עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי יעקב
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
המאמר מציג מקבילות בין סיפור אונס דינה על ידי שכם בן חמור (בראשית ל"ד) ובין סיפור היחסים בין יעקב ובין נשותיו- רחל ולאה. לדעת המחבר משמעות ההקבלות הינה ביקורת על יעקב ומסר חינוכי שלכל מעשה יש תוצאה.



פרשת אונס דינה : ביקורת סמויה על יחס יעקב לנשיו
מחבר: משה ציפור


פרשת אונס דינה (בראשית ל"ד) היא סיפור עגום, בלי ספק, מראשיתו ועד סופו. הרבו לעסוק בו ראשונים ואחרונים, מזוויות ראייה למיניהן.

רבים מפרטי הסיפור סתומים. מעשיהם והתנהגותם של כל אלה הנזכרים בסיפור – שכם בן חמור, יושבי העיר, בני יעקב ודינה עצמה – יכולים להתבאר בצורות שונות. לא ברור לנו מה היה חלקה של דינה במתרחש, ואף יש הקובעים בפסקנות: לא היה כאן כל מעשה אונס. ואפילו היה זה אונס – שכם מצטייר כאן כג'נטלמן מושלם, שלאחר שקרה מה שקרה, הוא מבקש את ידה של העלמה, מציע למשפחה הנפגעת פיצוי חומרי ומוסרי ככל אשר ישיתו עליו, לרבות הקניית מעמד של אזרחים שווי זכויות וביסוס כלכלי (ראו ל"ד 4-3, 10-8).1

מלשון הפרק וממהלך הסיפור לא ברור לנו כיצד נשפטות כאן הדמויות למיניהן, עם מי מזדהה הכותב, ומה המסר החינוכי שהסיפור אמור להעביר לקורא. הסיפור גם נראה כעומד בפני עצמו, בלי קשר עם מה שקדם לו או עם מה שבא אחריו.2.הפרשנות המודרנית נתנה דעתה בעיקר על מהלך האירועים, על הנסיבות הסוציולוגיות ואולי גם הפסיכולוגיות. בספרות חז"ל, לעומת זאת, מנסים להתמודד גם עם הבעיה התיאולוגית, שהכתוב עצמו אינו מתייחס אליה כלל: מדוע קרה דבר כזה בביתו של יעקב? והרי זה עומד בניגוד להכרה, כי "לא יאונה לצדיק כל אוון" (משלי י"ב, 21)?

ספרות עשירה נכתבה על דרכי החשיבה של חז"ל ועל שיטותיהם ב"קריאה הצמודה" של הטקסט המקראי, ובדרכי הפרשנות היוצרת. המחקר הספרותי המודרני אימץ ושיכלל כמה משיטותיהם, כגון "המילה המנחה", שאמנם חז"ל לא הגדירו ככזאת, אבל הצביעו על קיומה כאחת מדרכי המבע של הסופר המקראי. "הפרשנות היוצרת" מצטיינת בהשלמת פערים, פעמים רבות תוך כדי כך שנאחזים במה שהטקסט לוחש.

חז"ל יודעים "לצייר את האריה על פי אחת מציפורניו". במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, מראים חז"ל כוחם בפתרון בעיה אחת מתוך העיסוק בבעיה אחרת.

אחד הפתרונות של חז"ל לפרשת דינה תולה את מה שקרה במהלכים מוטעים של בני אנוש, אשר לעתים קרובות גוררים תוצאות שלא שיערו. כאשר חצה יעקב את מעבר יבוק, לקראת המפגש המאיים עם עשיו אחיו, מסופר שהעביר "את נשיו ואת אחד עשר ילדיו" (בראשית, ל"ב, 23). דינה, אשר כבר הייתה בעולם, אינה נספרת כאן, כאילו אינה קיימת! הדבר עורר את בעלי המדרש לתהות, "ודינה היכן הייתה?" ולהשיב: "נתנה בתיבה ונעל בפני הרשע הזה (=עשיו), כדי שלא יתלה עיניו בה וייקח אותה" (בראשית רבה פרשה ע"ו, ט; פתרון דומה לזה נתנו הדרשנים להיעדרותה, כביכול, של שרה, בעת רדתו של אברהם למצרים – בראשית, י"ב, 14; ראו בראשית רבה, פרשה מ', ה'). אבל הדרשן גם מוסיף לקח חשוב: אילו היה עשיו לוקח לאישה את דינה בת אחיו, בוודאי הייתה מחזירה אותו למוטב. שהרי את האווירה בבית ואת סולם הערכים המקובל במשפחה קובעת לרוב האישה. ואז גם לא היו הדברים מתגלגלים לידי כך, שהייתה נלקחה לאחד מן הערלים, מבני עממי הארץ, בדרך משפילה (שם פרשה ע"ו, ט).3

