|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא > הסיפור המקראיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאול |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
התאור של מות שאול חוזר ומופיע בספרות המקרא שלוש פעמים. בפעם הראשונה מביא המספר את הסיפור הטראגי של מות שאול ושלושת בניו על הרי גלבוע (שמ"א ל"א). סיפורו חותם את תאור גורל שאול ומלכותו, שראשיתם בשמ"א ח'-ט'. התאור השני (שמ"ב א', ד-י) נמסר על-ידי דמות מן העולם המסופר והוא הנער העמלקי, שהגיע אל דוד ביום השלישי לשהותו בצקלג, כשבגדיו קרועים ואדמה על ראשו, ובפיו הדיווח על ההתרחשויות האחרונות בשדה הקרב. דיווחו אינו זהה בפרטים למה שסופר קודם לכן על-ידי המספר. בעל ספר דברי-הימים מגיש אף הוא לקורא את התאור של מות שאול ומפלתו. תאורו קרוב לנמסר בשמ"א ל"א, ברם ההשוואה מלמדת על הבדלים לא רק ברמה של שיבושים אפשריים, או שינויי סגנון ואוצר מילים, אלא גם על שינויים באינפורמאציה הנמסרת, שיכולים להתפרש כשינויים מגמתיים. ונשאלת, איפוא, השאלה מה ניתן ללמוד מן העובדה שעורכים במקרא לא נרתעו מלכלול שלוש ואריאציות על נושא אחד, כאשר כל ואריאציה נוספת מעוררת קושיות הנוגעות לעיצוב העולם, למהימנות ולמגמתיות.
הסיפור הנמסר על-ידי המספר והדיווח של הנער העמלקי הינם שתי ואריאציות סמוכות זו לזו. תמונת מצב זו מעוררת אפילו את הקורא החפוז, שאינו מקפיד בפרטים, לעמת את המסופר. הקורא מבחין מייד כי דיווחו של הנער מכיל פרטים שאינם מופיעים בסיפורו של המספר. סיטואציה זו פותחת לפניו ארבע אופציות היפותיטיות לבחינת היחסים בין הסיפור מטעמו של המספר לבין הדיווח הנמסר על-ידי דמות בעולם המסופר: (א) הסיפור והדיווח מהימנים ומשקפים את המציאות המתוארת; (ב) הסיפור מהימן ואילו הדיווח מכיל פרטים שקריים; (ג) הסיפור אינו מהימן ואילו הדיווח משקף את המציאות; (ד) הסיפור והדיווח אינם מהימנים1. כיוון שלשתי האופציות האחרונות שהזכרתי אין מקום בסיפור המקראי, בו מופיע המספר כאותוריטה מהימנה שמייצגת את מה ש"באמת" קרה, נותר לנו לבחון את שתי האפשרויות הראשונות2.
אפשרות זו מהווה הנחה מוקדמת בתאורו של יוסף בן מתתיהו המשלב את שני התאורים: "... ובהיותו חלש מכדי להרוג את עצמו, ציווה את נושא כליו לשלוף חרבו ולדקרו בה בטרם יתפשוהו האויבים חי. אולם נושא הכלים לא מצא עוז בנפשו להרוג את אדוניו. אז שלף שאול בעצמו את חרבו ועמד על חודה והפיל את עצמו עליו. אך מכיון שלא עצר כוח לדקור את עצמו או להישען על חרבו ולתקעה בגופו, פנה (וראה) איש צעיר עומד (על-ידו) ושאלו מי הוא. וכששמע שעמלקי הוא, ביקשו לתחוב בו את החרב... והלה עשה כך ופשט את צמיד-הזהב מזרועו ואת כתר המלכות וברח. וכשראה נושא כלי שאול, שמת (המלך), המית (גם הוא) את עצמו..."3. במונחים מקראיים ניתן לומר כי יוסף בן מתתיהו שילב את עדות הנער העמלקי בשמ"א ל"א בין פסוקים ה ל-ו, ורק לאחר מכן שיכתב את הסיפור. מעשה שילוב מעין זה מניח כי הסיפור והדיווח שניהם מהימנים. צירופם לגיטימי, כיוון שהוא משלים את מה שהכתוב קיצר במקום אחד עם מה שהכתוב הביא במקום אחד עם מה שהכתוב הביא במקום אחר. במילים אחרות, יוסף בן מתתיהו משוכנע כי ריכוז האינפורמאציה במסגרת הכרונולוגית המתאימה וארגון מחדש של סדר המסירה המקראי מאפשר עיצוב יותר מדוייק, שיטתי ומהימן של העולם. גם בין פרשנינו המסורתיים רווחת הנטיה להתאים בין שני התאורים, וזאת תוך ראייה מפוכחת של המתיחויות העולות מן הכתובים. ניסוחו המסכם של אברבנאל מצביע על תופעה זו בבהירות: "... מי הרג את שאול? אם נאמר שהעמלקי הרגו כמו שספד לדוד, איך לא ספרו הכתוב במאורע? ... ואם נודה שכך קרה, ר"ל שהוא המית עצמו, יקשה מאוד סיפור הנער העמלקי... ואם נאמר ששקר באמונתו וכזב בדבריו, יקשה מי הגיד לו שהפרשים הדביקוהו? ואיך הביא הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרועו אל דוד? ..."4. שאלותיו החריפות של אברבנאל רומזות לסיבה שמכוונת אותו לפרש את דברי הנער העמלקי כאמינים ולהתאימם לסיפורו של המספר. לדעתו, הקורא אינו יכול לפקפק בכל דברי העמלקי, שהרי הוא מתאר את התקרבות הרכב והפרשים (שמ"ב א', ו), תאור שמתאים לדברי המספר בשמ"א ל"א, ג. יתרה מזאת, הנער נושא בידיו הוכחות משדה הקרב: הנזר והאצעדה השייכים למלך. פרטים אלו גררו פרשנים רבים לנסות לשחזר ולהבהיר את ההתרחשויות בשדה הקרב באופן שיקנה לדיווח הנער העמלקי מעמד של תאור משלים פערים. אזכיר בהקשר זה שתי דרכים: רלב"ג בפירושו נותן לקורא להבין כי אין טעם להבחנה המפרידה בין חרב וחנית. שאול, לדעתו, לא נדקר כשנפל על חרבו (= חניתו), ולכן, כדי להשלים את הדקירה, הוא נשען על החרב בכוח. תקלה זו נגרמה, כטענתו, משום מחסום ה"שבץ", עליו מדווח העמלקי: "שהלבוש שהיה [שאול] לבוש היה משובץ להוסיף לו חוזק באופן שלא יוכל החרב לחתכו בקלות"5. אברבנאל, לעומת זאת, מתאר את מצבו של שאול לאחר המכה כמצב ביניים של מות וחיים בעת ובעונה אחת: מחד אחז את שאול השבץ, הוא החולי הממית, ומאידך, הוא לא מת מהמכה, עדיין היתה בו נשמה וצריך היה שיהרגוהו6. פתרונות מעין אלו מורים באיזו מידה נוטים, בסופו של דבר, הפרשנים לקבל את דיווחו של הנער העמלקי כמהימן, ועד כמה חשוב להם לפרש את הכתובים כך שיעלו בקנה אחד וישלימו את תמונת העולם המעוצב. הפתרון השכיח בפרשנות הביקורתית של סוף המאה ה-19 ואילך הוא הנמקת מציאותם של מתיחויות כתוצאה של שילוב מקורות או מסורות. בניסוחו של אהרליך: "הלא תראה ששתי קבלות במות שאול. הקבלה האחת ספור הדברים שבסוף הספר הקודם, והיא לבית שאול, והשנית הדברים שבכאן, והיא לבית דוד..."7. סמית אף מדגיש כי "לא ניתן להתאים את שני הסיפורים. ההשערה הנוחה היא שהעמלקי בדה את סיפורו. אך הסיפור כולו מתנגד לכך. לדוד אין ולו רמז שהעמלקי אינו דובר אמת, כמו-כן המספר אינו רומז לכך. המסקנה הטבעית היא שלפנינו מקור שונה מהמקור שקדם לו"8. נמצא כי גם הפתרון ברוח המקורות או המסורות נמנע מלהטיל ספק במהימנות של אחד הסיפורים, לפי שיטה זו, כל מקור מספר את "האמת" שלו. ויש, אם כן, קו של דמיון בין הפרשנות המסורתית והפרשנות הבקורתית: שתיהן נוטות לפרש את הסיפור והדיווח כמהימנים; שתיהן אינן מוצאות נתונים חד-משמעיים כדי להאשים את הנער העמלקי בדיווח שקרי. ואם ישאל השואל מדוע מצא לנכון הסופר או העורך לצרף שתי מסורות זו לצד זו, משיב אהרליך: "והסופר הזה אחז בשתי הקבלות יחד להגיד לנו ששתים הן, והשתמש בכל אחת מהן במקום הראוי לה כדרוש לחפצו"9. אולם פרשנות זו אינה מחפשת דרך להתאים בין הכתובים. מטרתה לחדד את ההבדלים כדי לשכנע את הקורא בדבר קיומם של מקורות שונים המשקפים תמונות עולם שונות זו מזו, ומספקים – למעוניין – נתונים לשיחזור היסטורי. לאור הנאמר לעיל, מהווה גישתו של סגל שינוי. אומנם סגל נוטה, לקבל את ההנחה בדבר קיומם של שני מקורות בספר שמואל10. עם זאת, אין הוא למד מכך על אמינות דברי העמלקי "ואמנם אפשר שיש כאן מקור אחר, היינו מקור תולדות דויד, בעוד שבשמ"א ל"א יש לנו מקור תולדות שאול, אך אין לומר משום זה שבעל המקור כאן האמין לספור של העמלקי, או שדויד עצמו האמין לדבריו. האמת היא שהעמלקי כיזב, והמציא את ספורו כדי למצא חן בעיני דויד"11. לפי סגל משקף הסיפור (מקור תולדות שאול) את המציאות ואילו הדיווח (מקור תולדות דוד) הוא שקרי, ויש להבינו כהמצאה פראגמאטית שנועדה להפיק מהסיטואציה את מלוא היתרונות. כדבריו בהמשך: "כי באמת היה העמלקי אחד מאספסוף של ריקים ושודדים שהיו רגילים ללכת אחרי הצבא לשדה המלחמה ולעוף על השדה אחרי הקרב כעיט טורף, לפשט את החללים ולהמית את הנפצעים האנושים כדי לשלול שלל, ובאופן זה מצא העמלקי את שאול נופל בגלבוע, ואולי דקרו שנית כדי להיות בטוח במיתתו, ולקח מעל גופו את כלי מלכותו והוליכם אל דויד בתקוה לקבל שכר רב מדויד"12. סגל בחר, איפוא, באופציה השניה שהצגתי: הסיפור מהימן ואילו הדיווח שקרי או מכיל פרטים שקריים. ברם השאלה הנשאלת היא האם וכיצד הוא מצליח להוכיח את הטענה שהעמלקי כיזב. בחינה מדוקדקת של טיעוניו מורה שאף לא אחד מהם משכנע13. סגל טוען שאין "רמז קל כדי דבריו [של העמלקי] אמת". לפיכך יש מקום להעלות כנגדו את השאלה הבאה: האם העובדה שהעמלקי מביא עמו פרטי לבוש מלכותיים אינה "רמז קל"? לדעתו, אם דוד היה מאמין לעמלקי שהמית את שאול, הוא היה ממשיך ושואל על אופן מיתתו של יהונתן. לעניין זה נשיב, שלא זו בלבד שאין קשר הכרחי בין השניים, אלא ראוי לזכור שדוד גם לא שאל איך מת שאול. שאלתו התייחסה למקור המידע: "איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו" (שמ"ב א', ה). סגל אף נשען על שמ"ב ד', י, שם מצטט דוד את הנער העמלקי שלכאורה אמר: "הנה מת שאול" ולא אמר: "הנה המתי את שאול". אך בדבריו אלו של דוד יש סתירות נוספות. דוד מייחס לעצמו את הריגת הנער העמלקי ולא כמסופר בשמ"ב א', יא, שאחד הנערים הרגו. ובהקשר לסתירה זו כותב סגל: "אך האמת היא שבהתרגשותו הרבה לא דייק דויד בדבריו..."14. בעקבות טיעון זה ניתן לומר כי אי-הדיוק שנבע מהתרגשות גרם לדוד גם לשים בפי המבשר את המלה "מת" ולא "המתי את שאול". ההוכחה האחרונה של סגל מתייחסת לסיפורו של בעל דה"א י', הקרוב לשמ"א ל"א, ואינו רומז לסיפורו של העמלקי. סגל רואה בהעדפתו של בעל דה"י להסתמך על שמ"א ל"א ראיה למהימנותו של סיפור זה. טענה זו אינה עומדת בפני הביקורת, שהרי לא מצאנו שבעל דה"י נוטה לחפש ולהעדיף מקורות מהימנים, ולפרטים הנכללים בספרו ממילא אין יתרון של אמינות15. והנה למרות אי-הצלחתו של סגל להוכיח שהעמלקי שיקר וכיזב, חש הקורא כי יש מן הצדק בדבריו וכי אין לקבל את כל דבריו של העמלקי כפשוטם. אנסה להראות על-מה מתבססת תחושה זו. כבר אהרליך שואל: "ומה לשאול ההולך למות לדעת מי האיש? ועל כרחך תאמר ששאול שאל לדעת מי האיש בגזרת הכתוב" (ההדגשה שלי י.א.)16. אהרליך מוצא, אם כן, בדיווח המעוצב היגדים שאינם סבירים, ושספק אם היה טעם להשמיעם בנסיבות המתוארות. הופעתם משרתת, לדעתו, את צרכיו של הכותב (=גזירת הכתוב). אין ספק כי גם השימוש בביטוי "נקרא נקריתי בהר גלבע" (שמ"ב א', ו) רומז לאי-אמינותו של העמלקי, שהרי אדם אינו מגיע לשדה-קרב, שיש בו סכנת מות, באופן מקרי17. דוד, כמו-כן, אינו מאשים את הנער בהריגת שאול, אלא רק בעובדה שהוא נטל על עצמו אשמה זו: "ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה' " (שם, טז). יתר-על-כן, מהסיפור בשמ"א ל"א ניתן ללמוד כי הפלישתים-הגיעו רק "ממחרת" לפשט את החללים (שם, ח). סביר, איפוא, להניח, כי רק בשעות הערב או הלילה, לכשפסק הקרב, ולפני הופעת הפלישתים, הגיעו דמויות מסוגו של העמלקי כדי להנות מהביזה. התנהגותו הזהירה של העמלקי, שטען כי הרג את המלך לבקשתו ולטובתו – "כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו (שמ"ב א', י)" – וטרח להופיע בבגדים קרועים ואדמה על ראשו (שמ"ב א', ב), מעידה על זהירותו המחושבת והשקולה. הוא ממהר, מחד גיסא, לבשר לדוד על מות שאול, אך מאידך גיסא, הוא חושש מלהתנהג כאיש-בשורה ורואה לנכון לנמק את מעשהו18. בשורת ההוכחות שהבאתי אין אף ראיה מוחלטת, וניתן רק לומר שניתוח דברי הנער העמלקי בשיטת פירוש זו מחזק את התחושה שלצד זהירותו המבוקרת, יש בהתנהגותו משום התחזות ותקוה להנות מפרס מיוחד שדוד עשוי לתת לו. מן הראוי להדגיש כי הוכחות הנסמכות על ניתוח דברי הנער העמלקי יכלו אף לעורר את חשדו של דוד בדבר הספק במהימנות הדיווח. עם זאת מן העובדה שדוד אינו ממשיך ומעמיק את החקירה, וחורץ את גזר דינו של העמלקי על-סמך מה שפיו ענה בו (שמ"ב א', טז), אין בהכרח ללמוד שהוא האמין לדברי העמלקי. אפשר שדוד החליט כי לצרכיו הוא מעדיף את הדיווח הקיים על חשיפת כל האמת. כך מספק לו העמלקי עילה להריגתו ואמצעי להראות קבל עם ועדה את חרדתו ורגישותו לגורל משיח ה'. אין ספק כי תגובת דוד לדיווח מערערת את הטענה האפשרית כי דוד רצה להבנות ממותו של שאול, ובתנאים הקיימים, תגובה מעין זו רק יכולה להועיל ליחסי הציבור של דוד. מכל מקום, המסקנה כי הדיווח אינו אמין אינה מערערת את העולם המעוצב על-ידי המספר בשמ"א ל"א, אך היא מעניקה גוונים נוספים לעיצוב דמותו של דוד, המתמודד עם סיטואציה חדשה ובלתי-צפויה. מצד שני, תפיסת הדיווח כאמין, לא זו בלבד שהיא מחייבת את הקורא להשלים את תאורו של המספר בפרטים הנוספים שמסר העמלקי, אלא היא אף מאלצת אותו להתמודד עם שורה של שאלות כמו: מדוע העדיף המספר להתעלם מפרטים אלו? האם העדרם תורם לעולם המעוצב בשמ"א ל"א? האם דחייתם לסיפור נוסף וסמוך והשמעתם מפיה של דמות פוגמים בסיפורו של המספר, או אולי להיפך, מבליטים את מגמותיו?... עד הנה ראינו כי שאלותיו שלש אברבנאל נשארות פתוחות וקשה להכריע באופן חד-משמעי אם לפנינו סיפור ודיווח מהימנים, או שהדיווח מכיל פרטים שקריים והסיפור מהימן. אולם נראה כי ההחלטה לעמת את סיפורו של המספר עם דיווחה של דמות, שמטבע הדברים יכולה להיות לא מהימנה ושאין ראיות מוחלטות למהימנותה, נועדה לעורר את הקורא לשקול את היווצרותן של האופציות השונות, לבחון את תרומתן לתמונת העולם המעוצבת ולהתחקות אחר כוונת המחבר שטרח להבליט את קיומן.
השוואת הסיפור בשמ"א ל"א לדה"א י' יוצרת סיבוך. במקרה שלפנינו נמסרים שני הסיפורים על-ידי מספרים ולא על-ידי דמויות מתוך עולם הסיפור. ואם טענתי כי הנורמה השלטת בסיפור המקראי היא מהימנותו של המספר, נשאלת השאלה מה דינם של שני סיפורים הנמסרים מטעמו של מספר, מתארים אותו ארוע ואין ביניהם התאמה? הפרשנות המודרנית מסתפקת בדרך-כלל בפתרון כי בעל דה"י התאים את מקורותיו לצרכיו, והוא מכיל במקרים רבים פרטים, קטעים, ואפילו סיפורים, לא מהימנים. משינויים אלו ניתן ללמוד על כוונותיו של המספר בדה"י. נראה לי כי באותה מידה חשוב להדגיש כי שינויים אלו חושפים בעת ובעונה אחת את כוונותיו של המספר בספר שמואל. לפחות בארבעה מקרים, בהם סוטה סיפורו של בעל דה"י מהמקור השמואלי, ניתן להבחין בקו מגמה אחד19; (א) שמ"א ל"א, ה/דה"א י', ה – בשמואל טורח המספר להדגיש כי נושא כליו של שאול מת עמו. בדה"י חסרה התיבה "עמו". בשמואל נקשרת תיבה זו עם תאור מות כל אנשיו של שאול "ביום ההוא יחדו", תאור שיוצר אוירה של הערצה והזדהות והוא מעצים את המימד הטראגי של היום בו מת המלך ואנשיו סביבו. אוירה זו, המושגת בעזרת דקות סגנונית, מתאורו של בעל דה"י. (ב) שמ"א ל"א, ו/דה"א י', ו – בדה"י אין תאור של מות כל אנשי המלך, אך מצויין: "וימת שאול ושלושת בניו וכל ביתו יחדו מתו". בעל דה"י רומז לקורא על אבדן בית שאול כולו, משמע על היווצרות חלל של הנהגה ועל הצורך המיידי בהסבת המלוכה (ראה דה"א י', יד)20. (ג) שמ"א ל"א, ט-יב/דה"א י', ט-יב – על-פי המסופר בדה"י תקעו הפלישתים את גולגלתו של שאול בבית דגון. מכאן ניתן להסיק שאנשי יבש קברו את גוויות שאול, שהיתה בבית דגון. תאור זה מפחית, מצד אחד, מגבורתם של אנשי-יבש, שלא הורידו את גוויות שאול ובניו מחומת בית שאן, ומצד שני, יש בו זלזול בכבוד המת, שגולגלתו לא נקברה עם עצמותיו21. (ד) בעל דה"י אף טורח לנמק את השיטתיות של מעשה העיבוד שלו בהוספת פסוק המתאר את שאול כמלך חוטא, שראוי היה לכך שמלכותו תלקח ממנו: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר וגם לשאול באוב לדרוש; ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (שם, יג-יד). במילים אחרות, המלוכה הוסבה לדוד, לפי בעל דה"י, רק מפני ששאול חטא ונענש. כדי לתגבר את חטאיו של שאול הוא מביא נימוק מפורש: ("וגם לשאול באוב לדרוש..."), שאליו נלווים שני רמזים: הרמז השני ניתן בכתוב: "דבר ה' אשר לא שמר". כתוב זה רומז להתנהגותו של שאול לפני קרב מכמש (שמ"א י"ג, יג-יד: "לא שמרת את מצות ה'... כי לא שמרת את אשר צוך ה'"). דה"א י', יג מעוניין, איפוא, להפליל את שאול לאורך כל דרכו כמלך: מקרב מכמש ועד השאילה באוב לפני קרב הגלבוע. מן הראוי להדגיש כי בשמ"א כ"ח שאילת האוב אינה מתפרשת כחטא, אלא כמוצא של חוסר ברירה22. ואילו תאורו של בעל דה"י מושפע מספרות החוק (דברים י"ח, יא; ויקרא י"ט, לא, כ', ו, כז) והספרות ההיסטוריוגראפית (מל"ב כ"א, ו, כ"ג, כד), שמטעימות כי השימוש באוב הוא תועבת ה' וחוטא אחר, הראוי לשמצה, הנו לא פחות ולא יותר מאשר מנשה מלך יהודה, האחראי לחורבן הבית הראשון (מל"ב כ"א, כ"ג, כו, כ"ד, ג; ירמיהו ט"ו, ד). פסוקים יג-יד בדה"א י' מלמדים כי המעבד לא הסתפק בנטילת ההוד הטראגי ממותו ומקוברתו של שאול, אלא הוא היה מעוניין ליצור בקורא אנטאגוניזם כלפי שאול, אפילו במחיר מתיחת אנאלוגיות למנשה. נוכל, איפוא, לסכם כי אי-ההתאמות בין שני מספרים מעידות על גישות עריכה בעלות קו מגמה שונה. במקרה שלפנינו בולטת העובדה כי המספר השמואלי לא היה מעוניין לפגוע בכבודו האחרון של שאול והוא מתאר את מותו כסיום למסכת חיים שיש בה מן המאבק, הגבורה והייסורים. ואילו המספר בדה"י ניצל את סיפור מותו כדי לנמק ולהצדיק את הסבת המלוכה לדוד הן מבחינה טכנית (מות כל ביתו) והן מבחינה אידיאולוגית (לא דרש בה').
הטענה כי עיצוב העולם על-ידי בעל דה"י הוא מגמתי עשויה ליצור את הרושם המוטעה כאילו העולם המעוצב בספר שמואל הוא בעל גוון אובייקטיבי ונטול מגמות, וכאילו הוא משקף נאמנה את המציאות ההיסטורית המסופרת. סביר יותר להניח כי לכל אחד מבעלי הספרים מסריו ומגמותיו ועיצוב העולם נועד לשרתם. אופיו הפולמוסי של ספר דה"י משפיע על יצירת תמונת עולם מוקצנת של שחור ולבן, של טובים ורעים. שאול החוטא, הנכשל, ששאל באוב ולא דרש בה', חייב לרדת מהבמה ולמסור את מקומו לדוד הטוב והמצליח, שהנו התגלמות ההליכה בדרכי ה'. כדי לא לעורר בקורא הרהורים הקשורים במעשיו של דוד בתקופת המלחמה עם פלישתים, ובדרך בה הוא של... והגיע למלוכה, מתעלם בעל דה"י כליל מפרשת הנער העמלקי ומשהותו של דוד בצקלג באותה עת. בעל ספר שמואל מעצב תמונת עולם שהינה יותר דמויית מציאות ולכן גם יותר מורכבת. בעיצוב העולם שלו השחור והלבן, הטוב והרע, נוגעים זה בזה. בספר שמואל, לכל אורכו, מתקיימת המתיחות של דמויות מורכבות, שיש להן גם חולשות וגם תכונות נשגבות, ושל ארועים שאינם חד-משמעיים, אלא מהווים פסיפס של מכלול גורמים. בספר שמואל למותו של שאול בגלבוע תפקיד של חתימה וסיכום לעיצוב הכולל של אישיותו ומאבקיה, כפי שהיא מופיעה לכל אורך הספר (שמ"א ט'-ל"א). שאול מופיע כדמות חיובית, רגישה, ישרה, שלא הצליחה להתמודד בעת ובעונה אחת עם הלחצים החיצוניים – האויבים ובראשם הפלישתים – ועם הלחצים הפנימיים, שבמרכזם שמואל ולצדו דוד. מספר זה, המעוניין להבליט את הטראגי בדמותו של שאול, המלך הראשון, טורח לפאר את סיפור מותו הן על-ידי הזכרת אנשיו המתים עמו ונושא כיליו השם קץ לחייו לצידו, הן על-ידי תאור קבורתו בידי אנשי חיל הנאמנים לו מיבש-גלעד, והן על-ידי הימנעות מכל התייחסות, בשלב זה, לנער העמלקי. עם זאת, כיוון שהוא מעוניין להדגיש כי ה' מאס בשאול והעדיף את דוד, הוא צירף לאחר מכן את סיפור הנער העמלקי. כדברי אהרליך: "מיתה זו מכל מיתות שבעולם היא שיש בה כדי ללמדנו כמה מאס ה' בשאול ובחר בדוד. שהרי בשעה שהיה דוד מנצח את עמלק שנואי נפש ה', המית עמלקי את שאול. וכאילו לא די לכתוב בחרפת שאול כמות שהיא, שם בפיו השאלה הזאת לאחר מי אתה, וחרפה יתירה נודעת לשאול שהממיתו עמלקי, איש חרמו של ה'"23. אהרליך גם מדגיש כי תשובת הנער לדוד: "בן איש גר עמלקי" (שמ"ב א', יג) באה להזכיר את עוון שאול "שלא החרים את עמלק כדבר ה' ביד שמואל הנביא, ולא זאת בלבד כי הניח עמלקים לגור בארץ ישראל..."24. נמצא איפוא כי באמצעות סיפור הנער, שהנו דווקא עמלקי, סגר בעל ספר שמואל את פרשת שאול והעמלקים שראשיתה בפרק ט"ו. מן הראוי שבהקשר זה ניתן אף את הדעת לדרישות השונות שהוטלו על דוד ושאול. שאול, בניגוד לדוד, נדרש להחרים את העמלקים ורכושם. דוד היה רשאי לקחת את שלל העמלקים ולחלקו בין היוצאים לקרב ובין הנשארים בעורף ואף לשלוח ברכה לזקני יהודה (שמ"א ל', לא). מכאן שעיקר חטאו של שאול לא היה קשור לסוגיית ההחרמה אלא לאי-הציות לדבר הנביא שהוא דבר האל. כך נסגר המעגל העמלקי בחייו של שאול. שאול נענש בהסבת מלכותו כיוון שחטא באי-ציות לדבר האל בפרשת העמלקים, ועתה עמלקי מביא את סמני מלכותו אל דוד, מי שעתיד לרשת המלכות. מעשה הנער העמלקי ותגובת דוד משמשים אף בסיס אנאלוגי לפרשת רצח איש-בשת בידי הבארותים (שמ"ב ד'). באמצעות שתי פרשיות אלו, המהוות אף הן ואריאציות על אותו מוטיב, מבליט המחבר את השיטות של דוד לנקות עצמו מכל חשד של נסיון לבנות את מלכותו על חשבון נפילת שאול וצאצאיו25. זהירות זו לא אפיינה את התנהגות דוד בשלבים מאוחרים יותר כפי שניתן ללמוד מפרשת הגבעונים (שמ"ב כ"א)26. בעל ספר שמואל, המעצב עולם דמוי-מציאות, שיש בו מתיחויות בין דמויות מורכבות, ושהארועים הממלאים אותו אינם חד-משמעיים, אלא יש לבחנם מזוויות שונות, וקשה להכריע לגביהם באופן מוחלט, נזקק גם לתאור מותו הטראגי וההרואי של שאול המלך וגם לתאור צעדיו הראשונים והמתוחכמים של מי שנבחר על-ידי ה' להמשיך את המלוכה בישראל. הפתרון האסתטי שהועדף על-ידו היה שילוב והסמכה של שתי ואריאציות על מות שאול. הואריאציה הראשונה, כפי שראינו, חותמת את המעגל ההרואי של המלך הצועד בידיעה לקראת גורלו המר (ראה שמ"א כ"ח), המלך הנערץ על סביבתו והזוכה לחסד אחרון מן המוקירים אותו (שמ"א ל"א). הוספת הואראיציה השניה מסייעת למחבר להאיר זוויות נוספות התורמות למורכבות העולם המעוצב. הואריאציה השניה הופכת את הודאי למסופק. הקורא תמה ושוקל אם עליו להתחשב בדיווחו של הנער העמלקי, אם לאו. אין לי ספק כי ההכרעה ששאול מת כגיבור, והעמלקי אינו אלא פושט על חללים, שמנסה להפיק את מלוא הרווח ממות שאול, מושפעת לא רק מניתוח דיווחו של העמלקי, אלא גם מהיחס שנבנה אצל הקורא אל שאול לאורך הספר. הקורא שעקב ברגשות מעורבים אחר התמוטטותו של שאול מעוניין – אולי כחסד אחרון – במות גיבורים לשאול. כמו-כן, העובדה שבפרשת מותו של שאול נכרכת דמות של עמלקי דווקא, הנושא את סימני המלכות, רומזת לקורא על חטאו של שאול ועל התממשות דבר ה'. נקודה אחרונה זו מהווה את אחד המסרים החשובים המועברים לכל אורך ספר שמואל, למן התממשות דבר איש האלוהים לעלי ושמואל (שמ"א ב'-ג') ועד התממשות דבר נתן בעקבות חטאי דוד (שמ"ב י"א-מל"א ב'). הופעת הואריאציה השניה, שבמרכזה עומד העמלקי, תורמת, איפוא, להבנת דרכיו הנסתרות של האל, העומד מאחורי הארועים ומכוונם. יתרה מזאת. פרשיה זו שמוליכה לתגובתו המתוחכמת של דוד, שהיה בה שילוב של אבל ספונטאני (שמ"ב א', יא-יב)27 עם אינטרסאנטיות של טיהור שמו (שם, יג-טז) והפיכת האבל לעניין לאומי באמצעות הקינה (שם, יז-כז) – כל אלו מבליטים צדדים חדשים ונוספים באישיותו המתוחכמת של דוד, מי שעתיד לעמוד במרכז הארועים לאורך ספר שמואל ב'. בעל ספר דה"י, שהחליט להתעלם, כמעט כליל, הן מתולדות שאול ודוד עד שלב זה של הסבת המלוכה, והן מתולדות דוד עד הגעת כל שבטי ישראל חברונה, אינו נזקק לסיפורו של הנער העמלקי, שנועד לסגור מעגלים ולשרת מרקמים אנאלוגיים הקשורים דווקא בתקופות אלו. הוא בחר כנקודת מוצא את הסבת המלוכה משאול לדוד בדבר ה' וכתוצאה מחטאו הכבד של שאול. לכן הוא מעדיף לעצב ואריאציה שלישית, שתעמעם את מותו המפואר של שאול, תדגיש את חטאו, ובעת ובעונה אחת תבליט את הצדק האלוהי. שלוש הואריאציות על מות שאול הן הוכחה לאופנים השונים של עיצוב העולם הקיימים בספרות המקרא, למגמות השונות המיוצגות על-ידי מחברים שונים ולמהימנות או לאי-מהימנות שנועדו לשרת את צורכי החיבור הספציפי ותמונת העולם המעוצבת בו. אין תימא שבעיצוב העולם המורכב של ספר שמואל מופיעים זה לצד זה דבר המספר ודבר הדמות והקורא נדרש להתחבט, לשקול ולהכריע. ואילו צורכי תמונת העולם החד-צדדית של ספר דה"י מוצו אם על-ידי סלקציה קפדנית או על-ידי שינויים ותוספות בהתאם לקו המגמה. הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
