ארכיאולוגיה והמקרא : ההיסטוריה המקראית בראיה חדשה

התפתחויות אלה במדע הארכיאולוגיה איפשרו לבסוף לגשר על הפער שבין חקר הטקסטים המקראיים לבין המימצא הארכיאולוגי. כעת אנו יכולים לראות כי המקרא – כמו, להבדיל, טיפוסים קראמיים, סגנונות בנייה מובהקים וכתובות עתיקות – הוא "מוצר" אופייני המספר לנו בראש ובראשונה על החברה שבה נוצר. כיום ברור כי תופעות כמו ניהול רשומות היסטוריות, תכתובת מינהלית, כרוניקות מלכותיות וליקוט כתבי-קודש לאומיים – במיוחד מעמיקים ומתוחכמים כדוגמת המקרא – קשורים לשלב מוגדר בהתפתחות הפוליטית של חברה. ארכיאולוגים ואנתרופולוגים הצביעו על כך שכמעט בכל זמן ומקום, התפתחות סוגות כתיבה מתוחכמות היא אות להתהוותה של מדינה, שהכוח מרוכז בה במוסדות לאומיים, כמו פולחן רשמי ו/או בית מלוכה. סממנים אחרים של שלב זה בהתפתחות החברתית כוללים הקמת מבנים מונומנטליים, התמחות כלכלית, ונוכחותה של רשת צפופה של קהילות שלובות זו בזו, שגודלן נע מערים גדולות ומרכזים אזוריים, ועד לעיירות בינוניות וכפרים קטנים.

עד לפני זמן קצר הניחו חוקרי המקרא והארכיאולוגים כי עם ישראל הקדום הגיע לשלב המדינה המפותחת במלואה בימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה. למעשה, חוקרי מקרא רבים ממשיכים להאמין כי המקור הקדום ביותר לחומש הוא מקור J (המקור המשתמש בשם המפורש) – וכי זה נערך ביהודה בימי דוד ושלמה, במאה העשרים לפסה"נ. בספר זה נעלה את הטענה כי מסקנה זו אינה מתקבלת על הדעת. ניתוח הראיות הארכיאולוגיות אינו מעלה כל סימן לאוריינות נרחבת, או לסממנים האחרים של מדינה מפותחת היטב, בממלכת יהודה בכלל – ובירושלים בפרט – אלא כעבור יותר ממאתיים חמישים שנה, לקראת סוף המאה השמינית לפסה"נ. מובן כי אף חוקר לא ינסה לטעון שהתנ"ך אינו מכיל אגדות, דמויות וקטעי סיפורים קדומים בהרבה בזמנם. אבל הארכיאולוגיה יכולה להוכיח כי התורה וההיסטוריה הדויטרונומיסטית טבועות בחותם שאין לטעות בו, המעיד כי איסופן החל במאה השביעית לפסה"נ. השאלות מדוע זה כך, ומהן השלכות הדבר על האופן שבו אנו מבינים את הסאגה המקראית הגדולה, הן הנושא העיקרי שבו עוסק ספר זה.

בפרקים הבאים נראה עד כמה הסיפור המקראי הוא פריין של התקוות, החששות והשאיפות של ממלכת יהודה, שהגיעו לשיאם בימי שלטונו של המלך יאשיהו, בשלהי המאה השביעית לפסה"נ. אנו נטען כי הגרעין ההיסטורי של התנ"ך נבע מן התנאים הפוליטיים, החברתיים והרוחניים של תקופה זו. חלק ניכר ממה שנתפש כמובן מאליו כהיסטוריה מדויקת – סיפורי האבות, יציאת מצרים, כיבוש כנען ואפילו הסאגה של הממלכה המאוחדת המהוללת של דוד ושלמה – אינו אלא ביטויה היצירתי של תנועת רפורמה דתית רבת-עוצמה, ששיגשגה בממלכת יהודה בסוף תקופת הברזל. סיפורים אלה התבססו אומנם על גרעינים היסטוריים מסוימים, אך יותר מכל הם משקפים את האידיאולוגיה והשקפת העולם של כותביהם. אנו נראה כיצד הותאם הנאראטיב המקראי באופן ייחודי להאדיר את הרפורמה הדתית והשאיפות הטריטוריאליות של ממלכת יהודה, בעשרות השנים האחרונות והמכריעות של המאה השביעית לספה"נ.

אבל הטענה כי הסיפורים הנודעים ביותר בתנ"ך לא קרו כפי שהם מתועדים, אין פירושה שאי-אפשר לשחזר את ההיסטוריה של ישראל הקדום. בפרקים שלהלן נשחזר את ההיסטוריה הזו על-סמך הראיות הארכיאולוגיות – מקור המידע היחיד על תקופת המקרא שלא תוקן, נערך או צונזר בהרחבה בידי דורות רבים של סופרים ועורכים. בעזרת המימצא הארכיאולוגי ומקורות חוץ-מקראיים נראה כיצד סיפורי המקרא עצמם הם חלק מן הסיפור, ולא מסגרת היסטורית שאין עליה עוררין, ואשר יש להתאים אליה כל מימצא וכל מסקנה. הסיפור שלנו יסטה באורח דרמטי מהנאראטיב המקראי המוכר. זה אינו סיפורה של ממלכה נבחרת אחת, אלא של שתי ממלכות, המהוות יחדיו את שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל.

ממלכה אחת – ממלכת ישראל – נולדה בעמקים הפוריים ובגבעות הנישאות של צפון ההר המרכזי (השומרון), והפכה לממלכה העשירה, הקוסמופוליטית והחזקה ביותר באזור. כיום נשכחה ממלכה זו כמעט כליל, למעט תפקיד "הנבל" שהיא ממלאת בספרי מלכים בתנ"ך. הממלכה האחרת – ממלכת יהודה – התגבשה בהר הדרומי הסלעי והצחיח. היא שרדה הודות לכך ששמרה על בידודה והודות למסירותה הלוהטת למקדשה ולשושלת המלכותית שלה. שתי הממלכות הללו מייצגות שני צדדים בהתנסות של עם ישראל הקדום, שתי חברות שונות לגמרי, עם השקפות שונות וזהויות לאומיות שונות. אנו נתחקה, צעד אחר צעד, אחר השלבים שבהם התמזגו ההיסטוריה, הזיכרון והתקוות של שתי הממלכות לכדי זרם רב-עוצמה, והיו לספר קודש אחד, שעיצב – וממשיך לעצב – את פניה חברה המערבית עד עצם היום הזה.