עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת האימפריה הרומית > ממלכת הורדוסעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת האימפריה הרומית > ממלכת הורדוס
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
איך הגיע הורדוס למלוך על יהודה ומאין שאב את מקור כוחו? על עלייתו של הורדוס למלכות בימי הבית השני.



עלייתו של הורדוס
מחבר: פרופ' מנחם שטרן


מלכותו של הורדוס היא אחד הפרקים החשובים בתולדות האומה היהודית בימי הבית השני. חשיבותה רבה הן מבחינה פוליטית, הן מבחינת המקום שמילאה בתולדות ההתפתחות החברתית של ארץ-ישראל היהודית וקשריה עם התפוצות והן מבחינת תולדותיה של התרבות החומרית ושינוי נופה של הארץ הודות למפעלי הבנייה והפיתוח ללא תקדים שאפיינו את הממלכה ההרודיאנית.

ממלכה זו היא גם המשך וגם אנטיתיזה לממלכה החשמונאית שקדמה לה. אילולא בית חשמונאי והפיכתה של ארץ-ישראל כולה לחלק אינטגרלי של ממלכת יהודה ואילולא גיורם והטמעתם של עיקר התושבים הכפריים של ארץ-ישראל והתהוותה של יישות מדינית מחודשת בכל היקפה של הארץ - לא היה מקום לכינונה של הממלכה ההרודיאנית.

אולם ממלכה זו הייתה שונה מקודמתה. ממלכת בית חשמונאי בטלה ועברה מן העולם כבר כתוצאה מההתנגשות הראשונה עם רומא בימי פומפיוס, בשנת 63 לפני הספירה. הרומאים החלו לבסס את שלטונם בארץ-ישראל על הערים ההלניסטיות ועל המרכיב ההלניסטי-סורי, כלומר על אותו יסוד שסבל יותר מכולם מהתקדמות בית חשמונאי ומהפיכתה של ארץ-ישראל לממלכת יהודה. דבר זה תאם גם את כלל המדיניות הרומית במזרח ההלניסטי, שבו טיפחה רומא את היסודות העירוניים בעלי התרבות היוונית. עם זאת, בארץ-ישראל גם מינו לצדם של היסודות האלה כהן גדול ואתנארך מבית חשמונאי, מן המנהיגות היהודית שקדמה לכיבוש הרומי.

אולם מרידות יהודיות בתכיפות זו אחר זו ברחבי ארץ-ישראל הוכיחו לשליטים הרומים השונים את חוסר התועלת בשיטה שקבעו. המלכת הורדוס הייתה מעין פתרון של פשרה, פתרון מחוכם, שמצאו הרומאים בהמשך הזמן כמענה לבעיה הקשה שעמדה לפניהם בארץ-ישראל: מכאן - ארץ בעלת רוב יהודי תוסס ואקטיווי ומכאן - מיעוט הלניסטי עירוני המועדף עקרונית על-ידיהם.

הורדוס היה ללא ספק יהודי לפי דתו ולפי עמו, אך יחד עם זאת, בניגוד לחשמונאים לא היה כהן גדול ולא היה הראש המוצהר של הפולחן והדת היהודיים. אבל בהתחשב בהתנהגותו במשך שנים ארוכות של השפעה ועליונות רומית, אפשר היה לצפות ממנו שאכן יהיה מסוגל לנהל מדיניות מאוזנת בין המחנות השונים.

ההכרעה לטובת הורדוס נפלה רק בשנת 40 לפנה"ס והיא נבעה לא רק משיקולים כלליים, כי אם הביאה בחשבון את הנסיבות המיוחדות של אותו הזמן, שנת פלישת הפרתים לסוריה ולאסיה הקטנה, ואת התנהגותו ומעמדו של הורדוס באותן השנים.

איך הגיע הורדוס למה שהגיע ומאין שאב את מקור כוחו? הורדוס נולד בסביבות שנת 73 לפנה"ס בתקופת גדולתה של הממלכה החשמונאית, בזמן מלכותה של שלומציון המלכה. מוצאו ומוצא משפחתו היו מאידומיאה, כלומר אדום של ימי בית שני - מושג הזהה למעשה עם נחלת יהודה המקראית. אידומיאה כללה את הערים הידועות של התקופה המקראית כגון חברון, מרישה ואדוריים.

את מהלך חייו ואת עלייתו של הורדוס יש להבין על רקע ההתפתחות המדינית והחברתית של ארץ-ישראל. היו אלה דורות של התפשטות יהודית שלוותה בקליטת יסודות אחרים מתושביה של הארץ, שלא נמנו קודם לכן עם האומה היהודית, אך השתלבו יפה במערכת החברה והשלטון החשמונאים. הורדוס נמנה אפוא עם בית אדומי נשוא-פנים. כבר אביו-זקנו אנטיפס היה אישיות בולטת וידע להתקרב לבית חשמונאי וליהפך לאחת הדמויות החשובות בממלכה החשמונאית. הוא גם נתמנה לתפקיד הנציב, הסטרטגוס, של אדומיאה בימיהם של אלכסנדר ינאי והמלכה שלומציון.

אפשר שמשפחת אנטיפס נמנתה כבר קודם לכן, לפני הכיבוש החשמונאי, עם העילית של אידומיאה, שקיבלה ברצון את הגיור ואת ההתמזגות עם יהודה ושיתפה פעולה עם החשמונאים כבר בשלבים הראשונים של הכיבוש והגיור. בכל אופן אנטיפס עצמו נחשב לנאמן דיו בעיני המלכים החשמונאים, כדי שיפקידו בידיו את הנציבות של אידומיאה.

בדומה לסבו, כן גם אביו אנטיפטרוס היה מעורה בחיים המדיניים של הממלכה החשמונאית בעיקר בימי יורשיה של שלומציון והטיל את כובד משקלו לצדו של הורקנוס החשמונאי במאבק נגד אחיו אריסטובולוס. עד למותו היה אנטיפטרוס קשור באופן הדוק להורקנוס.

גם סבו, גם אביו של הורדוס וגם הורדוס עצמו נקראו בשמות יווניים. הורדוס - כך נקרא שמו במקורות העבריים, אבל ביוונית הוא נקרא הרודס וזהו שם יווני שגור. לעומת זאת אחיו ואחותו אינם נקראים בשמות יווניים.

קיפרוס אשת אנטיפטרוס, אבי הורדוס, הייתה ערבייה, כלומר נבטית, ודבר זה משקף את קשריו ההדוקים של אנטיפטרוס עם הנבטים מלכתחילה. הודות לקשריו עם הורקנוס החשמונאי, הודות להשפעתו באידומיאה וכשרונותיו הגדולים כמדינאי וכדיפלומט, היה אנטיפטרוס לאחת הדמויות המרכזיות ביהודה בתקופה שבין מות שלומציון, אם לא קודם לכן, ועד למותו.

נוסף לקשרים ההדוקים עם הנבטים, פיתח אנטיפטרוס בשנים אלה בכשרון ובתבונה קשרים עם הרומאים, שהיו הרבה יותר חשובים לגבי עתידו ועתיד ביתו. מראשית הופעתם של הרומאים בסוריה השכיל אנטיפטרוס להבין שרומא היא מכאן ואילך תופעת קבע גם בארץ-ישראל והיא תמשיך לחתוך את גורל האיזור. העיקרון שהנחה אותו היה שיש לטפח במידת האפשר את הקשרים עם נציגיה של רומא במזרח, יהיו אשר יהיו. הוא ידע לרכוש את לבם של האישים הרומים החשובים ושל המנהיגים המתחלפים במזרח, מבלי לגלות נאמנות מופרזת כלפי מישהו מהם, לאחר שהאיש נכשל או מת.

מה שקבע בעיני אנטיפטרוס היה - מיהו השליט בעל התוקף במזרח מטעם רומא ברגע המסוים. כך שיגר עזרה לפומפיוס במערכה המכרעת נגד יוליוס קיסר בשנת 48 לפנה"ס, אולם לאחר ניצחונו של יוליוס קיסר בלט אנטיפטרוס כאחד האישים ששיתפו פעולה אתו ואף סייע לו בשעת מצוקתו באלכסנדריה בשנת 47 לפנה"ס. תמורת זאת אף זכה לאזרחות רומית והפך ליוליוס אנטיפטר, בלשון הלטינית. אולם קשריו הקרובים כל כך עם יוליוס קיסר לא מנעו בעדו מלהצטרף אחר כך אל קסיוס, רוצחו של קיסר, שכן גם עתה הבין את נאמנותו לרומא וקשריו אתה לא כהתחייבות לאישיות אחת ויחידה, כי אם כנאמנות והתחשבות ברומא בכלל. כל דרך אחרת, לאור החילופין התכופים במשטר הרומי וביחסי הכוחות הרומיים, הייתה למעשה בבחינת חיסול עצמי.

קשריו של אנטיפטרוס עם רומא ונציגיה סייעו לו לבצר את מעמדו ביהודה עצמה ובהמשך הזמן האפילה אישיותו על אישיותו של הורקנוס השני, השליט החשמונאי המוכר. אף-על-פי-כן הוא נזהר מאוד מלפגוע בעליונותו הפורמלית של הורקנוס, הכהן הגדול והאתנארך, כלומר הנשיא החשמונאי.

אנטיפטרוס לא הסתפק בהצלחותיו האישיות, כי אם השתדל לפלס לבניו דרך בחיים הציבוריים, ובייחוד לשניים מהם - לפצאל ולהורדוס. הללו עלו בסולם השלטון ביהודה והיו לדמויות הבולטות ביותר, בעוד שבענף החשמונאי של הורקנוס לא נמצאו להם אישים שווי ערך.

בזמן כיבוש ירושלים בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס היה הורדוס ילד כבן עשר. איפה נתחנך הורדוס בילדותו ובימי נעוריו - אולי במרישה, אולי בירושלים - על כך קשה להשיב. מכל מקום נדמה שכבר בימי נעוריו רכש לו ידיעה לא מבוטלת לפחות ביוונית שימושית, ובדומה ליהודים רבים אחרים באותם הדורות, ניתן להגדירו כדו-לשוני, או תלת-לשוני. לשונותיו היו ארמית, יוונית וכנראה גם עברית.

לא ברור אם בגיל מאוחר יותר הגיע לידיעה מספקת בלשון הלטינית כדי לשוחח בה עם הרומאים, שכן בדרך כלל השתמשו אנשים מסוגו של הורדוס בלשון היוונית במגעיהם עם הרומאים. את השכלתו השלים בגיל מבוגר יותר. ידידו, איש הרוח וההיסטוריון, ניקולאוס איש דמשק, סייע לו הרבה בדבר.

במשך הזמן, משהיה למלך, נראה שקשה היה לו להורדוס להסתפק בייחוס האדומי של אנטיפטרוס אביו, מה גם שמוצא אדומי, ויותר מזאת, מוצא אדומי-נבטי, לא הלם את מעמדו של אדם שזכה לכתר מלכות יהודה. אנו שומעים שבחוגים המקורבים להורדוס ניסו לחפש לו ייחוס יהודי טהור מקרב שבי-ציון הראשונים שעלו מבבל, אך ספק רב אם אכן זכתה גרסה זאת לקבלת פנים נלהבת בציבור היהודי בן זמנו. אין יסוד להניח שהיא הופצה בטרם עלה הורדוס על כסא המלוכה. כמו כן אין להתייחס ברצינות אל הידיעות בספרות אבות הכנסייה הנוצרים על מוצאו של הורדוס מעבדי המקדש באשקלון.

התפקיד הרשמי הראשון שידוע לנו כי הוטל על הורדוס, בהיותו בערך בן עשרים וחמש, היה משרת הנציב של הגליל. הדבר אירע בשנת 47 לפנה"ס, בזמן שלטונו של יוליוס קיסר. באותה שנה ממש קיבל אנטיפטרוס את זכות האזרחות הרומית, והורדוס, נוסף על היותו יהודי, נשתייך אף הוא מכאן ואילך לקהל האזרחים הרומי. בגליל בא הורדוס לכלל התנגשות עם קבוצות של מתמרדים יהודים, שלא השלימו עם המשטר החדש ושביטאו את ההתנגדות המתמדת לרומא, שלא שככה מאז ימי הכיבוש הראשון ועד חורבן הבית. מקרבם התבלט אדם בשם חזקיהו, שפעל בראש אנשיו בגבולה של הפרובינקיה סוריה, ולפי הרושם היה זה בגולן. הורדוס יצא נגדו וחזקיהו נהרג עם רבים מאנשיו.

מעשה זה של הורדוס זכה להכרה מצד נציב סוריה באותו הזמן, סקסטוס קיסר, קרובו של יוליוס קיסר, ונתקבל בהתלהבות מצד תושבי סוריה. אך אצל היהודים עוררה הריגת אנשים ללא משפט רוגז רב, מה גם שהדבר נעשה כדי לספק את רצון הרומאים אוכלוסי סוריה. הועלתה התביעה מהורקנוס השני, שליטה החשמונאי של יהודה, להעמיד את הורדוס לדין, שכן הרג אנשים ללא משפט. מתנגדיו של בית אנטיפטרוס הרימו עתה ראש ותבעו את התערבותו של הורקנוס. גם הלחץ עליו מצד דעת הציבור היהודי ואמהות הנרצחים היה רב. התביעה הייתה להעמיד את הורדוס לפני דין הסנהדרין. מצד שני, הייתה התערבות של נציב סוריה לטובת הורדוס. מתקבל הרושם שבעקבות זאת שוחרר הורדוס וגם שלחברי הסנהדרין נרמז שהרשעתו בדין עלולה לסכן את שלום ירושלים. נדמה, ששחרורו של הורדוס לא לבש צורה של שחרור פורמלי מטעם הסנהדרין, כי אם הוא פשוט הסתלק מירושלים בעידודו של הורקנוס.

באותו זמן המשיך פצאל, אחיו של הורדוס, לשמש מושלה של ירושלים. הורדוס קיבל מנציב סוריה תפקיד אדמיניסטרטיווי והיה כפוף במישרין לנציב הרומי ולא לכהן הגדול והאתנארך של יהודה. מדובר על כך שמכאן ואילך הוא שימש כנציב של חילת סוריה, אף-על-פי שאין אנו יכולים להגדיר במקרה זה את משמעותו המדויקת של המושג. אנו שומעים שהיו להורדוס כוונות לנקום באויביו שבירושלים, שהרחיקו לכת עד כדי הזמנתו למשפט הסנהדרין. אך היו אשר היו כוונותיו, אביו ואחיו השתדלו בכל כוחם למתן את הורדוס ולמנוע בעדו מלעשות צעדים פזיזים. כבר בשלב זה נתברר ההבדל בין הורדוס האימפולסיווי, המוכן לשתף פעולה עם רומא ולהבליט בגלוי את מעמדו וכוחו, לבין אביו אנטיפטרוס ואחיו, המתונים יותר בהתנהגותם, ואשר העדיפו עד כמה שאפשר לא לעורר נגדם את דעת הקהל היהודית.

בדומה לאביו אנטיפטרוס, פעל הורדוס בשנים הקרובות במחנה של יוליוס קיסר ונגד שרידי המחנה של פומפיוס. מיטיבו נציב סוריה נרצח על-ידי איש מהמחנה של פומפיוס, אך לאחר מותו של יוליוס קיסר עצמו והופעתו של אחד הרוצחים שלו, קסיוס, כנציבה של סוריה בסוף 44 לפנה"ס, לא היססו אנטיפטרוס ובניו להצטרף אליו.

תקופת שלטונו של קסיוס בסוריה הייתה קשה ליהודי הארץ, בעיקר בגין הסחיטות הכספיות מצד הרומאים. אולם אנטיפטרוס ובניו השכילו לשמור על מעמדם ומתקבל הרושם שהורדוס אף זכה להשפעה מיוחדת בהשוואה לאחיו בזמן נציבותו של קסיוס. זה האחרון, לאחר שאיחד תחת פיקודו את הגייסות הרומיים השונים שחנו בפרובינקיה, החליט על גביית כספים בערים ובאזורים השונים של סוריה. מיהודה הוא ציפה לגבייה של שבע מאות כיכר כסף. התפקיד לגבות את הכספים הוטל על אנטיפטרוס, שחילק את אזורי היישוב היהודי לכמה אזורי גבייה. על הורדוס הוטלה הגבייה בגליל. כרגיל היה נמרץ במשימתו וגבה את הכסף במהירות, יותר משעשו זאת האחראים על האזורים האחרים.

קסיוס שעשה כעת הכנות למלחמה נגד ממשיכיו של יוליוס קיסר, נגד מרקוס אנטוניוס ואוקטביאנוס, ראה בהורדוס אדם מהימן ובעל כשרונות, שיש לחזק את מעמדו באיזור. אולם מהם התפקידים שהוטלו עליו בדיוק, על כך קשה לענות בבירור. דבר אחד נראה מתקבל על הדעת, והוא שמבחינה פורמלית המשיך הורדוס לשמש לפחות באותה הדרגה באדמיניסטרציה של סוריה, שבה שימש כבר קודם.

בהקשר זה שומעים בפעם ראשונה על תקוות שטיפח הורדוס ביחס למלכות, שכן קסיוס הבטיח לו להמליכו למלך, צעד שהיה לו מספר מסקנות חד-משמעיות:

א) סילוקו של הורקנוס מהשלטון.
ב) הבלטתו המוחלטת של הורדוס על פני כל בני ביתו.

מותו של אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס היווה מפנה חשוב בתולדות יהודה. הקיץ הקץ על שיתוף הפעולה המיוחד במינו שבין הורקנוס לאנטיפטרוס וגברה המתיחות בין בניו של אנטיפטרוס, פצאל והורדוס, לבין תומכים אחרים של הורקנוס.

סכנה גדולה יותר נשקפה להורדוס ולאחיו וכן להורקנוס עצמו, מצדו של אנטיגונוס החשמונאי, בן אריסטובולוס אחי הורקנוס. אנטיגונוס נתמך על-ידי גיסו המלך הייטורי של כלקיס ועל-ידי שליטה של צור באותו זמן. זה האחרון פלש לתוך שטח הגליל הסמוך וכבש שלושה מקומות מבוצרים.

הורדוס הצליח להדוף את אנטיגונוס אך לא עלה בידו להשתלט על המקומות שנכבשו קודם בידי הצורים. אנטיגונוס עצמו לא נמצא כעת באופוזיציה מתמדת לרומא, כי אם קשר קשרים עם המפקד הרומי בדמשק.

התגברותו של הורדוס על אנטיגונוס חיזקה את קשריו עם הורקנוס, שכן אנטיגונוס איים במידה שווה על שניהם. גם האירוסין שבין הורדוס ומרים, נכדת הורקנוס, ביטאו את הקירבה ואת זהות האינטרסים בין הורקנוס להורדוס. אירוסין אלו היו אקט מדיני ברור ובוצעו על דעת שני הצדדים. על-ידי אירוסין אלו נפתח כעת פתח לאיחוד בין בית חשמונאי לבית אנטיפטרוס. אף-על-פי שאין שומעים כלל על מתיחות בין פצאל, אחיו הבכור של הורדוס, לבין הורדוס, אין ספק שעל-ידי אירוסין אלו זכה הורדוס למעמד עדיף על פני אחיו. נוסף על כך ביחסים עם הרומאים היה הורדוס הדמות הפעילה יותר, שהקדימה להגיע למעמד עצמאי באדמיניסטרציה הרומית של סוריה.

המאורעות שהביאו לשינוי עיקרי במעמדו של הורדוס קשורים בפלישה הפרתית לארצות המזרח של הממלכה הרומית. ההתמודדות הפרתית-רומית בשנים 38-40 לפנה"ס הייתה הניסיון המוצלח ביותר שנעשה אי-פעם מצד הפרתים למגר כליל את השליטה הרומית בסוריה, בארץ-ישראל ובאסיה הקטנה. פלישה זו מצאה את אנטיגונוס החשמונאי כבעל בריתם החשוב ביותר של הפרתים. טור פרתי התקדם לאורך החוף הפניקי וטור אחר - לפנים ארץ-ישראל. המוני היהודים בכרמל ובשרון הצטרפו לאנטיגונוס בהתקדמותו לירושלים. הדרך הייתה פתוחה כעת בפני אנטיגונוס ובעלי בריתו הפרתים.

הורקנוס ופצאל, אחיו של הורדוס, יצאו אל המפקדה הפרתית ונאסרו בידי הפרתים ואילו הורדוס נמלט מירושלים. עם מנוסתו של הורדוס כבשו הפרתים את ירושלים והרסו את מרישה, מרכזה האדמיניסטרטיווי של אידומיאה. את הורקנוס ואת פצאל מסרו הפרתים לידי אנטיגונוס. זה האחרון הטיל מום באוזניו של הורקנוס כדי לפסול אותו לכהונה ואילו פצאל התאבד. אנטיגונוס העביר לעצמו את הכהונה הגדולה וזכה גם לכתר מלוכה מטעם הפרתים.

להורדוס היה ברור שבלעדי רומא אין לו כל סיכוי לחזור ליהודה ובלבו גמלה ההחלטה לנסוע לרומא ולהשתלב במאמץ הרומי, שמטרתו הייתה להדוף את הפרתים מעבר לפרת.

משהגיע הורדוס לרומא, נתקבל באהדה על-ידי שני מנהיגיה, אנטוניוס ואוקטביאנוס. העדפתם את הורדוס על פני אנטיגונוס הייתה מובנת מאליה ומחויבת המציאות בעיני כל מדינאי רומי, יהיה אשר יהיה.

עם שובו לארץ-ישראל לאחר מיגור סופי של ההתנגדות בגליל, חש הורדוס לנהל את המערכה המכרעת בדרום-השומרון, בצפון-יהודה ובאיזור יריחו, ששם, בנוסף לירושלים עצמה, היו מוקדי ההתנגדות של אנטיגונוס. הלה שיגר כוח צבאי ניכר בפיקודו של המצביא פפוס לתוך השומרון כדי לפגוע בבסיס העוצמה העיקרי של הורדוס. הורדוס נקט עתה בשיטות מלחמה אכזריות יותר ביחס לאויביו היהודים מאשר בשלביה הקודמים של המלחמה. ההתנגשות הגדולה בין הורדוס ומסייעיו הרומים מכאן לבין תומכיו של אנטיגונוס מכאן, התחוללה ליד ישנה, בדרך מירושלים לשכם. בקרב זה נגרמו לאנשי אנטיגונוס אבידות כבדות ובין הנופלים בקרב היה גם פפוס שר צבא אנטיגונוס.

בכך נסתיימה למעשה ההתנגדות הרצינית של אנשי אנטיגונוס מחוץ לירושלים עצמה, אף-על-פי שכמה מקומות מבוצרים ואיי התנגדות בודדים, כגון מבצר הורקניה, המשיכו להחזיק מעמד גם לאחר מכן. היה ברור שכעת אבדו כל סיכוייו של אנטיגונוס להחזיק מעמד, היות שהרומאים הטילו את כל כובד משקלם לצדו של הורדוס.

אף-על-פי-כן ההתנגדות שגילו אנשי אנטיגונוס בארץ-ישראל ובירושלים במיוחד הייתה עזה. התלהבות דתית הייתה נחלת המגינים שהשליכו את יהבם על אלוהים ועל קדושת המקדש. אך לבסוף נכבשו העיר העליונה והר-הבית בהסתערות כללית של הלגיונות הרומיים ושל אנשי הורדוס בקיץ של שנת 37 לפנה"ס. בעיר נערך טבח כללי והוחל בביזה על-ידי אנשי הצבא הכובשים. אנטיגונוס עצמו נפל בשבי והוסגר לידיו של אנטוניוס שהוציאו להורג בלחצו של הורדוס. זה האחרון חשש למעמדו בעתיד, אם אנטיגונוס יישאר בחיים. נאמר במפורש, שהורדוס חשב שאם אנטיגונוס יובא לרומא, הרי בתוקף היותו בן לשושלת מלכים ותיקה, יוכיח לסינט, שמן הראוי שלפחות בניו יזכו לכתר מלוכה.

גם לאחר כיבוש ירושלים לא פסקה לחלוטין ההתנגדות להורדוס. אחותו המשיכה להחזיק במבצר הורקניה ואנטוניוס נאלץ להפריש לגיון רומי ליהודה על מנת לסייע למלך בשעת הצורך.

אולם כבר היו אלה פרפורי התנגדות להורדוס, שהתבסס כעת במעמדו כמלכה של יהודה.

ראו עוד:

מפה המציגה את שטחה וגבולותיה של ממלכת הורדוס

ביבליוגרפיה:
כותר: עלייתו של הורדוס
שם  הספר: מלכותו של הורדוס
מחבר: שטרן, מנחם (פרופ')
עורכת הספר: שטרן, חוה
תאריך: 1992;תשנ"ב
בעלי זכויות : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורכת הספריה: תרצה יובל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית