עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדן
מגזין ארץ הצביהרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים


תקציר
המאמר עוסק בגנים במקרא ובמזרח הקדום, בירושלים של ימי בית שני, בראשית הציונות ובימינו. בהקשר של תקופת המקרא נדונים במאמר גן העדן, גן המלך וגני המלך המצריים והמסופוטמים, שיר השירים והגינה הביתית של תקופת המקרא. בנוסף לראליה המקראית, המאמר עוסק במקור המילים: גן, נחלה, פרדס ובוסתן ומבאר פסוקים הקשורים בנושא.



הכרוב מגן האלוהים
מחבר: ידין רומן


על הגן, הפרדס והבוסתן – נופי עבר הקיימים עדיין בדמיוננו

ארץ שחונה היא ארץ ישראל. רק ארבעה חודשים בשנה הם חודשי גשם בה, ובשנות בצורת גם אלה מכזיבים. בימי קדם התפתחו בקרבתה תרבויות נהר אדירות – ארם נהריים על גדות הפרת והחידקל מצפון, ומצרים על גדות הנילוס מדרום. בתרבויות אלו מוצאים כבר באלף הרביעי לפני הספירה גנים מושקים ומוצלים. אולם בארץ ישראל היבשה אפשר היה רק להיזכר ב"סיר הבשר" שעזבנו במצרים ולבכות על זכר "נהרות בבל". אין פלא איפוא שבעיני העברי הקדמון גן העדן היה מקום מושקה ופורה, המצמיח עצים ענפים, שיחים ופרחים מופלאים – "ויצמח ה' אלוהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם ייפרד לארבעה ראשים" (בראשית ב 11-9). מסורת גן האלוהים הפלאי הקדמון מופיעה אצל כל העמים בעולם העתיק. בשלוש פרשיות נפרדות מדבר המקרא על גן העדן, פעמיים בספר בראשית ופעם בספר יחזקאל. בשני הספרים מרומזים אירועים ופרטים הידועים היטב לקהל הקוראים או השומעים ואפשר להסיק שההתייחסות היא למסורת הקדומה של גן העדן. לפי דעת טור סיני וחוקרים אחרים האגדה השירית הקדומה על גן העדן סיפרה שבתחילת ימי העולם היה לו לאלוהים גן נפלא בעדן, על הר קודשו. בגן היו עצים מופלאים: ארזים, ברושים, ערצונים ועוד. אבנים יקרות צמחו על העצים כמעין פרות, ואף אבני אש היו בגן – מקורם של הברקים. באותו גן קבע אלוהים את מושבו של יצור מופלא, כרוב, שאותו יצר על מנת לשמור על אוצרות הגן. אולם בעקבות חטאו של הכרוב, שניסה לחמוד את האבנים היקרות בגן, גורש מגן האלוהים. גן האלוהים היה מושקה מלמטה – כלומר מנהר אדיר שהיה משקה את העצים והצמחים ללא כל קשר לירידת הגשמים. לאחר גירוש הכרוב מגן העדן החלה האדמה להיות תלויה בהשקייה מלמעלה – בגשם – שהפך לאמצעי לשלם לאדם על חטאיו על ידי עצירת הגשמים או על מעשים טובים על ידי נתינת גשמי ברכה.

הגנים הגדולים והמפוארים היו, כמובן, גני המלך. עליהם יש לנו ידיעות ממצרים כבר מהאלף הרביעי לפנה"ס. בימי הממלכה החדשה במצרים מתרבים תיאורי הגנים בבתים הפרטיים של אצולת מצרים. ליד הבית היו מקימים גינה נרחבת, סגורה, שבמרכזה בריכת מים צלולים ומסביבה עצים הנותנים את הצל שכה חסר בארץ הנילוס. באחד הקברים משנת 2,000 לפנה"ס התגלתה מנחה למת – תבנית ביתו עם גן מוקף בעצים ובריכת מים במרכזה. היו מספר גנים מפורסמים בעולם העתיק. גן הנופש הענק שבנה לעצמו אחנאתון, בבירה החדשה שאותה הקים בתל אל עמרנה, נודע כגן נרחב ששימש מקום מתאים למנוחתו של המלך הפייטן (שהיה, דרך אגב, אביו של תות אנח אמון). לצורכי השקיית הגן הוקם אגם מלאכותי גדול בתחומי הארמון. המלכה חאתשפסות, אחת מגדולי הפרעונים של מצרים, שלחה משלחת מסחרית לארץ פונט (סומאליה) עם הוראות להביא לה חזרה למצרים מכל הטוב הבוטאני, שאותו יכלו החכמים למצוא. העצים שהובאו מפונט ניטעו במטע נרחב ליד מקדש הקבורה של חאתשפסות בדיר אל בחרי. שורשיהם התגלו בחפירות שנערכו במקום כמעט 3,500 שנה לאחר נטיעתם. בעלה ויורשה, תחותימס השלישי, גדול הכובשים המצריים בכל הדורות, שכבש גם את ארץ ישראל, אף הרחיב את התעניינותו הבוטאנית. במצוותו ניטע גן גדול בתחומי מקדש אמון שבכרנך. אל גן זה נאספו כל הצמחים שנמצאו במדינות הרבות שאותן כבש. זהו הגן הבוטאני בהיסטוריה. על מנת שלא נשכח את מעשיו הבוטנאיים, ציווה המלך לחקוק את חלקי הצמחים שאסף על קירות המקדש בכרנך – שם הם מצויים עד היום הזה לפליאתם של התיירים והמבקרים הרבים.

גם מלכי אשור לא טמנו ידם בצלחת בכל הקשור לגננות. ליד ארמונותיהם הוקמו גני ששועים למשתאות ולבילוי, ליד הערים גודרו שטחים רחבי ידים באחוזות צייד למלך. משתאות הגן הפכו לאחד האירועים המקובלים ביותר בממלכה האשורית וביורשתה הפרסית. על משתה אחד כזה אנו שומעים מאירועי ספר אסתר, שכמעט כל מאורעותיו התרחשו בגן ארמון מלך פרס "ובמלואת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, למגדול ועד קטן, משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך" – ובהמשך – "והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גינת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך. והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נפל על המטה אשר אסתר עליה. ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו" (אסתר ז 8-7). גן המלך בירושלים הוקם במקום שהגיעו אליו "דרך שער החומותיים אשר על גן המלך" (מלכים ב כ"ה 4), והמים היו מגיעים אליו מבריכת השילוח – "ואת חומת בריכת השילוח לגן המלך..." (נחמיה ג 15). כנראה שלמלכים היו גם גנים מחוץ לירושלים, כמו גנו של המלך שלמה בעיטם, אליבא דיוספוס פלביוס. "היה מקום אחד במרחק 7 מילים מירושלים ושמו עיטם, נחמד ועשיר בפרדסים ונחלי מים כאחד, אליו היה המלך עורך את טיולי הטיסה שלו כשהוא נישא במרכבתו" (קדמוניות ח/ז 3). גם בימי הביניים נקרא המקום "גן שלמה המלך" – הורטוס סלומוניס". ייתכן שמוצא שמו של הכפר הערבי ארטס, שעל דרך חברון-ירושלים, הוא שיבוש ערבי של אותו "הורטוס". גם המנזר המצוי בקרבת מקום, "הורטוס קונקלוזיס" – "גן נעול" – מרמז על אותו גן של שלמה, שאולי אף היה השראת השורות ההן משיר השירים, "גן נעול אחותי כלה, גן נעול, מעיין חתום" (ד 12).

גן מקראי נוסף המוזכר במקרא הוא גן ביתו של מנשה מלך יהודה, ששם נקברו מנשה ואמון.

מלך אחר, יוחנן הורקנוס, בנה לעצמו ארמון מפואר בעבר הירדן, שגם בו היה גן פנימי מפואר. וכך מתאר לנו פלביוס את המקום: "הוא בנה בירה חזקה, שעשאה כולה אבן שיש לבנה עד התקרה והקיפה כולה תעלה גדול ועמוקה, ופיתח באבן חיות ענק. אף הוא הבקיע את הצוק המזדקר מן ההר שכנגד ובנה מערות באורך הרבה ריסים. אחר עשה בסלע חדרים, חלק מהם למשתאות ואחרים לשינה ולמקום מגורים, והכניס לתוכו המון מים שוטפים, דבר שהיה לאחוזה לתענוג ולקישוט... הוא הוסיף ובנה גם חצרות מצוינות בגודלן, וקישט אותן בפרדסים רחבי ידיים. לאחר שכילה לבנות את המקום קרא לו טירוס. מקום זה הוא בין ערב לבין יהודה בעבר הירדן לא רחוק מארץ חשבון."

תרבויות הים התיכון מטיפחו את הגנים הפנימיים הסגורים שמסביבם עמודים ומבנים. בזמן שלטון רומי בארץ ישראל נבנו בקיסריה ארמונות פאר עם גנים כאלה.

הורדוס, שנשבה בקסמי התרבות הרומית, הלך שבי אחר גני הפאטיו הנהדרים. כך מתאר יוספוס פלביוס את גן ארמונו של הורדוס בירושלים: "ואולמות עמודים מסביב לחדרים השתרגו יחד ועמודים מעמודים שונים נמצאו בהם, וחלל האוויר היה ירוק כולו, כי עצים מעצים שונים צמחו שם, ובין העצים היו שבילים ארוכים לשוח, ומסביב לאלה נמצאו בריכות עמוקות ומקווי מים מלאים ובכל מקום מזרקות נחושת רבים מאוד, אשר קלחו מהם מים, ומסביב לבריכות היו מגדלים קטנים רבים, שובכים ליוני הבית. אכן לא יוכל איש לפרש את כל הדר ארמון המלך כהלכה" (מלחמות, ספר ה', ד'). בחפירות בארמונות החשמונאים ביריחו, שעברו אחר-כך לרשותו של הורדוס, התגלו שרידים של אחת מגינות הפאר האלה. שפע המים, הצמחיה ומטעי התמרים של יריחו משכו את בני המלוכה בחורף מירושלים הקרה אל הבקעה החמה. על גדות ואדי קלט חפר לעצמו הורדוס גן שקוע, שחובר אל הארמון שמעברו השני של הנחל בגשר מרשים. בגן השקוע נשתלו צמחי נוי, נחפרו בריכות והוכשרו שטחים למילוי באדמה. מעל הגן נבנה מגדל, שממנו אפשר היה לצפות אל הנוף ואל הארמון המפואר שמתחת.

בניגוד למלכים, עבור רוב העם גינה היתה חצר קטנה ליד הבית, מקום של עצי פרי וצל, מקום של התרגעות ובריחה מהחום, האבק והמחנק. שטח קטן, מגודר ומוגן, מושקה, בעל פינות לישיבה. "שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים. נרד וכרכום, קנה וקינמון, עם כל עצי לבונה. מור ואהלות עם כל ראשי בשמים"; "היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני!" (שיר השירים ד 14-13).

היותו של קטע הגן ליד הבית גן לבילוי והנאה ולא גן פרי או ירקות העלתה את הסוגיה, האם הוא חייב במעשר? תוך כדי הדיון בנושא זה במשנה, אנו שומעים על גן נוסף שהיה בירושלים – גן ורדים – "מעשה בגינת ורדים שהיתה בירושלים", מספר לנו רבי יהודה, "והיו תאנים נמכרות משלוש וארבע באיסר, ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם" (משנה, מעשרות ב', ה'). גן אחר, שהיה בירושלים של ימי הבית השני יצא שמו לתהילת עולם – זהו הגן שבו נקבר ישו, ליד מקום צליבתו: "ובמקום אשר נצלב היה גן, ובגן קבר חדש אשר לא הונח בו מת עד הנה" (יוחנן י"ט, 41).

המלה "גן" באה מהשורש "הגנ" – לשמור – והיא מרמזת על מקום סגור, מגודר, שמור. בהקשרים התנ"כיים שימשה המלה גן לציין מקום סגור, מושקה, באזורים החיצוניים של העיר, או מקום מגורים עם עצי פרי, שיחים ריחניים ולעתים גם ירקות.

עבור בני תמותה רגילים, שאינם כרובים בגן העדן וגם אינם מלכים בירושלים, עבודת הגן לא היתה פשוטה. המים היו מצרך יקר מפז, ועל מנת ליצור גן מושקה היה צריך למקם אותו בקרבת מקור מים, במקום שהמים היו יכולים להגיע בקלות אל הצמחים. מקום כזה היה בדרך-כלל מקום נמוך, בתוך עמק, ליד נחל. הגן היה ה"נחלה" – אותו מקום ליד הנחל. ליד הגן אפשר היה "להתנחל" ולשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. במקרא תמיד יורדים אל הגן – שהרי הוא נמצא במקומות הנמוכים: "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל" (שיר השירים ו 11), "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם" (שיר השירים ו 2). בשפה העברית קיימים עוד שני מונחים שקשורים לגן – פרדס ובוסתן. כיום מציינת המלה פרדס שטח הנטוע בהדרים. אולם מקור המלה פרדס הוא בפרסית, ומורכבת מהמלים "פרה" – להקיף, ללכת מסביב, לתחום, ו"דס" – ליצור. כלומר ליצור מתחם. המלה פרדס מופיעה במקרא שלוש פעמים. במשנה ובתלמוד כבר השתמשו בה לציין גן מושקה הנמצא בעיר או לידה.

כבר בתקופת המשנה קיבל הפרדס מאפיינים מורכבים יותר. ראשי התיבות של פרדס – פשט, רז, דרש, סוד – ציינו את ארבע השיטות לפירוש הכתובים במקרא. משמעות הכניסה לפרדס שוננה פעמים רבות על ידי רבותינו, כנאמר "שנו רבותינו: ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הם: בן-עזאי ובן-זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: משאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו: מים, מים! משום שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני". בן-עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". בן-זומא הציץ ונפגע, עליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (חגיגה, י"ד).

בימי הביניים קיבל פרדס זה, שאליו חדרו החכמים, משמעות אחרת לגמרי. הפרדס נשאר עדיין מקום מגודר שנכנסים אליו מאוד בזהירות, אולם הקשר בינו ובין תפוזים הלך והתרופף. ב-1548 פרסם גדול מקובלי צפת, משה בן יעקב קורדוברו, את ספרו החשוב "פרדס רימונים". מעתה כבר אין ספק כלל – הפרדס הפך למושג קבלי ומיסטי. ביוונית, בינתיים, הפך הפרדס ל"פרדייס" – וכך נכנס גם לשפות המערביות המודרניות כמלה המציינת את גן העדן.

למרות שבוסתן הוא מונח המוכר לכול, מפתיעות התשובות הרבות והמשונות לשאלה מהו בוסתן. התשובה המקובלת ביותר היא שבוסתן הוא גן פרי. פלאח ערבי ודאי יענה, שבוסתן הוא חלקת גן המושקית ממעיין או באר. ישראלי יליד הארץ ודאי יאמר, שבוסתן הוא אותם גנים נפלאים ונטושים בכפרים הערביים, ויהודי ספרדי, דור שלישי ביפו, יספר על גן קסום, שבו היה מבקר בילדותו. יהיו כאלה שיאמרו שהבוסתן היה גן בעבר, ואחרים יאמרו שהוא עדיין קיים. אצל אחדים הוא מעורר אסוציאציות של אהבה ורומנטיקה, ועבור אחרים הוא סתם גן חקלאי רגיל. יש מי שעבורו זהו דבר מה ספרדי, כמו ב"בוסתן ספרדי"; בזכרונם של יהודים רבים יוצאי ארצות ערב הבוסתן עדיין חי; ואילו עבור היאפי התל-אביבי הבוסתן אינו אלא מסעדה ביפו. משותפות לכל ההגדרות האלה הן המלים "נפלא", "עתיק", "פרי", ומעל לכול – "ריחות נעימים".

המילון העברי מגדיר בוסתן כ"גן פרי", כדימוי המקובל. מקור המלה בוסתן בפרסית, והיא מורכבת משתי מלים – "בו", שפירושה ריח, ו"אסטאן", שהיא סיומת המציינת תיאור מקום, כמו כורדיסטאן או פקיסטאן. המלה העברית בושם באה מאותו מקור. בערבית משמש השם בוסתן לציון גן באופן כללי, ולעתים לציון פרדס. בטורקית הבוסתן הוא גן המטבח, ובסמרקנד מוצאים גני ירקות הנקראים "בוסתני". בערבית אלג'ירית פירוש המלה הוא "ברוש", ובביירות כשאומרים בוסתן מתכוונים דווקא למטע עצי תות. בערבית הארץ-ישראלית מתכוונים ב"בוסתן" לגן מושקה במי באר או מי מעיין.

המלה בוסתן אינה מופיעה בתנ"ך, והשימוש בה החל כנראה בתקופה המוסלמית. האזכור הראשון של המלה במקורות עבריים נמצא ביצירה הקרויה "בוסתן אל-עוכל" – "גן החוכמה" – שנכתבה על-ידי יהודי תימני בשנת 1165. המשורר הפרסי סעדי בשיראז פרסם בשנת 1257 שיר ארוך בשם "הבוסתן". הוא נחשב כחלק מהקלסיקה של הספרות הפרסית ונלמד בבתי-הספר באיראן, בהודו, באסיה המרכזית ובטורקיה.

כאשר מחפשים במקורות אחר הגדרות למאפיינים פיזיים של בוסתן, נתקלים בקשיים מרובים. אחד ממאפייני הבוסתן הוא שאין "בוסתן טיפוסי". לכל דור ואזור הגדרה משלו. המאפיינים המשותפים בכל זאת הם, שהוא מקום מתוחם, בדרך-כלל מושקה, קטן יחסית, המורכב בעיקרו מעצי פרי, שיחים ריחניים, ירקות ותבלינים. אין מדשאות בבוסתנים. יש בהם מגוון רחב של צמחים – מעט מכל מין.

האזורים השתולים בתוך בוסתן מתוחמים על-ידי שיחים, גדרות חיות או תעלות השקיה. הניחוח הוא אחד מהמרכיבים החשובים בתוך הגן. זהו בעיקרו גן חקלאי, המשמש גם כמקום בילוי ועינוגים.

החלוצים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל הגיעו רובם מרקע אירופי. תפיסתם הנופית לא היתה מבוססת על המציאות הארץ-ישראלית, אלא על דמיונם האירופי. מצד אחד, הם ראו במקום החדש שאליו באו מקום רומנטי. הם הוקסמו מהוד הקדומים של ארץ בראשית זו, ומתלבושות הערבים, שייצגו עבורם את סיפורי התנ"ך ואת חזות אבותיהם. מצד שני, המציאות האקלימית הקשה, השיטות החקלאיות הפרימיטיביות והכפרים הדלים – לא תאמו את ציפיותיהם לגבי המולדת העתידית.

האקלים, הנוף, הארכיטקטורה והתרבות – כולם היו זרים לעולים החדשים. בנוסף לכך, החלוצים הגיעו מארצות שעברו את המהפכה התעשייתית והפכו לחברות מודרניות, אל ארץ שלא ראתה כל שינוי בתרבותה ובנופה במשך מאות בשנים. העולים החדשים פשוט לא יכלו לקבל את התנאים ואת הנוף הקיימים במולדתם החדשה. וכך, במקום להסתגל אליה, החליטו לשנותה, להתאימה לנוף הירוק העשיר בצמחיה ובמים, נוף ארצות מוצאם, שהתאים לחברה החדשה שאותה רצו ליצור. וכך אומר יעקב שור, אחד הגננים הראשונים בארץ: "כאשר הגענו לארץ מצאנו אותה שוממה, נוף חרב שדוף שמש. לקחנו על עצמנו משימה קשה, להפוך את הנוף ולהצל עליו, לכסות את הארץ החרבה בירק, עצים ושיחים."

התושבים המקומיים הסתגלו לאקלים על-ידי בנייה צפופה ועל-ידי הקפת בתיהם וגינותיהם בגדרות. המתיישבים היהודים בנו את יישוביהם עם הרבה שטחים פתוחים, כאשר העצים והירק משמשים להצלה מפני השמש. אין ספק שהפתיחות הזאת לנוף היתה חלק מרצונם של המתיישבים להיפרד מה"גטו" ולפרוץ אל המרחבים החדשים של המולדת.

המקום האידיאלי בעיני המתיישבים החדשים הזה צריך להיות פתוח, מתקשר אל הנוף, מקום מחבר מחדש את היהודי אל שורשיו במולדת. כאשר מסתכלים על הדברים היום, יש איזשהו ניגוד בין הרצון לשנות את הנוף לבין הרצון ל"השתלב" במולדת. ארץ החלב והדבש, שאותה ראו המתיישבים בעיני רוחם, לא היתה הארץ האמיתית שאליה הגיעו. הארץ הזו, שופעת, גן העדן המקראי, אותה זה צריך ליצור יש מאין, מהקיום הדל והשחון שבו מצאו אותה החלוצים כאשר הגיעו.

נטייה לבטל את הגדרות מסביב לשטחי המחיה והגן חוזקה על-ידי ארכיטקטים החלוצים, שהגיעו גם הם מאירופה. התפיסה הכללית של שטחים פתוחים ו"השתלבות מעוף", שפותחה על-ידי אסכולות תכנון הנוף האנגליות והצרפתיות, התאימה יפה ל"פתיחות", שאותה רצה הישראלי החדש ליצור בקהילתו. וכך כותב יעקב שור ב-1935: תכנית גן הנוי מתכוונת ליצור מצע ירוק לכל שטח הנקודה שלנו, על-ידי ריבוי הדשאים ושטחים גדולים. אם תפקידה של כל תכנית מעין או להתאים את עצמה לנוף הסביבה, להשלים אותו, להתמזג איתו בהרמוניה אחידה הרי אין דבר אשר יהלום יותר את המישור רחב הידיים של דלהמיה (אשדוד יעקב י.ר.) מאשר משטחי דשא גדולים ופתוחים לארבע רוחות השמים, כפי שקבענו במרכזים של הנקודה. את הדשאים יקיפו ערוגות נוי של שיחים ופרחים, ובסביבה הקרובה לבתים – שדרות עצים מצלים. השטחים בין הבתים והשדרות ינוצלו למטעים וישמשו בעתיד להלספקה פנימית. באחת הפינות של הנקודה תינטע חורשה."

ההתיישבות הקואופרטיבית חיזקה את הנטייה לבטל את התחומים. החברה החדשה, השוויונית, היתה חברה שהתאימה לגינון משותף, גדול, חסר תחומים, שבו גינה אחת השתלבה בתוך השנייה ויצרה משטח אחיד שבו כולם שווים. בסוף שנות ה-30 בנתה חברת "קרת" בתים חד-משפחתיים וחד-קומתיים על גבי הטרשים עשירי הצומח הטבעי בסביבות טבעון. התכנון הסביבתי של המקום היה צריך להתאים לאופי היישוב החדש – עיר גנים אנגלית. אדריכלי הנוף של המקום, בתחילה ש' אורן מקיבוץ יגור השכן ואחר-כך יצחק אנוביץ, שאף התיישב במקום, רצו לשוות למקום אופי אחיד של יישוב הטובל כולו בתוך גן פורח ומלבלב. הבתים הראשונים נבנו לאורך צידו האחד של תוואי תנועה מרכזי, שנחצב במורד גבעה לאורך 2 ק"מ (כיום רחוב האלונים). אנוביץ עמד על כך שהגינות של המגרשים הראשונים לא תופרדנה ביניהן על-ידי גדר. כן ביקש שהנטיעה לפני הבית לא תהיה צפופה, לבל תסתיר את המראה של פנים הגן. פרט לקיר תומך נמוך, מאבן טבעית, המשתלבת בסלעים המצויים במקום, אין הגינה מופרדת מהרחוב. רק מדרגות מעטות מעלות את הנכנס פנימה אל שביל מרוצף המתפתל עד לכניסת הבית. הצומח הטבעי שימש כשלד בכל גן שתוכנן סביב הבתים. הדשאים שבחזית הבניין ומאחוריו לא סויגו בגבול המגרש. אדרבה, הם קשרו את המגרשים זה לזה, כך שבעיני המסתכל ההולך לאורך הדרך נראה הכול כגן אחד לאורך שני קילומטרים.

ב-30 השנים האחרונות חלו שינויים תרבותיים רבים בחברה הישראלית. מתחיל להשתרש דפוס של השתלבות בנופה האמיתי של הארץ. לילידי ישראל אין דימויים של יערות רחוקים וכרי דשא נרחבים. נופי החום והצהוב של הקיץ הארץ-ישראלי הם חלק מנופי ילדותם, כך שאין הם רוצים לשנותם באופן דרסטי. גם הנוף השתנה. הצורך בצל ובירק כבר התמלא במקומות רבים, כך שיש מקום לחזור אל דגמי הנוף הקדומים יותר. דגמי הבנייה הערבית הפכו מקובלים יותר. העלייה ההמונית מארצות ערב והמזרח הביאה לחברה הישראלית אוכלוסיה, שעבורה נופי הבוסתן והבנייה הערבית היו נופים מוכרים ואהובים. הישראלים החלו לצאת לחו"ל ולראות מקומות אחרים מסביב לים התיכון, וכך החלה חזרה אל גינות מתוחמות וסגורות, פאטיו סגור בבית. חצרות פנימיות בירושלים הפכו למקובלות, ולא נחשבו עוד לאלמנט ישן המצריך שינוי. למונח העברי "מקום" יש משמעות רחבה. מעבר למובנו היומיומי, שטח גיאוגרפי, הוא מציין גם שם לאלוהים. לכפל משמעות זה יש פן אחר, המתבטא בתפיסה של עם ישראל, כאשר עוד ישב בארצו, שלכל מקום, מעבר למאפייניו הפיזיים, יש גם משמעות מטפיזית, אלוהית. כך גם המונח הפרסי "מקאם", השגור גם בארץ, המציין גם את התחומים הפיזיים של מקום מסוים וגם את ה"נפש" השוכנת בו. וכך גם בנוף. היצירה הנופית של מקום מבטאת לא רק את התנאים הפיזיים, אלא גם את המאפיינים את חיי תושביו. הבוסתן הישראלי הוא דוגמה יפה לכך. הוא נוצר בנוף המצוי בתפר שבין מדבר לארץ נושבת. הצורך לשמר את המים ולהיזהר בשימוש בהם הביא לריכוז הגידולים דורשי המים במקומות מוגנים וסגורים – מקומות שבהם אפשר יהיה לנצל ביעילות כל טיפה – וכזה הוא הבוסתן.

ביבליוגרפיה:
כותר: הכרוב מגן האלוהים
מחבר: רומן, ידין
תאריך: חורף 1991 , גליון ד 4
שם כתב העת: ארץ היעל
עורך הכתב עת: רומן, ידין
הוצאה לאור: מגזין ארץ הצבי; הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים
הערות לפריט זה: 1. מאמר של יגאל רומן בעקבות עבודה של עליזה בראודה.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית