עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת המנדט הבריטיעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדטעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > מדיניות ממשלת המנדטעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת המנדט הבריטי
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על עיצוב גבולות ארץ-ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי בשנים 1924-1918.



יצירתה של "ארץ - ישראל המאנדאטורית" : חלק א'


ארץ-ישראל: ממושג גיאוגראפי-היסטורי למציאות מדינית ומנהלית

בשנים 1924-1918 עוצבו לראשונה גבולותיה המדיניים של ארץ-ישראל המערבית בתקופה המודרנית. תיחום זה היה פועל יוצא מתהליך פוליטי מתמשך, שהוכתב על-ידי שיקולים מדיניים ואסטראטגיים. עיצוב גבולות ארץ-ישראל תחת שלטון המאנדאט הבריטי היה חלק מעיצוב הגבולות המדיניים לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובתוך זה יצירתה של המפה המדינית החדשה של המזרח התיכון על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית. תהליך זה הוא שהפך את "ארץ-ישראל" ממושג היסטורי בעל ישות גיאוגראפית בלתי ברורה לישות מדינית מנהלית ממשית.

חוסר הבהירות ששרר בכל הנוגע לגבולותיה של "ארץ-ישראל" כתוצאה מאופי חלוקתה המנהלית בתקופה העות'מאנית וחוסר ההסכמה בשאלה אם יש ל"ארץ-ישראל" גבולות "טבעיים" בולטים והיכן הם, הם שאפשרו למדינאים מעצבי הגבולות לקבוע קווי גבול לפי שיקולים פוליטיים, שהיו שונים לעתים מאלה שהיו מקובלים בתודעתו של הציבור.

חלוקת ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש

התיחום הראשון של גבולות הארץ נעשה בפועל תוך כדי כיבוש הארץ מידי התורכים. אחרי כניעת התורכים (ב-30 באוקטובר 1918) נותק החלק הדרומי-מערבי של האימפריה העות'מאנית משאר חלקיה והוכפף לשלטונו הישיר של המפקד הצבאי הבריטי באיזור, הגנרל אלנבי (E.H. Allenby). השטח "הדרומי" הקיף את המֻתְצַרִפְלִך של ירושלים ואת הסנג'קים של שכם ועכו, שהשתייכו לוִילַאיֶת של בירות. מצפון לתחום זה הוקם השטח המנהלי "הצפוני". שנשלט על-ידי קצין צרפתי. השטח שממזרח לשקע הסורי-אפריקני (מהרי הטאורוס ועד למפרץ עקבה) הוכפף לשלטונו של פיצל וכונה "השטח המזרחי". חלוקה זאת, שהסתמכה על תיחום השטח העות'מאני, בשינויים קלים, נעשתה לצורכי המנהל הצבאי והיתה למעשה התיחום הראשון בפועל של התחום הגיאוגראפי שכונה אחר-כך "ארץ-ישראל". זאת היתה המסגרת הטריטוריאלית שבתוכה נעשו שינויי הגבולות בשנות ההסדרים שלאחר המלחמה.

הקצאת שטחי המזרח התיכון

עם תום המלחמה היתה בריטניה לשליטה בפועל של המזרח התיכון. הצבא הבריטי שלט בלבאנט כולו, אולם המדיניות הבריטית היתה כבולה בסדרה של הסכמים והבטחות שניתנו במרוצת שנות המלחמה לבעלות-בריתה ולגורמים שונים, שבעת המלחמה היה שיתוף פעולה מצדם חיוני לה. ריבוי ההבטחות, שרובן ככולן היו מעורפלות, הביא לידי התארכות הדיונים בכל הנוגע לתיחום קווי הגבול המדיניים במזרח התיכון. ההסכם הרשמי היחיד שנערך תוך כדי המלחמה, ושבו צוירה מפת חלוקתה המדינית של האימפריה העות'מאנית, היה הסכם סייקס-פיקו (Sykes-Picot) האנגלי-צרפתי ממארס 1916.

הסכם סייקס-פיקו

להסכם זה הצטרפו אחר-כך גם ממשלות איטליה ורוסיה והוא הובא גם לידיעת סולטאן מצרים ונציגים סורים, ובמאי 1917 - לידיעת השריף חֻסֵין. על-פי ההסכם עתידה היתה "ארץ-ישראל" להיות מחולקת לחמש יחידות טריטוריאליות נפרדות:

א. החלק הצפוני, מצפון לקו העובר מים כנרת ועד לאיזור ראש הנקרה, אמור היה להשתייך לשטח שבו תינתן לצרפת שליטה ישירה ("השטח הכחול" בהסכם).
ב. מפרץ חיפה, עכו וחיפה והשטח סביב עמק זבולון, אמור היה להיות בשליטה ישירה של הבריטים ("השטח האדום").
ג. מרכז ארץ-ישראל. מדרום ל"שטח הכחול" ועד לקו העובר ממרכז ים המלח ועד לים התיכון בקרבת עזה (קו חברון-עזה), נקבע כשטח שיימסר לשליטה בינלאומית ("השטח החום") בפיקוח של נציגים מצרפת, בריטניה, רוסיה ואיטליה ונציגיו של השריף חֻסֵין.
ד. השטח שמדרום ל"שטח החום" וממזרח לו נועד להיות חלק ממדינה ערבית בחסות בריטניה (שטח B).
ה. השטח שממזרח לירדן, ממוצאו ועד להתחברותו עם הירמוך, אמור היה להיות חלק ממדינה ערבית הנתונה להשפעה צרפתית (שטח A).

המפה המקורית שבה סומנו הגבולות שורטטה בקנה-מידה קטן, ולכן הועלו מאוחר יותר גרסאות אחדות באשר למיקום המדויק של הקווים. סייקס הבריטי הסתמך בקווי מדיניותו על המשפחה השריפית, והציע שבניו של השריף חֻסֵין יתמנו לשליטי שטח A ו-B בהסכמת האוכלוסיה המקומית.

הסכם סייקס-פיקו היווה את שלב ההקצאה (AIlocation), שבו נתחמו החבלים והוקצו השטחים בצורה כללית ליחידות המדיניות שיוקמו באיזור. נקבעה בו שליטה צרפתית ישירה או עקיפה באזורי הלבאנט הצפוני; לבריטניה הוקצה כל השטח שממזרח לירדן ועד לגבולות איראן, ונוצר גם שטח בשליטה בינלאומית. תקפותו של ההסכם התערערה עוד בטרם הסתיימה המלחמה, בשל פרישתה של רוסיה הסובייטית מהמלחמה וקבלתן של "ארבע-עשרה הנקודות" של וילסון, שקבעו, בין השאר, את העיקרון של מתן עצמאות מדינית לשטחי האימפריה העות'מאנית. ההסכם שימש נקודת פתיחה לדיונים על תיחום גבולות הצפון של ארץ-ישראל לאחר שצרפת קיבלה את תביעת הבריטים לשלטון על ארץ-ישראל. תביעה זאת הועלתה עוד בקיץ 1917 והתחזקה אחרי שהצבא הקיסרי הבריטי כבש את הארץ.

איגרת מקמהון והצהרת בלפור

לדיונים על שטחי ההקצאה ותיחום הגבולות ניתוספו גם גורמים אחרים. בשנת 1915 התנהלה חליפת מכתבים בין הנציב העליון הבריטי במצרים, סר הנרי מקמהון (H. McMahon), לבין השריף חֻסֵין ממכה, בדבר הצטרפותו של זה האחרון אל בריטניה במלחמתה בתורכים. השריף חֻסֵין דרש בתמורה הכרה במדינה ערבית עצמאית, שתשתרע מהרי הטאורוס שבדרום תורכיה ועד ערב, כולל חופו המזרחי של הים התיכון. ממשלת בריטניה, באמצעות נציגה בקהיר, נתנה את הסכמתה להכיר במדינה ערבית על-פי הצעת הגבולות של השריף חֻסֵין, להוציא את -

שני המחוזות מרסינה ואלכסנדרטה וחלקי סוריה המשתרעים מערבה למחוזות דמשק, חמץ, חמה וחלב, שאי-אפשר לומר עליהם שהם ערביים טהורים... ואשר לאותם האזורים שבתוך הגבולות הללו. שבריטניה הגדולה היא בת-חורין לעשות בהם כאשר תרצה, בלא שתפגע בענייניה של בעלת-בריתה צרפת...

חליפת המכתבים לא הסתיימה בהסכם רשמי ולא לוותה במפות, מכיוון שבין הצדדים עדיין עמדו בעינם חילוקי הדעות על גבולות המדינה העתידה לקום. ארץ-ישראל לא נזכרה כלל באגרות, ובשל כך התגלעו מאוחר יותר חילוקי דעות בין הערבים לבריטים באשר לשאלה מה היו תחומי ההבטחות שניתנו לשריף חֻסֵין, האם סתרו הבטחות אלו את הצהרת בלפור בדבר "בית לאומי" ליהודים בארץ-ישראל, והאם נכללה "ארץ-ישראל" בתוך תחומי המדינה הערבית העתידה לקום. וכל זאת מכיוון שב-2 בנובמבר 1917 השיגה התנועה הציונית המדינית את הישגה הדיפלומאטי הגדול, כאשר פורסמה בלונדון הצהרת בלפור. בהצהרה הובעה תמיכתה של בריטניה ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל". הצהרה זאת לא סימנה גבולות גיאוגראפיים, והודגש בה המונח "בארץ-ישראל", כלומר, חלק מהיחידה הגיאוגראפית-היסטורית שנהוג לכנותה "ארץ-ישראל". התנועה הציונית הסתפקה בשלב זה בהכרה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי להקים ישות פוליטית אוטונומית תחת שלטון בריטי, בלי לתבוע עצמאות פוליטית. רק ערב חתימת חוזי השלום בפריס והמשא ומתן האנגלי-צרפתי על תיחום הגבול הצפוני החלה המשלחת הציונית לוועידה לשרטט את הגבולות האידיאליים והמועדפים של הבית הלאומי, מנקודת הראות של השיקול הכלכלי; כלומר, היא ביקשה לתת ל"בית הלאומי" גבולות אשר יבטיחו את עתידו כיחידה כלכלית המסוגלת לשאת את עצמה ויאפשרו פיתוח כלכלי מקיף. בעיקר ביקשה לכלול בה את מקורות הליטאני והירדן, את בקעת הירדן ואת אזורי הפלחה בעבר הירדן המזרחי (חורן, גלעד), שתוארו כאזור המשביר תבואה לכל הארץ.

קראו עוד:

יצירתה של "ארץ - ישראל המאנדאטורית" : חלק ב'

ביבליוגרפיה:
כותר: יצירתה של "ארץ - ישראל המאנדאטורית" : חלק א'
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה: 1. הפריט לקוח מתוך הכרך התשיעי בסדרה. 
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית