האירוניה היא דרך לבטא דברים באופן דו-משמעי. אמירה הנשמעת לכאורה פשוטה, אך מבין מלותיה מציץ רמז להיפוכו של הנאמר בגלוי, היא אמירה אירונית. יסוד האירוניה הוא, אם כן, בהיתממות, המתגלה כמסווה.
הדובר האירוני מודע תמיד למשמעות הכפולה של דבריו, אך בקרב הקוראים (או הנמענים) יש המבינים את האמירה כפשוטה (על פי רוב הבנה מוטעית), ויש התופסים שכל כוונתה של האמירה היא לדבר אחר.
בדרך כלל אירוניה נובעת מעמדתו של המחבר או הדובר כלפי נורמות וערכים. במאה ה-20, תקופה שבה לערכים רבים מעמד פלורליסטי (המאופיין בריבוי עמדות ודעות) ויחסי, תפקידה של האירוניה בשירה, ובאמנות בכלל, הוא גדול.
לא תמיד מופנית האירוניה כלפי חוץ, או כלפי אחרים. לפעמים הדובר מפנה אותה כלפי עצמו - זוהי אירוניה עצמית.
מבחינים בין אירוניה לשונית (כאמצעי סגנוני, רטורי) לבין אירוניה של סיטואציה או אירוניה דרמטית (שביטויה בעלילה). כאשר מדובר בשירה - מתכוונים בעיקר לאירוניה לשונית. אך לעתים מוצאים בשיר גם יסודות של אירוניה דרמטית (האופיינית יותר לדרמה ולסיפורת) והיא נובעת מהפער בין מה שיודעים המספר והקוראים לבין מה שיודעות הנפשות הפועלות.