פגישות ליד הבאר

"ויברך את הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לעת ערב, עם צאת השאבת".

(בראשית כ"ד, יא ואילך)

"וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים; והאבן גדלה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים (= הרועים) וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה".

(שם כ"ט, ב ואילך)

"ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין, וישב על הבאר*. ולכהן מדין שבע בנות, ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן; ויבאו הרעים ויגרשום"

(שמות ב', טו-יז)

הרי שלושה סיפורים שרב ביניהם הדמיון, כמעט זהים. ואולם, המעיין בכתובים יבחין בהבדלים משמעותיים ביניהם, ברקע החברתי ובמיוחד – בסוגי הבארות; שכן, לא הרי בארם של עבד-אברהם ורבקה כהרי בארם של יעקב ורחל, ולא הרי בארותיהם של אלה כהרי בארם של משה ובנות יתרו.

נבחן, אפוא, את האירועים בשלושת הסיפורים על השווה והשונה שביניהם.

סיפור א

סיפור זה מכיל תמונת-הווי אידילית: בנות נחור העיר יוצאות כדרכן יום-יום, לעת-ערב, לשאוב מים לצרכי ביתן. יציאה-בצוותא זו היתה מלווה, כך יש להניח, שובבות-נעורים, פטפוטי-נערות¹ וגינוני-התהדרות מול פני עוברי-אורח זרים ובחורי המקום שניקרו בדרכן, כשהם מלווים כוונות מסויימות באיתגליא ובאיתכסיא². עבד-אברהם הנושא עימו שליחות ברורה – למצוא אישה לבן-אדוניו, בוחן בעיניו את הנערות – והנה הוא נמשך אחר אחת "טובת מראה מאד"²א.
הסיפור כולו הוא על טהרת המין הנשי.
האווירה – עירונית מובהקת; אין בו זכר לרועים, לצאן ולחיי כפר. השאיבה מן הבאר – חופשית לכול.

סיפור ב

התמונה המופיעה בסיפור זה, כולה מחיי הרועים ועל טהרת המין הגברי, להוציא, כמובן, את הגיבורה הראשית, את רחל "יפת-התואר ויפת-המראה", הזוכה להתעניינותם וליחסם האוהד של הבחורים-הרועים, שלא אחד מהם, בודאי, חמד אותה בלבו והלך שבי אחר יופייה. עדים, העניין והידיעה שהם מגלים בכל הנוגע למשפחתה ולייחוסה של רחל³, והסקרנות שעוררה שאילת הזר על אודות רחל... הבאר בסיפורנו זה משמשת להשקאת הצאן בלבד, והשאיבה ממנה אינה חופשית אלא כפופה למשטר מסוים.

סיפור ג

החברה בסיפור זה היא מעורבת, דו-מינית. בולט היחס הגס, הגובל באלימות, מצד הרועים אל הרועות. גם כאן הבאר משמשת להשקאת העדרים, אלא השאיבה אינה מוסדרת כבסיפור ב; כאן שולט הכלל "כל דאלים גבר".

לפנינו, אפוא, שלושה סיפורים בעלי רקע שונה, ושלושה טיפוסים של בארות שונים זה מזה, וההבדלים שביניהם מרומזים ב"מילות-מפתח" שהצניע המחבר בכל סיפור וסיפור.

הבה נתחקה אחר מילות-מפתח אלה.

"מחוץ לעיר"

בסיפור א מילות-המפתח הן "מחוץ לעיר", שמלבד ציון המקום הן מקפלות בתוכן אסוציאציות של הווי חברתי מסויים. אנו נמצאים למדים, שמקום הבאר הוא מחוץ לעיר ויש לעובדה זו משמעות חשובה להבנת אורח החיים של תושבי העיר, דרכי אספקת המים וכיו"ב. מקום הבאר הוא מחוץ לעיר, כלומר למרגלות התל, או הגבעה, שעליו בנוייה העיר. הבאר נמצאת מעבר לתחום-הראייה של עין-הורים-ואחים המופקדים על ארחן ורבען של הבנות... כדי להגיע אל הבאר יש לצאת מן העיר ולרדת אליה⁴. הבאר ניזונה ממי מעיין והמים נשאבים באמצעות כדים⁵. הבאר היא קניינה של הרשות המוניציפלית⁶ הקובעת את סדרי השאיבה. השאיבה מותרת לכל תושבי העיר אך לא לזרים⁷. המים מיועדים לשימוש בני-אדם והשקאת בעלי-חיים אסורה לחלוטין.

"באר בשדה"

בסיפור ב מלות-המפתח הן "באר בשדה". באר זו שונה מהבאר שבסיפור א:

מקומה בשדה, הרחק מהישוב, בשטחי המרעה, והיא נועדה להשקאת הצאן והבקר של עדרי הסביבה כולה;
הבאר אינה קניינה של רשות מוניציפלית, אלא של הרועים עצמם, שחפרות ואין לרועים אחרים רשות להשתמש במימיה⁸;
באר זו אינה שופעת כמו הבאר בסיפור א, שכן את מימיה היא מקבלת לא ממעיין אלא ממי-תהום רדודים המתנקזים אליה בפסקי-הזמן שבין השקאות העדרים, לשם כך יש לקבוע מועדים קבועים לשאיבה ולהשקאת העדרים. וכדי למנוע שאיבה בלתי מבוקרת גם על ידי הרועים-השותפים, מכסים את הבאר באבן כבידה שלהסרתה נאספים כל הרועים-השותפים לבאר⁹. בארות מסוג זה נחפרות בנחלים ובעמקים מקום שם מצויים מי-תהום גבוהים ולא במדרונות הגבעות שמי-תהום אינם נמצאים שם¹⁰.

"ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים"

אם כי הבאר שבסיפור ג' שייכת לסוג הבארות שבסיפור ב', הריהי שונה ממנה ברקעה החברתי ובסביבתה הגיאוגרפית. מבחינה זו קרובה פרשת הבאר הזאת לפרשת הבארות של אברהם ויצחק בגרר ובבאר שבע.

לשם הבנת הדברים לאשורם צריך לבחון את האירועים בזיקתם למקומות התרחשותם.

בסיפורים א' ו-ב' זירת ההתרחשות היא ארץ ארם נהריים. ארץ זו שהיא חלק מה"קשת הפוריה", מבורכת בשפע מים¹¹, במרעה דשן, במטעי פרי ויער¹², וכארץ-מעבר בין הצפון והדרום, היא עמדה על רמה תרבותית וחברתית גבוהה. השפע הכלכלי טבע חותמו על מירקם החיים הציבוריים והדפוסים הארגוניים-הממלכתיים.

שונה מעיקרו המצב בארץ מדין – גיא-החיזיון של סיפור ג'. הארץ - מדברית, צחיחה; האדמה דלה; האוכלוסייה – חלקם שבטי-נוד הנתונים למלחמת-קיום מתמידה ולמשטר-חיים פרוע, שבו שולט הכלל: כל דאלים גבר. המצוקה הכלכלית מצד אחד, ומצד אחר – הטבע האכזרי, גרמו לסכסוכים ומריבות על כל פיסת-קרקע ועל כל טיפת-מים¹³. על רקע מציאות זו יש לראות את קורותיהם של משפחות אברהם ויצחק בגרר שעל גבול הנגב, אשר כחלק מאותו מרחב מדברי שימש מאחז ארעי לשבטים ולמשפחות נודדים, שתושבי המקום ראו בהם אלמנט זר המתחרה על שטחי המרעה הדלים ועל מקורות המים המעטים, והם התנכלו להם בכל אשר יכלו. רועי גרר גוזלים את הבארות שחפרו רועי אברהם וסותמים אותן בעפר, ורועי אבימלך רבים עם רועי יצחק על הבארות שחפרו, ואילו אבימלך אינו רואה במעשים אלה משום מעשה-עוול הראוי לגינוי, לתגובה או לעונש.
יתירה מזו: כאשר אברהם מוכיח את אבימלך על מעשי עבדיו, אבימלך מעמיד אבימלך מעמיד פניתם: "לא ידעתי מי עשה הדבר הזה"¹⁴. גם יצחק, שישיבתו בגרר היא בחסות אבימלך, אינו זוכה ליחס טוב מזה ולהגנה מצד אבימלך.

על רקע זה מתבארת לנו פרשת הבאר שבסיפור ג', אשר מילות-המפתח בה הן: "ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים". במציאות הפרועה של מדבר מדין, באין חוק וסדר מחייבים, כל אחד עושה כטוב בעיניו. גם בנוח רעואל, כוהן מדין, מנצלות את היעדר הרועים מן המקום (ואולי גם מעמדן כבנות הכוהן) והריהן מזדרזות ובאות אל הבאר ושואבות את המים וממלאות את הרהטים להשקות צאן אביהן, ובבוא הרועים עם עדריהם הריהם מוצאים את הבאר ריקה. הדבר מעורר את זעמם בבנות הכוהן ומגרשים אותן¹⁵. משה, שמוצאו מארץ היאור המשופעת במים רבים, אינו מודע למצוקת המים שבמדין ורואה במעשה הרועים משום רשעות ונחלץ להגנת הבנות, כשם שנהג במקרים דומים בעבר, בארץ מולדתו, במעשה המצרי שהיכה "איש עברי מאחיו" ובמעשה שני העברים הניצים, שבגינם נאלץ לברוח מביתו, מארצו וממולדתו.

היפוכו של דבר אצל יעקב, בסיפור ב'. יעקב בא מבאר שבע, הצמאה למים, והכיר עסקי המים שם. והנה, הוא עומד לפני תופעה מוזרה ותמוהה בעיניו: רועים על עדריהם רובצים ליד הבאר ואינם מזדרזים להשקות את צאנם הצמאות בחום היום ובשרב המדבר!? בלבו מתעורר החשד, כי רועים אלה מתרשלים בעבודתם, וכשכירים הם מועלים באימון בעלי העדרים. רק לאחר שהוסברו לו סדרי הארגון של המקום, הוא נכנס בשיחה איתם על אודות משפחת לבן וגו'.

כללו של דבר: שלושת הסיפורים הנ"ל מקפלים בתוכם מיגוון פרשיות-חיים, פרקי-הווי ואורחות-חברה בארצות הקדם, שהדיהם עולים אלינו מן הכתובים במקרא.

הערות:

* כפל לשון "וישב" שבפסוקנו הטריד, כנראה, גם את הפרשנים הקדמונים שניסו ליישב את העניין, כל אחד על פי דרכו, בשיטת ה"דרוש". רש"י: "'וישב בארץ מדין' – נתעכב שם"; ראב"ע: "ואחרי שהזכיר 'וישב בארץ מדין' שב לפרש למה ישב וגו'"; ספורנו: "בחר לשבת איזה זמן בארץ מדין ובעברו בארץ קרה לו שישב סמוך לאיזה באר"; רשב"ם: "'וישב בארץ מדין' – כולל ואח"כ מפרש באיזו עלילה ישב במדין. תחילה 'וישב על הבאר', שם נח כאדם שעומד לפוש". גם רוב פרשני זמננו הולכים בעקבות הפרשנות המסורתית, למשל; קסוטו; "'וישב בארץ מדין וישב על הבאר', בתחילה נאמר 'וישב' בלשון השתקעות ואח"כ לשון ישיבה ממש: משה התישב במדין וביום מן הימים היה יושב על יד אחת הבארות וגו'" (פירוש על ספר שמות, עמ' 13) וכן חרטום, של"ג ואחרים.
נ. ה. טורסיני גורס (בעקבות השבעים): "הנוסח המקורי היה כנראה 'וילך אל ארץ מדין וישב על הבאר'" (פשוטו של מקרא, ה"א, עמ' 93).
לי נראה, כי עניין כאן בשיבוש-כתיב שנגרם בשעת העתקת הדברים, וכי לשון הכתוב במקורו היה "ויבא ארץ מדין וישב על הבאר", דהיינו, הישיבה על הבאר חלה מיד בבואו בתחומי ארץ מדין והוא אז עדיין בדמותו, בלבושו ובשפתו "איש מצרי" לכל דבר, בעיני כל רואיו; ואמנם כך אמרו בנות הכוהן לאביהן 'איש מצרי הצילנו' וגלגולן של הכתוב כך היה: בשל רציפות הכתיבה נספחו הבי"ת והאל"ף של 'ויבא' אל המלה 'ארץ' שלאחריה ונותרה מלה מקוטעת 'וי-' שמעתיק אחרון השלימה, כהבנתו, ע"י הוספת שי"ן ובי"ת ונתקבל 'וישב' כבנוסחנו.

השווה פגישת נערות רמה עם שאול ונערו (שמו"א ט', יא-יג).
העובדה שכל הפגישות מסתיימות בחיתון מדברת בעדה.
2א דומה. אליעזר הלך שבי אחרי דמותה של רבקה, ממבט ראשון, לא בשל היותה "טובת מראה מאד" בלבד, אלא גם, ואולי – בעיקר, בשל חריצותה והאופן שבו עשתה מלאכתה. ראוי לעקוב אחר נוסח הדברים, שבו מוסר המספר את התרחשות האירועים הניתנים לשיחזור, כלהלן: אליעזר עומד עם הכבודה אשר אתו ומתבונן בנערות הבאות לשאוב מים; והנה מופיעה אחת "טובת מראה מאד" שהכתוב אומר עליה: "ותרד העינה ותמלא כדה ותעל" – ומייד "וירץ העבד לקראתה וגו'". סיבה ותכונותיה של הנערה מתוארים בכתובים הבאים על ידי ריבוי הפעלים ורצף הפעולות היוצרים אווירה של מתח: 'ותאמר (שתה אדוני) ותמהר ותורד (כדה) ותשקהו; ותכל (להשקותו) ותאמר... ותמהר ותער (כדה) ותרץ עוד ותשאב (לכל גמליו)". פעלתנותה וחריצותה של הנערה עוררו בלב העבד השתאות, שכן נאמר: "והאיש משתאה לה, מחריש", והוא מחליט: נערה כזאת יאה לה להיות כלתו של אדוניו ואשת בנו היחידי יורשו. ואמנם לא טעה...
שים לב: כל השיחה היא בלשון רבים, סימן לעניין האישי שהיה לכל אחד מן הרועים בנושא השיחה, היא רחל.
"ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים", וכן "ותרד העינה ותמלא את כדה" (בראשית כ"ד, יג-טז). שים לב: כתוב "ובנות אנשי העיר" משמע, בנות שאינן מאנשי העיר אסורות בשאיבה.
המקרא מבחין בין שני סוגי בארות:
1) באר הניזונה ממעיין תת-קרקעי הנמצא בעומק רב, שאת המים מעלים בדלי ובגלגל. השווה: "ונרץ הגלגל אל הבאר" (קהלת י"ב, ו) וכן המשל: "הלך החבל אחר הדלי" (תנחומא פ' מקץ). לבאר מסוג זה התכוון ירמינו (ו', ז): "כהקיר ביד (= באר) מימיה, כן הקרה רעתם". וישנן בארות שניזונות ממעיינות עיליים, שמימיהם זורמים אל הבאר בערוצים על פני השטח והם נשאבים באמצעות כדים. השווה: "ותשבר הכד אל המבוע" (קהלת, שם, שם);
2) באר חפרות בעומק לא רב שמסתננים לתוכה מי-תהום (ראה להלן).
השווה: "באר חפרוה שרים, כרוח נדיבי עם" (במדבר כ"א, יז).
ואמנם, אין עבד אברהם מקרב את גמליו אל הבאר אלא מחכה מרחוק ורק לאחר שרבקה שאבה והערתה את כדה אל השוקת, הנמצאת במרחק רב מן הבאר, השקה את הגמלים ושתה אף הוא. וכן לשון הכתוב: "וירץ העבד לקראתה" ולהלן: "ותמהר ותער את כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר", ואין ריצה אלא למרחק.
השווה: בראשית כ"ו, טו ואילך.
הטעם לכיסוי הבאר שניתן ע"י פרשנים שונים "כדי לשמור על נקיון המים" וכיו"ב אינו נראה, שכן למטרה זו אפשר היה להשתמש במכסה קל הניתן להסרה ע"י איש אחד, ואילו הכתוב מדגיש "ונאספו כל העדרים" משמע, שלשם הסרת האבן נדרשת אסיפת כל הרועים-השותפים, ומטרת כיסוי הבאר היא חברתית-ציבורית. ואמנם, כך הבין את הדבר שד"ל בפירושו על חמישה חומשי תורה (הוצ' דביר תשכ"ו, עמ' 118) וזו"ל: "והנה נתנו אבן גדולה על פי הבאר כדי שלא יוכל כל אחד מן הרועים להשקות צאנו כי אם בחברת כל העדרים, כדי שלא יאבד אחד מהם את המים שלא לצורך. הן אמת, שלא היתה גדולה כ"כ שלא יוכלו שנים או שלושה לגלגלה, אבל שנים ושלושה שומרים זא"ז ולא יניחו לעבור על התנאי".
השווה: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו'" (בראשית, שם).
השם נהרים מדבר בעדו.
על רקע נוף זה מובן משלו של בעלם:
"מה טבו אהליך יעקב, משכנתיך ישראל!
בכנחלים נטיו, כגנת עלי נהר,
כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים.
יזל מים מדליו וזרעו במים רבים".
(במדבר כ"ד, ה-ו)
דומה, בלעם, הנביא-המשורר מארץ ארם ("מארם ינחני בלק") לא יכול לתת ביטוי נאמן להתרשמותו מחיוניותו של עם ישראל ה"שוכן לאהליו", אלא ממראות נופה וטבעה של ארצו, הטבועים עמוק בנפש, כדרך נביאי ישראל ומשוררי התנ"ך שטבע ארץ ישראל ונופיה היוו מקור לחוויותיהם ולחזיונותיהם.
השווה: בראשית י"ג, ה ואילך; שם כ"ו, טו-כא.
שם כ"א, כו.
גם כאן גיבוב הפעלים ורציפותם מעידים על בהילותן של הבנות מתוך כוונה להקדים את הרועים האחרים.