במדרש יש התייחסות אל פרט חשוב שהפרשנות היהודית והלא-יהודית והמחקר החדש לא התעמקו בו: בתחילת הסיפור נזכרת לאה אם דינה, אך בהמשך הסיפור לא נשמע קולה כלל. הפרשנות הפשטית, נוטה לראות בציון "דינה בת לאה, אשר ילדה ליעקב" (ל"ד, 1) פרט אינפורמטיבי גרידא, מעין תזכורת, מי היא אותה דינה, אשר פרט לציון עובדת לידתה (ל', 21; היא היחידה מכל בני יעקב, אשר לא ניתן הסבר לשם שהעניקו לה),4 אין היא מוזכרת עד עתה כל עיקר.

חז"ל שמו לב לדמיון שבין פתיחת סיפור מעשה דינה, "ותצא דינה בת לאה" (בראשית, ל"ד, 1) לבין הפסוק המספר "ותצא לאה לקראתו" (ל', 15). ראו בזה לא רק ייחוס הבת לאם, אלא גם קשר משמעותי בין מעשיהן ובין קורותיהן. יש מחכמינו שדרשו את "יציאת" לאה לקראת יעקב לגנאי, ואף ראו בכך חוסר צניעות. אכן, חז"ל סיפרו בשבחה של אשתו של אבא חלקיה, שנהגה לצאת מקושטת ומבושמת לקראת אישה בעת שובו הביתה בסוף היום, וראו בזה התנהגות נאותה ואף צנועה (ראו בבלי תענית כ"ג, ע"ב).

הכתוב אינו מפרט, את "יציאתה" של דינה "לראות בבנות הארץ", אבל אם נלך בעקבות המדרש, המשווה את "יציאת" דינה לזו של לאה, שבוודאי הייתה מאופרת ומבושמת לקראת המפגש עם בעלה, ניתן להירמז, שדינה "יצאה לבלות בדיסקוטק", כשהיא לבושה בצורה מושכת תשומת לב ומגרה, כדרכן של כמה מבנותינו הטובות (כן, כן; למרות כל מה שנכתב ונאמר על זכותה המלאה של אישה על גופה ועל הופעתה, אין בכל אלה למנוע אפילו מקרה אחד של האונס!),5 והתוצאה הייתה בלתי נמנעת. זאת, אף על פי ששכם היה "מבית טוב", כמוכח מהתנהגותו בהמשך. ושמא יש לראות רמז לזה בדברי שמעון ולוי, החותמים את הסיפור: "הכזונה יעשה את אחותנו".

הליכה בעקבות קישור זה של חז"ל בין "יציאת" דינה ל"יציאת" אמה לאה, אם כי בדרך שונה, עשויה להביא אותנו להסתכלות מזווית ראייה אחרת במה שנמצא בין קמטי הסיפור. שתי ה"יציאות" נסתיימו במפגש עם גברים. במקרה של לאה, היא מפתה את יעקב אישה, "אלי תבוא, כי שכר שכרתיך", ויעקב נענה: "וישכב עמה בלילה הוא" (ל', 16).6 במקרה של דינה נסתיימה ה"יציאה" באונס: "וירא אותה שכם בן חמור, וישכב אותה ויענה"7 (ל"ד, 2). הנה כי כן, מכאן אישה חוקית, המנסה לפתות את אישה ליחסי קרבה, ומכאן מעשה אונס על ידי זר.

מבין השיטין נשקף הסיפור העגום שמאחרי הסיפור. מעשה זה של לאה אינו רק בגדר של פיתוי מקובל ביחסים שבין בני זוג8. יש כאן למעשה כפיית קיום יחסי אישות על יעקב. לאה באה בתביעה, שאת זכותה על הלילה הזה קנתה!

מתוך השיחה שבין שתי האחיות-הצרות, לאחר מציאת הדודאים והבאתם אל לאה, ומתוך הדברים הבאים בעקבותיהם (ל', 12-16), עולה תמונת חיים עצובה-מרירה: את האישה שנכפתה עליו אין יעקב אוהב. ואולי לא יסלח לה לעולם על מה שעשו לו באותו ליל כלולות, כשיעקב חושב שלצדו נמצאת רחל, ולאה באה (נכון יותר: מובאת) במקומה. המקרא אינו מרחיב. אין הוא מספר כלל על לאה ועל מה שהיא חשה (גם לא על רחל!).9 אינך יודע אם לאה שמחה לבעל שזכתה בו בהיסח הדעת, או שהיא נכנעת לרצונותיו של אביה. המקרא גם אינו אומר מה חושבת רחל על מה שעשה לה לבן (מסופר על אהבת יעקב את רחל, אך לא על רגשותיה של רחל כלפיו). בסיפור כולו לאה אינה מדברת, אולי משום שאישה אינה מדברת.10

קיים דמיון בין האירוע הזה לבין כניסתו הכפויה של יעקב אל אביו בדמות אחיו, לפי תביעתה של אמו (בראשית כ"ז, 19-5). אך יעקב מדבר. אולי זה משום שיעקב, בגלל הסיטואציה, נאלץ לדבר. ממעשה הדודאים (בראשית ל', 17-14) נראה, שיעקב מתחמק מלקיים עם לאה יחסי אישות.11 לאה, השנואה, מנסה לרכוש את לב בעלה על ידי כך שהיא יולדת לו בנים.12 לאה אומרת זאת במפורש בשעה שהיא מעניקה שמות לבנים שילדה (כ"ט, 35-31). דומה שתקוותה לא נתממשה. רק על ידי טענה כמו משפטית, "כי שכר שכרתיך בדודאי בני", היא מצליחה להביא את יעקב אליה ללילה אחד.13

יעקב מקבל את התביעה ושוכב עמה בלילה ההוא. אך האם עשתה זאת רק כדי "להעמיד שבטים", כפי שמציג זאת הדרשן? גם לאחר שנולדו לה שני הבנים הנוספים, הראשון שבהם כתוצאה ממפגש כפוי זה (ל', 18-17).14 היא עדיין מביעה את תקוותה, ש"הפעם יזבלה אישה", ולו בזכות זה שילדה לו שישה בנים. את רחשי לבה אלה היא מבטאת במתן שמו של הבן השישי (ל', 20).15

חוסר הרגישות של יעקב מוצא ביטוי גם בתגובתו הקשה על דברי רחל העקרה הזועקת אליו מרה: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" (ל',1). המדרש תובע את עלבונה: כך עונים את המעיקות?! (בראשית רבה פרשה ע"א, ז'). על כורחו אנחנו נזכרים בהתנהגותו שונה לגמרי של אדם אחר בסיטואציה דומה: אלקנה, המנסה לדבר על לבה של אשתו חנה ולהקל את מרת נפשה (שמואל א', א', 8).
ושמא זהו הרקע לדברי השבועה, אשר השביע לבן את יעקב, כחלק מדברי הברית עמו: "אם תענה את בנתי, ואם תקח נשים על בנתי – אין איש עמנו; ראה אלהים עד ביני ובינך" (בראשית ל"א, 3). המדרש רואה ב"עינוי" זה רמז למניעת יחסי אישות (בבלי יומא ע"ז, ע"ב; וראה רש"י לתורה). למרות הטענות ראב"ע כנגד פירוש זה (שהוא מייחס לרב סעדיה גאון), שזה אינו פשט, דומה שדווקא המדרש תופס את רוח הדברים. אפשר אולי לראות באונס דינה, המנוסח "וישכב אותה – ויענה" (ל"ד, 2), תגובה סמויה לחוסר רגישותו של יעקב כלפי אשתו.

היו אלה חז"ל, שהצביעו על הקשרים שבין סיפור יעקב ועשיו לבין סיפור יעקב ולבן – באמצעות ביטויים משותפים. את התלאות שעבר יעקב בבית לבן ראו כגמול על מה שעשה לאחיו: כאשר יעקב זועק מרה על שהחליפו לו את רחל בלאה, "הלא ברחל עבדתיך, ולמה רמיתני?!" (כ"ט, 25; לפי המדרש מפנה יעקב טענות אלה אל לאה, ה"רמאית בת הרמאי", בראשית רבה פרשה ע', יט), מזכירים לו את "בא אחיך (יעקב) במרמה ויקח ברכתך" (דברי יצחק אל עשיו בנו; כ"ז, 35).16 יפה הצביע ר' אליעזר אשכנזי, בספרו "מעשי ה'",17 על הקשר שבין תשובתו (הסרקסטית!) של לבן על זעקת השבר של יעקב, "לא יעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה" (כ"ט, 26), לבין מה שעשה יעקב הצעיר לעשיו הבכור. לבן משיב לו בנחת: ייתכן שבמקומותיכם הכול מופקר, ואפשר לזלזל כך סתם במעמד של בכור וצעיר; אצלנו לא נהוג כך. אנחנו שומרי חוק. יעקב נושא עתה, מידה כנגד מידה, את מה שעשה הוא עצמו לאחרים; שומע חרפתו ומחריש.

נימים סמויים מקשרים בין שתי פרשיות אלה לבין פרשת דינה. לבן וגם חמור מנסים ליצור קשר נישואין בעבור ילדיהם, אף על פי שאין זה הקשר הרצוי בעיני הצד השני: לבן רוצה להשיא את לאה בתו ליעקב; חמור רוצה לקחת את בת יעקב לבנו שכם. הנישואין באים למנוע מעשה "אשר לא יעשה" ("במקומנו", כ"ט 26; "בישראל", ל"ד 7); מעשהו של שכם הוא מעשה "נבלה" (ל"ד, 7).18

בשתי הפרשיות מציע הגבר מוהר ומתן רב תמורת הנערה שאהב. גם לבן וגם חמור אוספים את אנשי עירם לשם השלמת ה"עסקה". ב"עסקות" אלה מעורבת, כמדומה, תאוות הבצע. כך נראה מהתנהלותו של לבן, כך עולה מן הניסוח של ההצעה שהעמידו חמור ושכם בפני יושבי עירם (ל"ד, 23). אך יש כאן גם מעין היפוך תפקידים: כדי שעסקת הנישואין תושלם כלבבו, עומד לבן הרמאי בתוקף על שמירת הכללים המקובלים בקשרי חיתון: "לא יעשה כן במקומנו". בניו של יעקב גם הם עומדים על קיום הכללים הנחוצים לשם קיום קשרי חיתון: "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה" (ל"ד, 14). גם הם נוהגים "ברמה": למראית עין הם פועלים כדי שאחותם תוכל להינשא לאיש שלא רצו בו, אך מטרתם לסכל את התוכנית הזאת.19

אפשר למצוא אנלוגיות נוספות בין הסיפורים על יעקב ולאה לבין פרשת דינה. בשתי הפרשיות המעורבים בדבר מקבלים ידיעה "בבואם מן השדה", ידיעה, שלא רצו בה: יעקב בא מן השדה – ומצפה לו ההודעה "אלי תבוא" (ל', 16); בני יעקב מקבלים את הידיעה על מה שאירע לאחותם. ויש גם דמיון מסוים בין הידיעות הללו: שתיהן על יחסי אישות לא רצויים.

אפשר אפוא למצוא בסיפור מעשה דינה ביקורת סמויה ומעין עונש על התנהגותו של יעקב ועל יחסו כלפי לאה, האישה הפגועה. זוהי האישה, שיעקב לא בחר בה, ורק בתחבולה הכניסו אותה אליו מתחת לחופה. היא אמנם אם ילדיו – אבל אינה רעייתו. הוויתור של רחל, ללילה אחד, על אישה לטובת אחותה, ותרועת הניצחון, כביכול, של לאה, "אלי תבוא! כי שכר שכרתיך בדודאי בני", חושפים את עליבותה: רק בדרך זו היא זוכה, ללילה אחד, בקרבתו של הבעל! מה שקרה לבתו של יעקב, כאשר "יצאה", ואז בא אליה איש, באונס ובחרפה, מעורר בלב הקורא, וכמדומה גם בלבו של יעקב, את זיכרון עלבונה של לאה. ושמא גם בשל כך החריש יעקב כאשר שמע את מה שאירע לבתו (ל"ד, 5).

קריאה בדרך זו בשרשרת סיפורי יעקב, הופכת את הפרקים הללו מאפיזודות לנושא מקיף הסובב סביב מסר חינוכי: כל מעשה, קטן וגדול, אינו נמחק. רישומו נותר לאורך זמן, ותוצאותיו יתגלו ביום מן הימים.20 לשרשרת זו אפשר להוסיף את סיפורי יוסף, שגם בהם ניתן למצוא את עקבות מעשי יעקב מן העבר. ראשיתה של התבוננות כזו מצויה בספרות חז"ל. פיתוחה ראוי למאמר בפני עצמו.

הערות:

  1. השוו לזה גם את התנהגותו הבזויה של הנסיך אמנון בן דוד (שמואל ב', י"ג).
  2. ראו לאחרונה: יעל שמש, "סיפורי אנוס במקרא – המאחד והמיוחד", עיוני מקרא ופרשנות, ו-ספר זיכרון ליהודה קומלוש, בעריכת רימון כשר ומשה צפור (רמת גן תשס"ג), עמ' 341-314 ושם רשימת ספרות (וגם היא חלקית בלבד). יש הסבורים שהייתה זו "לקיחה" של נישואין; ראו: מ' גרובר, "האשמות כלפי שכם בן חמור, דיון חוזר", בית מקרא, נ"ד (תשנ"ט), עמ' 127-119 אך ראה הערה 7 להלן. השימוש בשורש "לקח" בפתיחת הסיפור אפשר שנועד כדי להעמיד כנגד ו"ויקחו את דינה מבית שכם" בסופו. לדעת פרופ' יוסף פליישמן הייתה זו חטיפה לצורך נישואין, כפי שעולה מהתנהגותו של שכם; יעקב מוכן היה להשלים עם הנעשה, ובלבד שהחתן המיועד ומשפחתו יימולו, אך שמעון ולוי חשבו אחרת. ראו: י' פליישמן, "היבטים חברתיים ומשפטיים בפרשת שכם ודינה (בראשית ל"ד)", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, י"ג (תשס"ב), עמ' 155-141.
    ראו גם: מ' בן ישר, "מעשה דינה בשכם", המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן, דף שבועי 526 (תשס"ד).
  3. ראו גם פתרון אחר של מדרש תנחומא, המצוטט ברש"י (יש לקרוא "ראו גם פתרון אחר של מדרש תנחומא, המצוטט ברש"י (יש לקרוא "שאחרת נדרך", ולא "שאחרת בדרך", כמופיע ברוב החומשים). פתרון זה בנוי על סמיכות הפרשיות: מיד לאחרי הפרשה שלנו בא הציווי ליעקב לעלות לבית אל ולקיים את נדרו (ל"ה, 1).
  4. חז"ל מעניקים פירוש לשם דינה (בבלי ברכות ס', ע"א; מדרש הגדול על אתר); אבל הם מעניקים פירוש גם לשמות אחרים [לעתים פירוש זה שונה מן הפירוש שנותן המקרא עצמו, כגון הפירוש שנתנו לשם ראובן: "ראו מה בין בני לבין בן-חמי (=עשיו)" (ראו בראשית רבה פרשה ע"א, ג').
  5. אין הכרח, כמובן, לראות זאת כך. לפי הנאמר בכתוב, דינה יצאה לראות בבנות הארץ. דינה היא בת יחידה בבית שיש בו אחד עשר בנים; והילדה מחפשת לה חברות. ראו שמש, עמ' 330, והערה 50. קריאה בסיפור מתוך אמפתיה עם דינה והעמדתה במרכז: רבקה לוביץ, "סיפור דינה: המקרא, חז"ל ואנחנו", בתוך אבי שגיא ונחם אילן (עורכים), תרבות יהודית בעין הסערה, ספר היובל ליוסף אחיטוב, עין צורים תשס"ב, עין צורים תשס"ב, עמ' 753-742. ראו גם מירה מגן, "אני דודתה של שרה, ורחל היתה דודתי", בתוך רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית: נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית, תל אביב 2001, עמ' 279-275 ולאחרונה גילי זיון, "קריאה חדשה בסיפור דינה", שבת שלום, גיליון מס' 321 (תשס"ד).
  6. לעניין הערת המסורה, "סבירין: 'ההוא'", הנתמכת גם בנוסח השומרוני של החומש: אותה התופעה קיימת גם במקומות אחרים, כגון בראשית, י"ט, 33. ר' יוחנן ראה במילה "הוא" בפסוקנו מעין רמז להקב"ה, שהוא כביכול סייע בדבר (ראו בבלי נדה ל"א, ע"א).
  7. עינוי הוא עינוי. אין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מן השימוש בשורש הזה בדברים כ"ב 34, כי שם זוהי רק היגררות לשונית אגב החוקים העוסקים באינוס של אשת איש. קשה לקבל את הסברה שהשימוש בשורש הזה בסיפור דינה הוא רק בשל היותה בתולה. בשום מקום אחר המספר על הלוקח אישה כדין לא נאמר שהחתן "מענה" את הכלה כאשר בא אליה.
  8. ראו למשל את התיאור של המדרש על בנות ישראל במצרים, אשר בשוב בעליהן לביתם בתום יום העמל המפרך תחת יד הנוגשים המצריים היו מעתירות עליהם תפנוקים ונבעלות להם (מדרש תנחומא, פקודי, ט').
  9. חז"ל משלימים את הפער בסיפור על ידי הכנסת עניין הסימנים שמסרה רחל לאחותה, כדי שתוכל להתחזות לרחל (בבלי מגילה י"ג, ע"ב; למקבילות ראו מ"מ כשר, תורה שלמה, פרשת ויצא, על בראשית כ"ט 25, אות ע"ד), וכמו כן את השיחה הקשר שבין יעקב ובין לאה בבוקר למחרת (בראשית רבה פרשה ע', יט).
  10. אפשר שבהתאם לנוהג הקדום, בעת כניסת הכלה אל החתן לחדר בעת משתה החתונה, אין מקום לשיחה ביניהם, אולי בשל קולות השיר והשמחה של הקרואים, בשעה שהשושבינים ממתינים בקוצר רוח לפריסת השמלה לפניהם (ראו דברים כ"ב, 10).
  11. הדרך שבה מציג רש"י את הדברים (פסוק 15, דיבור המתחיל "לכן ישכב"), לפיה רחל רק ויתרה על "תורה", אינה נראית, עקב דבריה המרירים של לאה, "המעט קחתך את אישי..." (שם).
  12. על חשיבות לידת ילדים בתחרות על קניית לבו של הבעל ראה מעשה חנה ופנינה ודברי אלקנה אל אשתו העקרה (שמואל א', א'); ראה לעניין זה: א' סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפור נביאים, ירושלים ורמת גן, תשנ"ז, עמ' 14-16.
  13. אי אפשר שלא להיזכר במיכל בת שאול, אשר – כך נראה לפי פשט הכתובים – דוד דן אותה לחיי ערירות עד יום מותה (שמואל ב', ו', 23).
  14. השם "יששכר" מנוקד לפי מסורת בן-אשר (זו המקובלת עתה בספרים) יששכר (גבירותיי ורבותיי, המורות והמורים: אנא הקפידו על הגייה נכונה של השם בפיהם של תלמידינו ושל שדרינו: "ייסכר"; האות ש' השנייה אינה נהגית). לפי מסורת בן-נפתלי הניקוד הוא יששכר או יששכר. הצורה האחרונה היא כיווץ של: איש-שכר; השוו השם ישי = אישי (דברי הימים ב', ב', 13, דהיינו איש-יה, וראו בראשית, ד', 1). גם אפשר, שהמשמעות היא: יש שכר; השווה הצורה "ישכם" (דברים, י"ג, 4). ראה גם ירמיהו, ל"א, 15 (דברי הנביא את רחל, האם הבוכייה). דומה, שההסבר ה"רשמי" שהיא נותנת לשם שהעניקה לילד הזה, "נתן אלהים שכרי, אשר נתתי שפחתי לאישי", הוא מעין מסווה למשמעות האינטימית יותר לשם יששכר, אשר רומז על דברי לאה אל יעקב: "אלי תבוא, כי שכר שכרתיך בדודאי בני" (ל', 16).
  15. כדי לרכך במעט את תמונת החיים העגומה הזאת, אחד מבעלי האגדה מוסיף ומספר, שיעקב נתן דעתו על ההונאה שהונו אותו ועל הדרך שבה כפו עליו את לאה, ונתן לבו לגרשה; אבל אמר: זו, שהיא אם בני, אותה אגרש?! (ראו בראשית רבה ע"א).
  16. לאה של המדרש עונה ליעקב במילים חריפות על טענותיו בדבר מעשה המרמה, והיא זו המזכירה לו איך בשעתו היה זה הוא שרימה את אביו, וכשם שהברכה נגזלה וניתנה למי שלא נועדה, כך נעשה עתה ליעקב, אשר קיבל לא את האישה שצריך היה לקבל. אכן, זו תשובה ניצחת; אבל אין בכוחה להקנות ללאה את אהבת הבעל.
  17. מובא בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשל"ג, עמ' 224.
  18. אפשר אולי לראות ב"נבלה" קשר סמוי עם שמו של לבן; השווה מדרש ילקוט שמעוני על שמואל א, כ"ה, רמז [=פרק] קל"ד: "הוא נבל הוא לבן, מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי", ודבריה של אביגיל על אישה: "נבל שמו ונבלה עמו" (שמואל א', כ"ה, 25).
  19. יש מי שסבורים, שיעקב קיבל בברכה את ההצעה של חמור ושכם, שהייתה הופכת את משפחתו לאזרחים שווי מעמד בארץ. את התביעה שהציגו בניו לאנשי שכם להימול קיבל בתמימות, והוא הופתע וגם נתקף חרדה כששמע מה עשו שמעון ולוי. ראו פליישמן, לעיל הערה 2. השוו שתיקתו של דוד, כאשר שמע על מעשה האונס שנעשה בקרב ביתו ומשפחתו (שמואל ב', י"ג, 21). וכי מה יש לו לומר לבנו הסורר, אחרי המעשים שהוא עצמו עשה? (עמ' 201) רואה בחוסר התגובה של יעקב "מחדל רגשי". אבל גם שתיקתו של יעקב נמשכת גם אחרי ששמע את ההצעה המפתה של חמור ושכם, זו שעשויה הייתה להקנות לו מעמד של אזרחות מלאה בארץ. נכון יותר לתאר את התנהגותו כשיתוק.
  20. ראוי להזכיר כאן את הקשר שמוצא המדרש (בראשית רבה ס"ז, ד') בין זעקתו המרה של עשיו ("ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד", בראשית כ"ז, 34) על מה שעשה לו יעקב אחיו, לבין זעקת השבר של מרדכי, כאשר נודע לו על עסקת המכירה, שלפיה ניתנו כל עמו להמן האגגי, להשמיד להרוג ולאבד: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד' 1; שם ג' 8-11, ז' 4). עקבותיו של העוול שעשה יעקב לעשיו צצים ועולים כעבור דורות רבים, כשבני בניו של יעקב ניתנים להשמדה בידי בני בניו של עשיו (לפי חז"ל, "האגגי" הוא מצאצאי אגג מלך עמלק, מזרע עשיו; השווראו שמואל א', ט"ו 6, ובראשית ל"ו 12). ראו בהרחבה ליבוביץ, עיונים (הערה 17 לעיל), עמ' 190.
ביבליוגרפיה:
כותר: פרשת אונס דינה : ביקורת סמויה על יחס יעקב לנשיו
מחבר: ציפור, משה
תאריך: דצמבר 2004 , גליון 20
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית