משוררת וסופרת ישראלית, חיה בשנים 1894 - 1981. נולדה בפתח-תקוה וכונתה "המשוררת הצברית הראשונה." אביה, שעלה מהונגריה עם משפחתו ב-1876, היה דמות מיוחדת במינה ובתו אסתר העריצה אותו הערצה רבה: "אני בת אבי ולא בת אמי," העידה על עצמה. אך דווקא הוא, אדם ליברלי בדרך כלל, אסר עליה ללמוד בבית הספר המעורב לבנים ולבנות שנפתח במושבה בהיותה בת חמש עשרה, והתנגדותו פגעה בה והשפיעה עליה, לדבריה, לאורך ימים.
אסתר ראב עצמה הייתה דמות יוצאת דופן במושבה והתגאתה בעצמאותה: "אני שונאת את העדר," נהגה לומר. אישיותה המיוחדת משתקפת גם בתבנית שירתה. על רקע שירת זמנה בולטים שיריה בצורתם החופשית, המתבטאת בשורות קצרות, ללא חריזה ומשקל.
בניגוד לרוב היוצרים בני זמנה, שעזבו מולדת והיגרו לארץ חדשה, ראב הייתה ילידת המקום והרגישה קשר עמוק לארץ ישראל - לריחותיה, לצבעיה ולנופיה. היא תפשה עצמה כ"דרדר השדה," מעין קוץ יפה ומתריס, ואכן קוצים ודרדרים למיניהם זוכים בשירתה למקום מיוחד.
יצירתה כונסה בשני ספרים: "כל השירים" ו"כל הפרוזה". כמו כן תיעד אהוד בן-עזר, אחיינה של המשוררת, את פרשת חייה בספר: ימים של לענה ודבש - סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב.
