משורר ישראלי ומתרגם. נולד ב-1941 במוסקבה והגיע לישראל בגיל שמונה. ויזלטיר מעיד על בני דורו כי "מרגע שעמדו על דעתם, דעתם הראשונה, היה כל העולם במלחמה. אצל דור כזה, בייחוד לאלה שגם נולדו באירופה וגם הגיעו לארץ, היחסים עם העולם לא יכולים להתקיים על מי מנוחות."
שיריו הראשונים פורסמו בכת העת משא ימים ספורים טרם גיוסו לצה"ל. בין השנים 1967 ל-1972 פרסם כ-15 שירים פוליטיים. ברבים משיריו נזכרת העיר תל-אביב, והוא נותן הסבר לכך: "שירה כפי שאני תופס אותה צריכה מקום במובן הכי פיסי של המלים 'מקום', 'אקלים'... המקום שלי הוא תל-אביב."
את המשוררים יאיר הורביץ ויונה וולך הכיר בשנות השישים המוקדמות, ונוצרו ביניהם קשרים מיוחדים. שלושתם חשו זרות כלפי שירת שנות ה-50, ובעיקר כלפי שירתו של זך שהגבילה, לדעתם, את שפת השירה ללשון כמו-פרוזאית, מינימליסטית ונקייה. ויזלטיר ביקש לפרוץ את גבולות השירה, ולבטל את ההבחנה בין לשון שירה, לשון דיבור ולשון תקנית.
על תהליך הכתיבה הוא אומר: "השיטה היא לנסות לא לכתוב. ויוצא שאני כותב, בסופו של דבר, דבר שמתעקש. שורות שלא נשכחות, שמתווסף להן עוד משהו, שחוזרות, שמשתנות, ובסופו של דבר אני מתיישב לכתוב את זה... כשאני כבר מתיישב לכתוב, יש לי כבר תמיד עשר שורות לפחות. יש לי שורות, אין לי נייר לבן. אני לא מתיישב אף פעם מול הנייר ומחפש מה לשים עליו." והשירים? "השירים שלי אינם יוצאים לערוך מיפוי של הנפש, אלא דיאלוג עם העולם. הנפש עשויה להופיע בהם כדבר נתון, פועֵל, ולא כמושא להתבוננות."
מספריו: פרק א פרק ב, מוצא אל הים, קיצור שנות הששים, שירים 1959 - 1972, דבר אופטימי עשיית שירים, קח, אי יווני, מכתבים ושירים אחרים, מחסן. בנוסף, תרגם מיצירותיהם של משוררים שונים, מחזות של שקספיר וספרי פרוזה.
