עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען
על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים


תקציר
ברית בין הבתרים בבראשית ט"ו מגלה כי שעבוד מצרים הוא חלק מתוכנית אלוהית אך אינה נותנת נימוק לשעבוד. מאמר זה מציע כי מאחורי עיצוב סיפורים בספר בראשית עומדת התפישה כי השעבוד הוא עונש "מידה כנגד מידה" על ירידת אברהם למצרים ועל עינוי הגר וגרושה עם ישמעאל. גם בסיפור מכירת יוסף יש רמז לכך שארוע הוא עונש על חטא אבות. כן מציג המאמר את הסכמה המקראית לנדודים לכנען וממנה לגלות לאורך ההיסטוריה, ועומד על משמעותה.



יציאת מצרים בספר בראשית
מחבר: יאיר זקוביץ


יציאת מצרים, ולשם דיוק: שעבוד מצרים והיציאה ממנה, הינו המאורע המרכזי בהיסטוריוגראפיה המקראית ובזכרון ההיסטורי של תקופת המקרא. פרק רב רושם זה בזכרון העם טבע את חותמו על עיצובם של ארועים רבים נוספים. למעשה ניתן לראות בו פרשת דרכים היסטורית שהרי נתן אותותיו הן בעצובם של מאורעות שארעו זמן רב לאחר היציאה ממצרים, והן בעיצובם של כאלה המעוגנים בשחר ההיסטוריה, בתקופת האבות.

מן הארועים המאוחרים שעוצבו ברוח מעשה יציאת מצרים נזכיר כדוגמה את סיפור הנגעים שהביא ארון ה' השבוי בפלשת על שוביו, ועד לשחרורו ושובו ארצה ישראל (שמ"א ה' 1 – ו' 16). הזיקה בין הסיפור בשמואל לזו בשמות היא זיקה מודעת, ויעידו דברי הפלשתים בבוא הארון למחנה: "אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה הם המכים את מצרים בכל מכה במדבר" (שמ"א ד' 8 וראה גם ו' 6).

קווי דמיון נוספים בין הסיפורים: בשניהם מדובר במי שנמצא בנכר (ישראל; ארון ה') ונמנע ממנו לשוב לכנען. בשניהם משכנעות מכות של מחלה ומוות את השובים לשחרר את העצור, ובשני הסיפורים אין השבוי יוצא חינם אלא בליוויית תשלום בכסף ובזהב. בשני הסיפורים מתבקשים המנהיגים לפעול לשחרור השביה (שמ"א (שמ"א ה' 8, 11; שמ' י' 4), הללו נועצים בחכמים ובכהנים (שמ"א ו' 2; שמ' ז' 11), ואף מספר לשונות משותפות לשני הסיפורים: לשון הכאה (שמ"א. ה' 6, 9, 123; השווה לדוגמה שמ' ט' 11), לשון מגפה (שמ"א ו' 5; שמ' ז' 27, ט' 14); גבול (שמ"א ה' 6; שמ' ז' 27, י' 14, 19); רפ"א (שמ"א ו' 3; שמ' ט"ז 26).1

שעבוד מצרים והיציאה ממנה נזכרים מפורשות בספר בראשית במעשה הברית בין הבתרים בו מתבשר אברם על שעבוד בניו במצרים ויציאתם ממנה (אם כי המספר נמנע מאזכור מפורש של שם העם המשעבד וזאת כדי לשוות לדברים אופי של נבואה – בשורה לעתיד רחוק שפרטיו המדויקים כאילו לוטים עדיין בערפל). וכך מבשר ה' לאברהם: "...ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול. ואתה תבוא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה. ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (ברא' ט"ו 16-13). שני מספרים מציינים את משך הגלות הצפויה: הראשון מציין את מספר השנים: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (פס' 13) ובהמשך נאמר כי "דור רביעי ישובו הנה" (פס' 16). בין שני המספרים אין סתירה. בשמ' י"ב 41-40 מצינו כתוב: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" והרי לפי מקור זה משה הוא דור רביעי ללוי אבי המשפחה, אבי קהת, אבי עמרם אשר ירד מצרימה (שמ' ו' 18-16, במד' כ"ו 59-58).

המספר הגדול של שנות הישיבה במצרים כבר הפריע לקדמונים אשר הניחו כי יש סתירה בין מספר הדורות למספר השנים. לפיכך בתורת-שומרון ובתרגום-השבעים מופיעה כהמשך לכתוב הנזכר בשמ' י"ב התוספת: "בארץ כנען ובארץ מצרים". סכום שנות הישיבה בכנען עד הירידה הוא לפי הכרונולוגיה הכוהנית שבתורה מאתים וחמש עשרה: בברא' י"ב 4 נאמר כי אברם בן שבעים וחמש בצאתו מחרן; לפי כ"א 5 הריהו בן מאה בהולדת יצחק (=חלפו עשרים וחמש שנים); בברא' כ"ח 26 נאמר כי יצחק בן ששים בהולדת יעקב (חלפו, אפוא, שמונים וחמש שנים מכניסת אברהם לכנען); לפי מ"ז 4 יעקב בן מאה-ושלשים בכניסתו מצרימה, והרי החשבון מצטרף למאתים וחמש עשרה שנים. לפי תפיסה זו, ארכה הגלות במצרים בדיוק במשך ישיבת האבות בכנען לפניה.

אם נשוב לברא' ט"ו הרי שהשיבה שבדור הרביעי דווקא כרוכה באשמתו המוחלטת של האמורי יושב הארץ. שלושה דורות – מספר של שלימות – לא חזר בו האמורי מרשעתו, ולאחר שהוא ממשיך וחוטא גם בדור הרביעי (זה שמעבר למספר השלימות) הריהו אובד מן הארץ ומפנה אותה לבני ישראל.

בפס' 16-13 של פרק ט"ו הדור הרביעי הוא ניגוד לשלושה קודמיו. גם בחלק החזותי של הפרק, בעיצוב תמונת הברית וההתגלות, מעוצבת הנגדה בין שלושה לבין הרביעי.

שלוש פעמים בחלק זה נזכר המספר שלוש: "עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש" (פס' 9). בניגוד לשלוש הבהמות המבותרות הללו ניצבים בעלי כנף "תר וגוזל" (שם) – או בשמן הקבוצי "הצפר" (פס' 10) אשר לא בותרו.

שלוש הבהמות המבותרות מסמלות, אפוא, את שלושת הדורות המשועבדים במצרים ואילו הצפור שלא בותרה מסמלת את הדור הרביעי אשר ייפדה מעבדות וישוב לארצו.

הצגת ה' בדמות תנור עשן ולפיד אש, יש בה כדי לבשר ולסמל את עמוד האש ועמוד הענן בסיפורי יציאת מצרים וההליכה במדבר (ראה שמ' י"ג 21, י"ט 9, ועוד). ייתכן אפילו שמעבר תנור העשן ולפיד האש בין "הגזרים האלה" ובלשון זו דווקא ולא בלשון "בתרים" (פס' 10 וראה גם ירמ' 19) כוונתו לעורר זכר המעבר בים סוף: "לגזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו והעביר את ישראל בתוכו" (תה' קל"ו 14-13).

המלים "כי לא שלם עון האמורי" (פס' 16) תרצו איפוא, קושייה חמורה: על מה ולמה ראויה היתה להדחות הגשמתה של הבטחת הארץ. מעבר לכך, יש בעצם בשורת העתיד כדי לבטא כי ההתרחשות העתידה היא חלק מתוכנית אשר נהגתה ונצפתה מראש. הקורא למד, איפוא, כי שלטונו של ה' הוא שלטון צדק. נחלת הארץ או האובדן מעליה אינם פרי שרירות ליבו של ה' אלא תוצאה ישירה מהתנהגותם של דרי הארץ.

שלטון הצדק של ה' יתבטא גם בהענשת משעבדיהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי" (פס' 14) ובמתן שכר לישראל: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול", הצדקה לשאילת כלי הכסף וכלי הזהב מן המצרים ביציאת מצרים (שמ' ג' 22).

התשובות לסוגיית השעבוד מותירות בכל-זאת שאלה אחת, מרכזית, ללא מענה – על מה ולמה נמצאו בני ישראל ראויים לשעבוד כה אכזרי (והרי אין ב"רכש גדול" פיצוי על שעבוד של ארבע מאות שנה)?

תשובה מכוונת וגלוייה לשאלה זו אין הקורא מוצא לא בספר בראשית ואף לא במקרא כולו. נשאלת, איפוא, השאלה אם יש בין בעלי המקרא מי שביקש להציע תשובות ולו עקיפות וסמויות לשאלה זו.

ספר בראשית יודע לספר על ירידה אחת למצרים ושיבה ממנה. הסיפור הקצר על ירידת אברם ושרי מצרימה (ברא' י"ב 20-10) הינו בבחינת מבוא לתולדות ירידת ישראל מצרימה, שעבודם שם ויציאתם ממנה.

כל שלב ושלב בסיפור זה מוצא את המקביל לו במעשה תולדות ישראל במצרים: עיון בבטויים המשותפים לברא' י"ב, ולמכלול הרחב יותר יש בו כדי להוכיח שהזיקה היא אכן מודעת ומכוונת.2

ברא' י"ב

תולדות ישראל במצרים

פס' 10: "וירד אברם מצרימה

ברא' מ"ב 3: וירדו אחי יוסף... (מ)מצרים.
מ"ג 15: וירדו מצרימה.
במד' כ' 15: וירדו אבותינו מצרימה.

לגור שם

ברא' מ"ז 4: לגור בארץ באנו (השווה גם
ישע' נ"ב 4: "מצרים ירד עמי בראשונה
לגור שם")

כי כבד הרעב בארץ"

ברא' מ"ג 1: והרעב כבד בארץ.
מ"ז 4: כי כבד הרעב בארץ כנען.

פס' 12: והרגו אותי ואותך יחיו

שמ' א' 16: אם בן הוא והמתן אותו ואם בת
היא וחיה.
א' 22: כל הבן הילוד היאורה השליכוהו
וכל הבת תחיון.

פס' 13: וחיתה נפשי בגללך

ברא' מ"ה 5, 7: כי למחיה שלחני אלהים
לפניכם... ולהחיות לכם פלטה גדולה.

פס' 14: ויהי כבוא אברם מצרימה

ברא' ל"ז 28: ויביאו את יוסף מצרימה.
מ"ו 7: וכל זרעו הביא אתו מצרימה.
שמ' א' 1: ...שמות בני ישראל הבאים מצרימה.

פס' 16: ויהי לו צאן ובקר וגמלים
י"ג 2: ואברם כבד מאד בכסף ובזהב

שמ' י' 26: וגם מקננו ילך אתנו.
שמ' ג' 22: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב.

י"ב 17: וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים


שמ' י"א 1: עוד נגע אחד אביא על פרעה.

פס' 18: ויקרא פרעה לאברם

שמ' ח' 4: ויקרא פרעה למשה ולאהרן
ויאמר העתירו אל ה' (וראה עוד ח' 21, ט' 28).

פס' 19: קח ולך

שמ' י"ב 32: קחו כאשר דברתם ולכו.

פס' 20: וישלחו אתו ואת אשתו

שמ' י"ג 17: ויהי בשלח פרעה את העם.

מעשה אברם הוא אפוא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" וכדברי המדרש: אמר הקב"ה לאבינו אברהם צא וכבד את הדרך לפני בניך, ואת מוצא כל מה שכתוב באבינו אברהם כתוב בבניו. באברהם כתיב: "ויהי רעב בארץ", בישראל כתיב "כי זה שנתים מה (במד' כ' 15), באברהם כתיב: "לגור שם", בישראל כתיב: "לגור בארץ באנו" (ברא' מ"ז 4), באברהם כתיב: "כי כבד הרעב בארץ", בישראל כתיב: "והרעב כבד בארץ" (מ"ג 1)... (ב"ר מ', ו). אך מהי המשמעות של "מעשה אבות סימן לבנים", מלבד האפשרות למנות כרוכל קווים מקבילים בין קורות האב לקורות בניו?

דומה שתכלית יצירת הרושם של חזרה או מחזוריות בהיסטוריה היא ללמד כי אין המקריות שלטת בעולם אלא תוכנית ברורה, דפוסים קבועים הנשלטים על-ידי ההשגחה. בארעיות, בחד-פעמיות, יש כדי ליירא את האדם; הידיעה כי העולם נשלט על-ידי אלוהיו, כי ניתן לצפות אחרית על-פי הראשית, נוטעת בטחון בלב האדם. קורות האבות אפוא הן מעין תוכן עניינים מפורט, מעין תקציר בראש ספר התולדות ההולך ונכתב.

כשם שנכנס אברהם בשלום למצרים, ויצא ממנה בשלום כך יצאו גם בניו בשלום ממצרים. כך אף יצאו בניו בשלום מצרות שסאתן טרם מלאה מבחינת אופקם ההיטורי של המספרים כגון משעבוד בבל.

ואכן, הן ירידת אברם מצרימה והן הליכת יעקב לארץ אבותיו מהוות חלק מסכימה גיאוגרפית-היסטורית מתוכננת וסימטרית: אברהם יצא ממסופוטמיה (חרן) ובא לכנען (י"ב 4-5), משם הוא יורד מצרימה בגלל הרעב ושב ממנה לכנען (י"ב 10-20). בנו יצחק, שנולד בכנען, השני בשלושת אבות, אינו יוצא את הארץ בבוא רעב (וראה הצו האלוהי להימנע מירידה מצרימה – כ"ו 2) ואילו יעקב הולך תחילה למסופוטמיה (חרן, כ"ח 10), שב לכנען (ל"ג 18) וסופו שהוא יורד עם כל ביתו מצרימה, בשל הרעב, בעקבות בנו וסף (מ"ו) וגם זוכה לאישור אלוהי למעשה הירידה ולהבטחה כי ישובו ממצרים (שם, פס' 4-3).

שרטוט המהלכים יצביע על הסימטריה:

ירידת יעקב ובניו מצרימה אינה סיום הפרשה: סיפור ירידתם מניח את השיבה ארצה.

ועוד, לאחר תהפוכות הישיבה בארץ נענשים בני ישראל בהליכה לגלות, למסופוטמיה ובגלות זו מסתיים הסיפור בנביאים ראשונים.

הסכימה הגאוגרפית השלימה נראית, איפוא, כך:

ראייה לכך שגם הירידות למסופוטמיה כרוכות בירידות מצרימה ויוצרות עמן יחד סכימה אחת, מתוכננת, ניתן למצוא בסיפור שהושפע אף הוא ממעשה יציאת מצרים – סיפור שעבוד יעקב בבית לבן, בחרן. השימוש במעשה יציאת מצרים מסייע להאיר באור חיובי את יעקב הנאבק בלבן משעבדו ומבקש לצאת מביתו כששכרו בידו, ולהשחיר את דמותו של לבן המצטייר בקווים השאולים מדמות פרעה, משעבדם של ישראל.

כבר ההגדה של פסח ערכה השוואה בין פרעה ולבן וזו מחמיאה דווקא לפרעה: "מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו? שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקר את הכל שנאמר "ארמי אבד אבי'".

ועתה להשוואת סיפורים אלה במקרא:

א. קבלת פנים נאה לעברים (שני הסיפורים עוסקים ביעקב וביתו).
ב. העברים עובדים את מאחיהם עבודה קשה.
ג. בני יעקב מתרבים הן בפדן ארם והן במצרים (וראה השמוש בשרש פר"ץ בבראשית ל' 43 לגבי הרכוש ובשמ' א' 13 לגבי הנפש).
ד. המארח מבקש למנוע התרבות. כאן בצאן יעקב ושם בבניו.
ה. ה' רואה בסבל העברים ורוצה בשובם לארצם. השווה ברא' ל"א 13-12 עם שמ' ג' 8-6.
ו. בקשה לשילוח: ברא' ל' 25 שמ. ז-16 ואילך.
ז. יציאה בשכר (ושמוש בשרש נצ"ל) ברא' ל"א 9; שמ' ג' 25 וראה גם י"ב 26
ח. הפכפכנות ה"מארח" – לבן מהתל ביעקב ומחליף משכרתו עשרת מונים (ל"א 7) ובשמות נדרשו עשר מכות כדי לשכנע את פרעה להתיר לישראל לצאת מארצו.
ט. בריחת העברים (ברא' ל"א 20; שמ' י"ד 7).
י. דבר הבריחה נודע ל"מארח", ובאותה הלשון: "ויגד... כי ברח" (ברא' ל":א 22, שמ' י"ד 5).
יא. ארגון כוח הרדיפה (ברא' ל"א 23; שמ' י"ד 7).
יב. רדיפה אחר הבורחים ובאותה הלשון: "וירדף אחרי..." (ברא' ל"א 23, שמ' י"ד 8).
יג. השגת הבורחים – בבראשית לבןל משיגם (ל"א 25) ואילו בשמות מבטא המצרי את השאיפה להשיגם (ט"ו 9).
יד. התערבות ה' נגד הרוסף – ה' מזהיר את לבן (ברא' ל"א 13-11) ומטביע את פרעה וחילו (שמ' י"ד; ט"ו).

הן ירידת אברהם מצרימה והן ירידת יעקב וביתו, הן איפוא, בבחינת עיכוב בהגשמת ההבטחה האלוהית. עיכוב הגשמתן של הבטחות הארץ והזרע, עובר כחוט השני בספר בראשית ודומה שתכלית ברורה לו: ללמד לקורא כי אל לו להרהר אחר מידותיו של האל ואל לו להיוואש מהגשמת הבטחותיו – גם כאשר נראה כי כלו לכאורה כל הקיצין, כאשר אין עוד פתח תקווה נראה לעין, עשויה ההבטחה להתגשם.

אם ניתנה ראש ונשובה לירידת אברם מצרימה, הריזו מתבארת בשלילה על-ידי בעל פרק כ"ו בבראשית המזכיר במפורש את הרעב שבימי אברהם ונזקק לשאלת הירידה: "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך... וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אמר אליך..." (כ"ו 2-1).3

האם מניח בעל פרק כ"ו שחטא אברהם שעה שירד מן הארץ מיד עם התעוררותו של הקושי הראשון – בוא הרעב – סמוך לעלייתו ארצה? והרי הירידה מצרימה בפרק י"ב היא מדעתו של אברהם ולא מטעמו של צו אלוהי; לפיכך חושש, כאילו ה' כי יצחק יחזור על טעותו שלש אביו ומקדים תרופה למכה ומזהירו.

ואכן, כאשר מבקש ה' לאפשר ירידה מצרימה הרי זה אשור ad hoc המלווה בדברי הרגעה: בהתגלות האלוהית היחידה בסיפור יוסף נגלה ה' ליעקב ערב ירידתו מצרימה בבאר-שבע, ואומר לו: "...אנכי האל אלהי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלה גם עלה" (מ"ו 4-2).

אפשר שהכתוב בפרק כ"ו הוא שגרם לרמב"ן לראות בירידת אברהם בפרק י"ב – לא "מעשה אבות סימן לבנים" אלא חטא אבות שבעטיו סובלים הבנים, מעין "אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה", וכדבריו: "גם יציאתו (של אברהם) מן הארץ שנצטוה עליה בתחילה מפני הרעב – עוון אשר חטא. כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה...". הסיפור בפרק י"ב אליבא דרמב"ן משמש כהסבר לשאלה שלא נענתה בפרק ט"ו – מדוע נצטרכו בני-ישראל לסבול במצרים? איפוא, שרמב"ן אכן חושף את כוונתו האמיתית של העורך!

ננסה עתה לתור אחר סימנים נוספים למחשבת העורך אודות סיבות השעבוד. תחילה נעיר כי סמיכות הפרשיות שיוצר עורך בין סיפוריו עשוייה ללמד, לא פעם, על מגמתו ועל הלקח שברצונו ללמד לקוראיו. לכל סיפור וסיפור יש, כמובן, כוונה ומטרה משלו, אך שיבוצו של הסיפור בפסיפס רחב-מימדים עשוייה להקנות לו משמעות חדשה, המשרתת תכלית רחבה יותר.

הפרק העוקב אחר בשורת שעבוד מצרים בברית בין-הבתרים, הוא פרק ט"ז, הפותח ב"הגר המצרית": "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (פס' 1).

לאומיותה המצרית של הגר, שבה ונזכרת גם בפס' 3. אגב, מקורות בתר מקראיים יודעים אף לספר מנין לה לשרי שפחה מצרית: הרי היא בכלל העבדים והשפחות שקבל אברם מפרעה בי"ב 16. כך, למשל גורס מדרש ב"ר מ"ה: "הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתנו לה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר..."4

אם דיבר פרק ט"ו בענוי בני-ישראל עבדיהם של המצרים הרי מדבר פרק ט"ז בעינוייה של הגר השפחה המצרית תחת ידיה של שרי אשת אברם העברי: "ותענה שרי" (פס' 6); "ויאמר לה מלאך ה' שובי והתעני תחת ידיה" (פס' 9). בפרק ט"ו מובטח זרע רב לאברם: "אשר יצא ממעיך הוא יירשך... הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (ט"ו 5-4). בפרק ט"ז נושאת הגר המצרית בחובה את ישמעאל בנו של אברם, ואף היא מתבשרת על רבוי הזרע על-ידי מלאך ה': "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב" (פס' 10).

מהי, איפוא, משמעותה של זיקה זו בין הפרקים ט"ו-ט"ז?

בפרק ט"ז קווים מקבילים לתולדות בני-ישראל במצרים:

א. כשם שמתענה הגר השפחה המצרית תחת ידה של שרי (פס' 6, 9) מתענים העבדים, בני-ישראל במצרים. כך בכתוב שציטטנו ממעשה ברית בין-הבתרים וכך בסיפור השעבוד שבספר שמות: "וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם... וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ..." (שמ' א' 12-11); וראה גם דב' כ"ו 6: "וירעו אתנו המצרים ויעננו ויתנו עלינו עבדה קשה".5
ב. במעשה שעבוד מצרים הסיבה לעינוי היא חששם מריבוי בני-ישראל: "פן ירבה". אף שרה מענה את הגר משום שהאחרונה הקלה בה ראש עם הריונה: "ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה... ותענה שרי ותברח מפניה" (ברא' ט"ז 4, 6).
ג. כהגר היוצאת המדברה אף בני-ישראל יוצאים למדבר.
ד. דברי המלאך להגר הבורחת: "כי שמע ה' אל עניך" (פס' 11, והוא הסבר לשמו של הבן העתיד להיוולד – ישמעאל) מוצאים מקביל בשמיעת אלהים את עוניים של בני-ישראל במצרים: "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו..." (שמ' ג' 7; וראה גם ב' 24, ו' 5).
ה. מקומות גיאוגרפיים הנזכרים בסיפור בריחת הגר נזכרים גם במעשה יציאת מצרים: "במדבר על העין בדרך שור" (ברא' ט"ז 7); "ויצאו אל מדבר שור" (שמ' ט"ו 22). קדש (ברא' ט"ז 14); במד' י"ג 26, כ' 1 ועוד.
ו. בניגוד לסיפורנו בו מאומץ בן האשה המצרית על-ידי משפחת הגבירה העברית, כך בסיפור לידתו של משה מאומץ בן העבדים, משה העברי, על-ידי בת פרעה (שמ' ב').

קווי הדמיון המובהקים בין סיפור בריחת הגר המדברה לתולדות ישראל במצרים אינו מקרי; אפשר שהוא בא לכווננו אל ראיית תולדות ישראל במצרים – ענויים, יציאתם המדברה וכיוצא באלה – כמידה נגד מידה ליחס אברם וביתו לשפחה המצרית ובנה.

סמיכות הפרשיות בין פרק ט"ו שעניינו בשעבוד בני-ישראל במצרים – אך איננו נותן לו טעם – לבין פרק ט"ז מחזקת הנחה זו.

מן המפורסמות הוא שקווי דמיון מובהקים כורכים את פרק ט"ז בבראשית עם פרק כ"א המספר על המשך קורותיהם של הגר וישמעאל וסבלם בבית אברהם ושרה.

א. בשני הסיפורים מתעורר קושי ביחסי שרה עם הגר (וישמעאל). הגר ההרה מזלזלת בשרה (ט"ז 4); ישמעאל המצחק מעורר את שרה לבטא את אי-הסכמתה שיירש עם בנה, יצחק (כ"א 10).
ב. בשני הסיפורים מגיבה שרה בחומרה על התנהגות הגר-ישמעאל: עינוויה של הגר (ט"ז 6), ודרישתה מאברהם כי יגרש את האמה ובנה (כ"א 10).
ג. אברהם מפקיר את גורל הגר ביד שרה (ט"ז 6), ועושה כרצונה גם בפרק כ"א לאחר התערבותו של ה' (כ"א 14 ואילך).
ד. בשני הסיפורים מתגלה מלאך להגר; בפרק ט"ז 7 על המים, ובפרק כ"א נפקחות עיני הגר לראות את באר המים בעקבות התגלות המלאך (פס' 17-19).
ה. בפרק ט"ז מבטיח המלאך להגר ריבוי זרע (פס' 10) ושב ומבטיח לה כן בפרק כ"א 6.18

קיומה של מגמת מידה כנגד מידה – שעבוד מצרים על שום היחס להגר המצרית ובנה – עולה ואף מתחזקת מחשיפת קווי הדמיון בין סיפור גירושה של הגר (ברא' כ"א) לבין סיפור יציאת מצרים:

א. הסיפור (כמוהו כפרק ט"ז) מזכיר את לאומיותה של הגר – "המצרית" (פס' 9).
ב. דרישת שרי מאברם: "גרש האמה הזאת ואת בנה" (פס' 10) – מעוררת את זכר גרוש בני-ישראל ממצרים (שמ' י"ב 39; ראה גם ו' 1, י' 11).
ג. כבני-ישראל אף הגר המגורשת יוצאת המדברה: "ותלך ותתע במדבר..." (פס' 14).
ד. הצמא הפוקד את הגר ובנה: "...ויכלו המים מן החמת" (ברא' כ"א 15) הוא מרכיב שכיח בסיפור נדודי ישראל במדבר (ראה שמ' ט"ו 26-22; י"ז 7-1; במד כ' 13-1).
ה. בצמאונה של הגר פוקח אלוהים את עיניה לראות באר-מים (פס' 19) וראה למשל, הבאר עליה הצביע ה' באזני משה במדבר (במד' כ"א 16).
ו. כמו בפרק ט"ז אף כאן נזכר מדבר פארן (פס' 21), השכיח בסיפורי בני-ישראל במדבר.7

אין להוציא מכלל אפשרות את הופעתו של עקרון ה"מידה כנגד מידה" פעם נוספת ביחסי ישראל-ישמעאל ושעבוד מצרים; ליששמעאלים יש חלק בכך שיוסף – ובני-ישראל בעקבותיו – הגיעו למצרים ונתישבו בה: "...ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט להוריד מצרימה, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו...וימכרו את יוסף ליששמעאלים בעשרים כסף וירידו את יוסף מצרימה" (ברא' ל"ז 28-26), וראה ג ל"ט 1). ישמעאל בן המצרית, האשה השנייה בחשיבותה, אשר גורש מבית אביו אברהם בשל קנאת שרה ליצחק בנה- בנו אהובו של אברהם, מסייע עתה להרחקת יוסף-בנו אהובו של יעקב מן האישה האהובה- מבית אביו.

ועתה, לכמה מלים של סיכום: רישומיה הגלויים והסמויים של מסורת יציאת מצרים בבראשית בולטים עד מאוד: הירידה מצרימה והשיבה ממנה היא שלב בתוכנית אלוהית ברורה הניכרת היטב בסכימה הגיאוגרפית הסימטרית ההולכת מראשית התורה ועד סוף נביאים ראשונים.

הדגם החוזר ונשנה של הליכה בגלות ושיבה, מעודד ומוכיח שיד מכוונת אכן שלטת בחיי העם, כי גם בשעה שהעם שוהה מחוץ לארצו – יודע כי עודנו צפוי לשיבה מבורכת. היציאות חוצה-לארץ כרוכות בעיכוב הגשמתן של ההבטחות האלוהיות לריבוי הזרע ולנחלת הארץ – עקרון חשוב המחנך לסבלנות ולאמונה בשעת משבר, שעה שהישועה אינה נראית לעין.

מעשה ברית בין-הבתרים הצופה את שעבוד מצרים ודחיית נחלת הארץ אינו מסביר על מה ולמה צריכים בני ישראל לסבול משעבוד הגלות.

עורך ספר בראשית מציע אולי כמה קווים לתשובה:

א. ירידת אברהם מצרימה, מיד לאחר כניסתו לארץ, הנתפסת כמעשה שלילי בפרק כ"ו הינה גורם לשעבוד.
ב. התנהגות אברם ושרי כלפי המצרית ובנה ענויה של השפחה (פרק ט"ז) וגירושה עם בנה (פרק כ"א) – אף היא עילה לשעבוד מצרים.

אברהם זכה אומנם להיתר אלוהי לעשות כדרישת שרה ולגרש את הגר וישמעאל, (כ"א 12) אך אין ההיתר פוטר את בניו מן העונש.

העיקרון של "מידה כנגד מידה" הוא איפוא, רעיון יסודי במחשבת ספר בראשית. זה משתקף כנראה גם במה שמעוללים צאצאים של יששמעאל ליוסף: מורידים אותו מצרימה כחלוץ לפני המחנה.

הערות שוליים:

* הרצאה בפני תלמידי-תיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, א' באייר תשמ"ג.

  1. ראה 88-72 D. Daube, The Exodus Pattern in the Bible, London 1963, pp. 72-88
  2. ראה מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, מנח עד אברהם, ירושלים תשכ"ה, עמ' 229-228. עיין כמו כן, י' זקוביץ וא' שנאן, אברם ושרי במצרים, ירושלים תשמ"ג.
  3. ראה זקוביץ – שנאן (לעיל הערה 2).
  4. למקורות אחרים הכורכים את הופעת הגר המצרית בבית אברם עם סיפורי ירידתו של האב מצרימה, עיין זקוביץ – שנאן (לעיל הערה 2).
  5. מענין שבנוסח השבעים לכתוב המצוטט מברא' ט"ו נוספו המלים "וירעו אתם" לפני המלים "ויענו אתם", בהתאמה לנוסח הכתוב בדברים.
  6. אם משווים אנו את הדמויות האנושיות הנוטלות חלק בשני הסיפורים (ט"ז, כ"א) הרי שכולן מעוררות יתר חיבה בפרק כ"א לעומת ההופעה בפרק ט"ז. אברהם – היה פאסיבי לחלוטין בפרק ט"ז, ואדיש לגורלה של הגר מיד שרי: "הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך" (פס' 6), ואדישותו היא שהביאה לעינוי הגר ובריחתה.
    בפרק כ"א לעומת זאת, חורה לאברהם רצונה של שרה לגרש את ישמעאל ואת הגר: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם עלאודות בנו" (פס' 11) ורק בעקבות דבר ה': "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ויקרא לך זרע" (פס' 12) הוא משלחה.
    שרה – בפרק ט"ז היא מענה את הגר על שום שזו מזלזלת בכבודה (פס' 5-6). בפרק כ"א לעומת זאת היא מבקשת לגרש את הגר וישמעאל משום חששה לגורל בנה: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (פס' 10).
    הגר - השפחה ההרה מתנשאת בפרק ט"ז על גברתה העקירה (פס' 4). הפאר כ"א, לעומת זאת, היא מתגלה כאם אוהבת עד מאד לבנה ישמעאל.
  7. דומה כי שיקולים של מידה כנגד מידה מוצא אתה גם בקביעת מקומו של פרק כ"א בין הפרקים כ' ו-כ"ב.
    בסיומו של פרק כ' מתפלל אברהם לה' על אודות אבימלך, והתוצאה: "וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו וילדו" (פס' 17), ולפיכך פותח פרק כ"א בתיאור פקידתה של שרה: "וה' פקד את שרה כאשר אמר... ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו" (פס' 2-1)?
    לאחר פרק כ"א ניצב סיפור העקדה ואף בין שני סיפורים אלה קווים מובהקים של דמיון:
    א. משפט דומה מציין את שילוח הגר ובנה ישמעאל ואת יציאת אברהם ובנו לדרכם: "וישכם אברהם בבקר ויקח..." (כ"א 14, כ"ב 3).
    ב. בשני הסיפורים מתערב מלאך ה' להצלת נפש הילד: "ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה' (כ"א 17). "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר" (כ"ב 17).
    ג. בעקבות ההתערבות האלוהית נפקחות עיניו של ההורה לראות את מקור ההצלה: "ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים" (כ"א 19); "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך..." (כ"ב 13).
    ד. בשני הסיפורים נלווית להצלה ברכת הזרע: "כי לגוי גדול אשימנו" (כ"א 18), וראה ברכת הזרע לאברהם בעקבות העקדה (כ"ב 18-16).
    ה. הגר תועה במדבר באר-שבע (כ"א 14); בתום מעשה העקדה חוזר אברהם לבאר-שבע (כ"ב 19).
    הדמיון בין שני הסיפורים, יש בו כדי להדגיש את הקשר הסיבתי – אברהם ששילח (גם אם נגד רצונו) את ישמעאל מביתו, ידרש לעמוד בנסיון קשה יותר – יצטווה, לכאורה, להקריב את בנו האהוב יצחק.
    מאידך יש לזכור כי אברהם שילח את בנו ישמעאל בעל כרחו ולאחר שהורהו ה' לשמוע לקול שרה אשתו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (פס' 11). והנה, לאחר שעמד אברהם בניסיון הקשה של שילוח בנו האחד, הוא נדרש לנסיון קשה עוד יותר: שילוח בנו השני והאהוב – ובשניהם הוא עומד!
ביבליוגרפיה:
כותר: יציאת מצרים בספר בראשית
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: אוגוסט 1987 , גליון 3
שם כתב העת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור: ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית