משוררת ישראלית ומתרגמת, נולדה ב-1936 ברמת גן. בהיותה בת שש מת אביה בתאונת דרכים והיא עברה עם משפחתה לקיבוץ גבע. בגיל שלוש עשרה עברה לחיפה ושהתה אצל משפחות אומנות.
רביקוביץ החלה כותבת שירים בגיל שבע עשרה. ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב" זכה לשבחים רבים. בראיון עמה אמרה: "שירה קשה יותר לקרוא. מי שקורא שירה צריך להיות מאוהב במלים. הרבה דברים שמפתים אותנו בפרוזה, כמו דמויות, עלילה, תיאורים רחבים, לא נמצאים בשירה..."
במשך השנים גבר בשירתה היסוד הפוליטי-חברתי: "אני עם דמעות העשוקים," היא מסבירה את עמדתה.
בקבלה, בשנת 1998, את פרס ישראל, אמרו עליה השופטים: "שיריה הם מצד אחד עדות אישית על יתמות, אהבה בלתי אפשרית ומאבק נואש על עצם הקיום, ומצד שני הם מבטאים אמת אוניברסלית וחוויות של רבים. השילוב בין לשון עשירה וגבוהה לבין לשון היומיום והזעקה האישית והכללית מאפיינים את יצירתה והפכו אותה לחשובה ולבולטת ביותר בשירה העברית בת זמננו."
רביקוביץ גם כתבה סיפורים קצרים (קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה), סיפורי ילדים (אמא מבולבלת), ותרגמה ספרי ילדים (מרי פופינס, סנדל הזכוכית). כמו כן תרגמה משירתם של ויליאם בטלר ייטס, אדגר אלן פו ות"ס אליוט.
שיריה קובצו בכרך "כל השירים עד כה".
