומי, הענף הכלכלי הרווחי ביותר בחייה של המדינה הצלבנית, בלי שתהיינה חייבות להפריש מהכנסותיהן לקופת המדינה ולהירתם לבטחונה ; הקומונות היו פטורות בכלל – או במידה רבה - מתשלום מכסים ומסים. לפי ששום קשר פיאודאלי לא קשרם אל הכתר (כלומר הקומונות לא היו כעין וסל קולקטיבי של הכתר) ומאחר שלא היו אף נתיני הממלכה במשמעות המקובלת של הביטוי, לא נשאו בנטל הגנתה של המדינה. למעשה, התקיימו הקומונות במסגרת המדינה הצלבנית כשם שהתקיימו במדינות אחרות באיזור הים התיכון שלא היה להן קשר נפשי או דתי אליהן, כגון ביזנטיון או מצרים, וניצלו את קיומה של הממלכה בתור בסיס לפעילות המסחרית שלהן, כתחנות בסחר הבינלאומי, כמאגר לקוחות לסחורותיהן וכשוק של חומרי-גלם ומוצרים לשם יצוא לארצות אחרות.

עוד באמצע המאה השתים-עשרה ניסו מלכי ירושלים לצמצם את זכויותיהן הנרחבות של הקומונות ולעתים אף הצליחו לצמצם פריבילגיות חריגות במיוחד. כך, למשל, התחייבו בני הקומונות להופיע בבתי-הדין המלכותיים בדיני נפשות ובמקרים מסוימים להישבע שבועת הומגיום למלך (אמנם לא זה היה הכלל) ועל סמך זה לספק מספר לוחמים לשירותו; לכן אולי השתתף גדוד ונציאני בקרב חטין. לבסוף נאסר על שכבת הוסלים ועל הבורגנים למכור את נחלותיהם לבני הקומונות. תהליך זה של נסיונות צמצום האוטונומיה של הקומונות הגיע לסיומו עוד לפני שנשלם, עם התבוסה בקרב חטין. התמוטטות הממלכה סיפקה הזדמנות מחודשת לקומונות להרחיב את זכויותיהן ולגורמים חדשים - כמו ערי צרפת וקטלוניה - לקבל דריסת רגל בנמלי המדינה הצלבנית. עתה, כשנזקקו שוב הצלבנים לאוניותיהן בנסיונות כיבושו מחדש של החוף, הרחיבו הקומונות את תחומי שליטתן. כך, למשל, זכו הפיזנים מיד לאחר קרב חטין לתוספת שטח בצור. בני מרסיי, סן-ז'יל, מונפליה וברצלונה זכו כאן אף הם לפריבילגיות, ולמרסיי הובטח מעמד בעכו כשזו תיכבש מחדש מידי המוסלמים. באופן כללי הפכו הקומונות בזכות הפריבילגיות שהוענקו להן בשנים 1192-1187 למעצמות בתוך המדינה, שבמשך קיומה תלויה היתה כולה בצייהן.

מפאת חולשתה של המלוכה בימי הממלכה השנייה לא נמצא עוד כוח שיוכל לרסן את הקומונות ולהכפיפן למדינה. מסוף המאה השתים-עשרה החלו הקומונות מחזקות את מנהלן ; בשנים 1198-1192 מינתה ונציה פקיד אחראי מטעמה על כל מושבותיה בסוריה ובארץ-ישראל ומקום מושבו בעכו ; גנואה מינתה בשנת 1192 שני פקידים אחראים על כל סוריה וארץ-ישראל, שתוארם עתיד היה לעשות קאריירה ביחסים בינלאומיים, "קונסול" ; ואילו פיזה העמידה בשנת 1248 את נתיניה ורכושה בממלכה בפיקודו של קונסול אחד, "קונסול עכו וכל סוריה". באמצעות נציגים אלה הרחיבו שלוש הקומונות את השפעתן בכל נמלי הפרנקים בארץ וזכו לקבל דריסת רגל אף באלה שבהן לא היו להן מושבות במאה הקודמת, כגון בירות וחיפה.

השפעת הקומונות על גורל הממלכה

קיומן של הקומונות הביא רווחה למדינה הצלבנית, בעיקר באמצע המאה השלוש-עשרה כאשר הפכה ארץ-ישראל למרכז במערכת הסחר הבינלאומי. עם זאת, הן העבירו אליה את מכלול הבעיות והסכסוכים של חצי-האי האפניני. במהלך המאה השלוש-עשרה הפכה המדינה הצלבנית לא אחת לשדה-קרב בין המעצמות הימיות של איטליה. וכך התחוללו בשנים 1222 ושוב ב-1249-1248 מלחמות של ממש ברחובותיה של עכו בין גנואזים ופיזנים, ובשנת 1257 - בין בני מרסיי לבני מונפליה. מאבקים אלה לא חרגו עדיין מעבר לרבעים של הקומונות. אולם המאבק שפרץ בין גנואה לבין ונציה - "מלחמת מר סבא" על-שם מנזר מר סבא שבעכו, שנמשכה לסירוגין כעשר שנים (1267-1256) – התפשט לכל נתיני הממלכה והביא נזק חמור למדינה שהיתה שרויה באותה שעה במאבק נואש נגד שכניה המוסלמים. בשנת 1270 הסכימו הקומונות להסדר שלום, אולם פעולות האיבה בין הוונציאנים, הגנואזים והפיזנים בעכו נמשכו עד לשנת 1288, כלומר עד ארבע שנים לפני נפילת הממלכה. תוצאה אחרת של היריבות שבין הקומונות היו פניות של קומונה זו או אחרת לשכניה המוסלמים של המדינה להתערב לצדה. כך קרה, בשנת 1288, שעה שטריפולי הפכה לבסיס גנואזי וסוחרים פיזנים או ונציאנים באלכסנדריה פנו לסולטאן מצרים ביברס בבקשם להרוס את הבסיס. באותה תקופה עצמה התחזק מעמדן הפוליטי של שתי הקומונות הגדולות והמבוססות ביותר מבחינת זכויות-יתר ורכוש כאחד במדינה הצלבנית, ונציה וגנואה, אף-על-פי שמתחילת "מלחמת מר סבא" הקדישה כל אחת את מרצה לדחיקת רגלה של יריבתה והשגת עמדה של עליונות במזרח הים התיכון, תוך התעלמות מוחלטת מצרכיה של המדינה שבמחיצתה שהתה. המאבקים בין הקומונות היו אמנם לממלכה הצלבנית לרועץ, אלא שהקומונות היו בין אותם הארגונים (כמו המסדרים הצבאיים) שהמדינה לא יכלה להתקיים בלעדיהם. פיזה, גנואה וונציה חלשו על רוב המסחר עם המזרח הנוצרי והמוסלמי מחופי הים השחור, דרך חוף קדמת אסיה, ארמניה הקטנה, סוריה, ארץ-ישראל ועד מצרים ונמלי צפון-אפריקה ; הן סיפקו ציים למדינה והיו כמעט משענתה הימית היחידה, שבידיה התרכזו אמצעי התחבורה היחידים בין הארץ לבין אירופה; כל תכנית פוליטית, כל תכנית שיגור מסע-צלב מאירופה למזרח תלויה היתה בשיתוף-פעולה של הקומונות. כן קבעו הקומונות ומסחרן לא מעט את מצבה הכספי של המדינה, גם אם בזבזה את סיכויי הכנסותיה על-ידי מתן פריבילגיות מפליגות לסוחרים האיטלקים. מעמדן זה של הקומונות הביא לשילובן בחייה הפוליטיים של המדינה. משנת 1243 ואילך השתתפו נציגי שלוש הקומונות הגדולות באורח סדיר כמעט באסיפותיו של "בית-הדין העליון". אולם לקומונות חדשות שרצו להיאחז בנמלי הארץ נשמרה הממלכה מלהעניק פריבילגיות מובהקות. וכך, דרך משל, הגיע באוגוסט 1257 "בית-הדין העליון" להסכם עם העיר האיטלקית אנקונה, שלפיו יינתנו לה פריבילגיות מסחריות בעכו ; תמורת זאת התחייבה אנקונה להעמיד 50 לוחמים למשך שנתיים לשירות הממלכה. ערב התקפתו של הסולטאן אלמלכ אלאשרף ח'ליל על עכו נמצאו הבאי של הקומונה של ונציה והקונסול של הקומונה של פיזה יושבים במועצת המלחמה שכינס האפטריארך של ירושלים (אוגוסט 1290) לשם ארגון הגנת העיר.

רובעי הקומונות בערי-הנמל

בשל טיב עסקיהן וייחודם - בתחומי הסחר הבינלאומי - הקימו הקומונות את רובעיהן בערי-הנמל בלבד. בסיסיהן הגדולים והחשובים בתחומי הממלכה היו עכו וצור ובמידה פחותה יותר בבירות. מאידך גיסא, נמלים קטנים, כיפו, קיסריה, חיפה וצידון לא משכו אליהם את הסוחרים האיטלקים. בתקופה הראשונה של הממלכה קיימו הקומונות תחנות ארעיות בלבד. במחציתה השנייה של המאה השתים-עשרה, כאשר נעשתה האוכלוסיה האיטלקית יציבה יותר, הקימו הקומונות - מסיבות משפטיות וכלכליות ובראש-וראשונה מסיבות חברתיות - רבעים. במהלך הזמן התיישבו בהם גם בני המשפחות המיוחסות שנקראו "קונסולאריות" (על שום ששימשו בתפקיד "קונסולים" בעיר האם) של גנואה, ובדומה לכך אף משפחות הפטריציט הוונציאני, כמו הקונטריני והדנדולו. בעיר צור, למשל, היה לוונציאנים בשנים 1244-1243 רובע, "שליש העיר", עם זכויות שהתבטאו בשיפוט ובית-דין שסמכויותיו דומות לזה של המלך, לרבות סמכות שיפוט על הלא-פרנקים (הסורים והיהודים) שברובע, וכן שיפוט בענייני רצח וגניבה, כלומר אוטונומיה שיפוטית מלאה. בתחומי הרובע היו לוונציאנים מרחצאות, כנסייה, היא כנסיית "סן מרקו" על-שם הקדוש הפטרון של ונציה, שטח שוק משלהם, מחסנים, בתי-מגורים, דוכנים ומאפיות. בשוק נהגו הוונציאנים במידות ומשקלות משלהם ורשאים היו לגבות מסי מקח וממכר. פרט לרובע נמצא ביד הקומונה של ונציה שליש כל הכפרים בסניוריה של צור ואלה נמצאו בחלקם ברשות אזרחי ונציה שהחזיקום בתור פיאודה מן הקומונה. בעכו הבירה היו רובעי שלוש הקומונות, ונציה, גנואה ופיזה, מבוצרים, כולל חומות, בתים מבוצרים ומגדלים. הבניין המרכזי של הרובע הקומונאלי היה "ארמון הקומונה", מקום מושבו של ראש הקומונה. לרוב היה זה גם המרכז המנהלי ומקום מושבו של בית-הדין של הקומונה. נוסף על כך נמצאה בכל רובע ורובע כנסייה של הקומונה, שהיתה מופקעת מסמכות הכנסייה המקומית ותלויה במישרין בכנסייה הקאתדראלית של ארץ האם. הכנסייה קרובה היתה בדרך-כלל לרחבת השוק או לרחוב השוק של הרובע. השוק של הרובע מוקף היה בניינים בני שתיים או שלוש קומות ואף יותר, שחלקם התחתון שימש שטח חנויות ומחסנים וקומותיהם העליונות נועדו למגורים. חלק ניכר של בניינים אלה היה רכוש הקומונה ותושבי הרובע או סוחרים שבאו מארץ האם שכרו מידיה חדרים. בתוך שטחו של הרובע נמצאו גם מאפייה ובית-מרחץ. בתחומי רבעים אלה של הקומונות דיברו יושביהם בניב המיוחד של ארץ האם, אם היה זה הניב הוונציאני, הטוסקני או הליגורי, וכך יכול היה בן הקומונה להרגיש עצמו כאילו לא יצא מעולם את שערי עירו.

לחלקים נוספים של המאמר:

החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הפרנקים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : האצולה
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הבורגנים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : אזרחי הקומונות הימיות (פריט זה)
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : חברי המסדרים הצבאיים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : אנשי הכנסייה הלאטינית
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : האוכלוסיה המקומית
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : המוסלמים
החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : הנוצרים - המזרחים

ביבליוגרפיה:
כותר: החברה הארץ-ישראלית בימי הצלבנים : אזרחי הקומונות הימיות
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

1. הפריט לקוח מתוך הכרך השישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית