התא שיודע לעשות הכול

על הפוטנציאל הטמון בתאי גזע עובריים -
על תאי גזע עובריים, אותם "תאי פלא" העשויים להגשים הן את חלומותיהם של הרופאים והמטופלים והן את אלו של אנשי המדע

במחלות רבות, הנחשבות כיום כחשוכות מרפא, ניתן היה ‏לטפל לו היה בידי הרופאים מקור מספיק גדול ומגוון של תאים ‏לצורכי השתלה. אנשי מדע ורפואה תולים את התקווה ליצירת ‏מקור תאים כזה בסוג מיוחד של תאים הנקראים תאי גזע ‏עובריים. בהתייחסו לתאים אלו, אמר הרולד ורמוס ‏‎(Harold ‎Varmus‏),לשעבר ראש המכון הרפואי הלאומי ‏‎(NIH)‎‏ בארצות ‏הברית שהם עתידים לשנות את פני הרפואה. מנתונים ‏שהתפרסמו לאחרונה עולה כי כל יום מתים בארצות הברית כ- ‏‏3000 אנשים ממחלות שבעתיד ייתכן שיהיה ניתן לטפל בהן ‏בעזרת תאי גזע עובריים. בנוסף לפוטנציאל הרפואי האדיר ‏הטמון בהם, עתידים תאים אלו לשפוך אור על שאלות בלתי ‏פתורות לגבי שלבי ההתפתחות העוברית הראשוניים, ולכן כמו ‏לרופאים, כך גם לאנשי המדע הבסיסי יש עניין רב מאוד ‏בתאים אלו.

מהם אם-כן תאי גזע עובריים?
לאחר ההפריה מתחיל העובר ‏‏(המורכב בשלב זה מתא אחד בלבד) את מסלול ההתפתחות ‏שלו. במהלך ההתפתחות עומדות בפני העובר שתי "משימות": ‏הראשונה - הגדלת מספר התאים, על-ידי חלוקות תאים רבות ‏והשנייה - יצירת רקמות ואברים שונים. השלב הראשון ‏בהתפתחות, בו נוצרות אוכלוסיות מוגדרות של תאים הוא שלב ‏המכונה בְּלַסטוֹציסְט. בשלב זה נוצרת אוכלוסיית תאים פנימית ‏‎(inner cell mass)‎‏ אשר ממנה עתידות להתפתח כל רקמות ‏העובר גופו, ואוכלוסייה נוספת של תאים אשר ממנה עתידות ‏להתפתח הרקמות החוץ העובריות (כגון החלק העוברי של ‏השִׁליה). ‏‏ ‏

לפני למעלה מעשרים שנה פותחה טכניקה המאפשרת להפיק ‏מתאי בלסטוציסט של עכבר תאים הנקראים "תאי גזע ‏עובריים", תאים שניתן לגדלם בתרבית. תאים אלה מתאפיינים ‏בשתי תכונות עיקריות. התכונה האופיינית הראשונה ‏היא יכולת התרבות עצמית בלתי מוגבלת בתרבית תאים. ‏התכונה השנייה היא יכולת התמיינות (לאמור - יצירת תא ‏בָּשל מתא-אב כללי) לכל סוגי התאים בגוף; תכונה זו נקראת ‏פְּלוּריפּוֹטֶנטיות (‏pluripotency‏). תכונות אלו של התאים מקנות ‏להם את הפוטנציאל לשמש הן כמקור בלתי נדלה לסוגי תאים ‏שונים לצורכי השתלה והן לחקר שלבי ההתפתחות העוברית ‏הראשונים כפי שיוסבר בהמשך הדברים. ‏

הפקת תאי הגזע העובריים מבני אדם התאפשרה רק בשנים ‏האחרונות, וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, לפני המעֲבר ‏להפקת תאי גזע עובריים מאדם נעשו ניסיונות להפיק את ‏התאים מקופים. הפקה מוצלחת של תאי גזע עובריים מקופים ‏נתגלתה כקשה יותר מהפקתם מעכברים, דבר שגרם לעיכוב ‏במעבר לשלב הבא, הפקת התאים מבני אדם. שנית, המקור ‏להפקת תאי גזע עובריים מבני אדם במרבית המקרים הוא ‏עוברים עודפים המתקבלים בהפריות חוץ גופיות ("הפריות מבחנה"), ולכן הפקת תאי גזע עובריים מבני אדם היתה תלויה ‏בשיפור טכניקות ההפריה החוץ-גופית ושימור העוברים, ובבעיות אתיות וחוקיות של שימוש בעוברי אדם, ולו ‏בשלבי התפתחותם הממש ראשוניים. אכן, העובדה שמקורם ‏של תאי הגזע העובריים הוא בעוברים מעלה שאלות אתיות ‏סבוכות לגבי הפקת תאים אלו והשימוש בהם: מהו מעמדו של ‏עובָּר בן שבוע ימים? האם מותר להשתמש בעוברים עודפים ‏מהפריות חוץ גופיות? האם השימוש בעוברים בשלבי ‏ההתפתחות הראשוניים ביותר לצרכים מחקריים עלול להפוך ‏לתקדים לשימוש בעוברים בשלבים מתקדמים יותר או בבני ‏אדם בוגרים בעתיד? חששות אלה באים לידי ביטוי בהבדלים ‏ביחס של המחוקק במדינות שונות לגבי הפקת תאי גזע ‏עובריים והשימוש בהם. בנוסף לבעיות האתיות, תאים אלו ‏דרשו התייחסות מבחינת תפישות עולם של מספר דתות (ראו: היחס החוקי והדתי לתאי גזע עובריים במדינות שונות ‏ושל דתות שונות).‏

השריית התמיינות

כאשר מגדלים תאי גזע עובריים בתרבית בתנאים מסוימים ‏נוצרים צברי תאים אשר הופכים לאחר מספר ימים לגופיפים ‏דמויי שלפוחית הנקראים "גופיפים עובריים". מבדיקה של ‏התאים המרכיבים את הגופיפים העובריים התברר שמדובר ‏בתאים מכל שלוש שכבות הנבט - אֶקטוֹדֶרם, מֶזוֹדֶרם ‏ואֶנדוֹדרם - שיהוו בהמשך ההתפתחות העוברית את המקור ‏ליצירת כל הרקמות בגוף העובר. במאמר ‏מוסגר נציין כי מהאנדודרם מתפתחים, בין היתר, תאי הכבד ‏והלבלב; מהמזודרם - מערכת הדם, הכליות, הלב, העצמות ‏והשרירים; מהאקטודרם מתפתחים העצבים, השכבה ‏החיצונית של העור (אֶפִּידֶרמיס) ובלוטת יותרת הכליה ‏‏(אדרנל).‏

התמיינות ספונטנית של התאים מתקבלת גם על ידי הזרקתם ‏לרקמות שונות של עכבר (כגון לשריר) - הזרקה כזו מביאה ‏ליצירת מבנים המכונים טֵרָטוֹמוֹת ומורכבים מתאים הנמנים על ‏שלוש שכבות הנבט. גם בהתמיינות כזו ניתן לראות יצירה של ‏רקמות מגוונות כגון תאי שריר ותאי עצב.‏

על מנת שתאי הגזע העובריים יוכלו לשמש לצורכי רפואה ‏ומחקר יש לפתח טכניקות שיאפשרו לכוון את ההתמיינות ‏באורח ספציפי. משאבים מחקריים עצומים מושקעים לבירור ‏התנאים הדרושים לשם השריית התמיינות ספציפית של ‏התאים. קיימות שתי דרכים עיקריות להשריית התמיינות ‏ספציפית: הראשונה היא באמצעות טיפוח התאים בתמיסה ‏המכילה חלבונים מיוחדים, חלבונים שבאופן טבעי משרים ‏בתאי הגזע התמיינות לסוג התאים המבוקש. הדרך השנייה, ‏המתבססת על שיטות שונות של הנדסה גנטית, היא על-ידי ‏החדרת גנים יחודיים לתוך תאי הגזע העובריים. הגנים המוחדרים מכוונים את התמיינות התאים בכיוון הרצוי. מאמצים ‏אלו נושאים פירות, וכיום כבר ניתן לכוון את התאים להתמיין ‏למספר סוגים רב למדי. אחת הדוגמאות המאלפות ביותר ‏להשריית התמיינות ספציפית של תאי גזע עובריים בתרבית ‏היא יצירת גופיפים עובריים המורכבים מתאי שריר הלב ‏‏(קַרדיוֹמיוֹציטים), שמתכווצים בקצב המזכיר פעימות לב. ‏

‏למרות ההצלחות שהושגו עד כה בהשריית התמיינות ספציפית ‏על התאים עדיין אנו רחוקים מהיום שבו יוכלו מדענים לומר ‏שהם יודעים לשלוט בצורה מלאה בתהליך התמיינות התאים ‏ולהפיק מהם כל סוג תאים שנדרש. ועוד זאת: השריית ‏התמיינות עד לשלב של יצירת רקמות מורכבות או איברים ‏שלמים היא משימה קשה הרבה יותר מיצירה של תאים ‏עצמאיים, ויש חוקרים הטוענים שמשימה זו לא תושג, לפחות ‏בעתיד הנראה לעין.‏

תאי גזע עובריים בשירות הרפואה

חוסר היכולת לגרום לתאי גזע עובריים להתמיין לרקמות או ‏איברים שלמים גורם לכך שבעתיד הקרוב טיפול בחולים ‏בעזרת השתלת תאים שנוצרו מתאי גזע עובריים יהיה מתאים ‏בעיקר למחלות אשר ניתן לטפל בהן על-ידי השתלת תאים ‏בודדים ולא למחלות הדורשות השתלה של איברים שלמים.‏

אחת ה"מועמדות הטבעיות" לטיפול בעזרת תאי גזע עובריים ‏היא מחלת הסוכרת תלויית אינסולין (‏Type I diabetes‏, ‏‏"סוכרת נעורים"). החולים לוקים באי-תפקוד של התאים ‏האחראים על הפרשת אינסולין, תאי בטא בלבלב. כתוצאה מן ‏המחסור באינסולין נפגעת השמירה על רמות גלוקוז מאוזנות ‏בדם. הטיפול המקובל כיום בחולים הוא החדרת אינסולין ‏ממקור חיצוני באמצעות זריקות או משאבות מיוחדות. לא בכל ‏המקרים ניתן בטיפול כזה לאזן לחלוטין את רמת הגלוקוז בדם, ‏מה עוד שהוא כרוך באי נוחות רבה. העובדה שתאי בטא ‏אחראים באופן עצמאי על הפרשת האינסולין מעלה את ‏האפשרות שניתן יהיה לרפא מחלה זו על-ידי יצירת תאי בטא ‏מתאי גזע עובריים והשתלתם בחולים - כיום לא ניתן לטפל ‏בחולים ע"י השתלת תאי בטא מכיוון שאין מקור נוח של תאים ‏כאלו לצורכי השתלה. ואכן, מאמצים רבים מושקעים בניסיון ‏להשרות התמיינות של תאי גזע עובריים לתאי בטא. ‏

כמו מחלת הסוכרת, כך גם מחלת הפרקינסון נובעת מפגם ‏בסוג ספציפי של תאים האחראי על הפרשת חומר מוגדר בגוף ‏‏- במקרה זה דופאמין (וראו: ג'והן פינברג - 'מחלת פרקינסון - ‏דו"ח מצב', גליליאו 45; גיטה בן-דב - "איבחון חד לפרקינסון ‏‏(ראיון)", גליליאו 60). ישנה הצלחה יחסית בטיפול בחולי ‏פרקינסון באמצעות השתלת תאים מפרישי דופאמין המופקים ‏מעוברים שמקורם בהפלות. אך לטיפול זה מגבלות קשות, כמו ‏למשל מחסור בתאים להשתלה, שרידות נמוכה יחסית של ‏התאים המושתלים ועוד. לפיכך לא נראה שטיפול כזה בחולי ‏פרקינסון ייעשה נפוץ. הדבר עשוי להשתנות אם יהיה ניתן ‏להשתיל בחולים תאי עצב מפרישי דופאמין שנוצרו מתאי גזע ‏עובריים, דבר שכבר נעשה בעכברים. בנוסף לכך מראים ‏מחקרים כי הזרקת תאים אלו לחיות מודל החולות בפרקינסון ‏תורמת לשיפור מצב החיות. מכאן שיש מקום לאופטימיות לגבי ‏שימוש עתידי בתאי גזע שעברו התמיינות מכוונת כטיפול בחולי ‏פרקינסון.‏

השתלות כבד משפרות מאוד את מצבם של חולים באי-תפקוד ‏של הכבד, אך הן כרוכות בהליך מורכב ביותר מבחינה טכנית, ‏ובנוסף לכך מספר תרומות הכבד נמוך בהרבה ממספר ‏הזקוקים להשתלה. ממחקרים התברר כי ניתן יהיה לרפא ‏מחלות כבד מסוימות באמצעות השתלת תאי כבד, ללא צורך ‏בהשתלת האיבר עצמו. כדי לרתום תאי גזע עובריים לצורך זה ‏יש לזהות מה הם התנאים הדרושים להשריית התמיינות לתאי ‏כבד. ואכן, במספר מעבדות נתקבלו תאים בעלי סמנים של ‏תאי כבד, אך עדיין צריך להוכיח שתאים אלו מתפקדים כתאי ‏כבד תקינים.‏

קבלת תאי שריר לב (קרדיומיוציטים) הפועמים באופן סדיר ‏בתרבית מעלה את האפשרות שגם במחלות לב מסוימות, ‏הנובעות מפגיעה בתאי שריר הלב, ניתן יהיה לטפל בעזרת ‏השתלת תאים שהתמיינו מתאי גזע עובריים. בבבעלי-חיים ‏הוכח כי קרדיומיוציטים שהוזרקו השתלבו בלב של החיה. ‏

דוגמאות אלו, לגבי מחלות כבד ולב, מצביעות על כך שלמרות ‏שכיום לא ניתן ליצור אברים שלמים מתאי גזע עובריים ‏במבחנה, לתאים אלו ישנו פוטנציאל לאפשר טיפולים חדשניים ‏במחלות בהן אברים שלמים פגועים.‏

גם לאחר שיהיו בידינו תרביות תאים המכילות סוג תאים ‏ספציפי, עדיין יהיה צורך להתגבר על שתי משוכות עיקריות ‏לפני שניתן יהיה להשתילם בחולים. הסכנה הראשונה היא ‏שבין התאים הרצויים להשתלה "יסתתרו" גם מעט תאי גזע ‏עובריים שלא עברו התמיינות; במקרה זה יש חשש רב שאותם ‏תאים יתחילו להתרבות ללא בקרה, שהרי אחת התכונות של ‏תאי גזע עובריים היא התרבות עצמית בלתי מוגבלת. כתוצאה ‏מכך עלולים להיווצר גידולים. דבר זה אכן מתרחש כשמזריקים ‏תאי גזע עובריים לעכבר. פתרון אפשרי לבעיה זו הוא להחדיר ‏לתאים (בשיטות של הנדסה גנטית) "גן התאבדות" שיגרום ‏למות התאים כאשר הם ייחשפו לחומר שאינו פוגע בתאי הגוף ‏הרגילים. דבר זה יאפשר השמדה של כל תאי הגזע העובריים ‏‏(והתאים שנוצרו מהם) במקרה שיתפתח גידול אצל האדם ‏שעבר השתלה של תאים כאלה.‏

בעיה קשה נוספת היא בעיית הדחייה החיסונית של התאים ‏המושתלים. הבעיה פחות חריפה אם משתילים את התאים ‏ברקמות מסוימות (כגון המוח וקרנית העין) שבהן המערכת ‏החיסונית פחות פעילה בדחיית שתלים. כיום מתמודדים עם ‏הבעיה של דחיית שתלים בדרך של חיפוש תורם הדומה ‏מבחינה גנטית ככל האפשר למושתל, ובעזרת צמצום ‏פעילותה של המערכת החיסונית של המושתל. כדי להתמודד ‏באופן מוצלח יותר בבעיית הדחייה הוצעו מספר דרכים. אחת מהן היא "עטיפת" התאים המושתלים בקופסיות ‏‏(קפסולות) המגינות עליהם מפני מערכת החיסון. פתרון זה ‏אפשרי עבור תאים שתפקידם להפריש חומרים, כגון תאים ‏מפרישי אינסולין. דרך נוספת היא טיפול מקדים במושתל ‏שיגרום למערכת החיסון שלו לגלות סבילוּת ‏‎(tolerance)‎‏ ‏ספציפית כלפי התאים המושתלים. העיקרון הוא עיצוב מחדש ‏של מערכת החיסון של המושתל, כך שלא תתייחס לתאי ‏התורם כאל תאים זרים. לשם כך יש להשתיל בשלב הראשון ‏אצל המושתל מח עצם שמקורו בתורם, וכך נוצרת במושתל ‏מערכת חיסון מעורבת. הבעיה העיקרית כאן היא הצורך ‏בפגיעה רצינית במערכת החיסון המקורית של המושתל, כדי ‏לאפשר את השלב המקדים עצמו - השתלת מח עצם. דרך ‏נוספת היא יצירת "בנק" של תאים, בנק שיכלול מגוון רחב מאד ‏של תאים בעלי סמנים גנטיים שונים, כך שאנשים רבים ‏הזקוקים להשתלה יוכלו למצוא תאים המתאימים להם שלא ‏יגרמו לדחייה חיסונית.‏

שלושת הפתרונות הללו מתאימים למניעת דחייה הן בהשתלות ‏‏"רגילות" והן בהשתלות של תאים שנוצרו מתאי גזע עובריים. ‏יש גם פתרונות רלוונטיים במיוחד להשתלות של תאים שנוצרו ‏מתאי גזע עובריים. אחד הפתרונות הוא יצירת תאי גזע ‏עובריים "אוניברסאליים", שלא יזוהו על-ידי מערכת החיסון. ‏לצורך כך יש למנוע מהתאים - תוך שימוש בהנדסה גנטית - ‏יצירה של המערכת המעורבת בדחיית רקמות.‏

כיוון אחר של פתרון הוא יצירת תאי גזע עובריים שמקורם ‏במטופל עצמו - מה שמבטיח שלא יהיה תהליך דחייה - ‏והשתלתם חזרה לאחר שעברו התמיינות לסוג התאים הנדרש. ‏אחד השלבים בפתרון זה הוא שיבוט (‏cloning‏) של תאים ‏מהמטופל לצורך קבלת בלסטוציסט שממנו יופקו תאי הגזע ‏העובריים. אמנם עלו יפה כמה ניסויים בבעלי חיים בשיבוט ‏למטרות ריפוי, אך שיבוט מוצלח של תאים מבני אדם ליצירת ‏בלסטוציסט עדיין לא דווח ע"י אף גוף מחקרי בר סמכא. בנוסף ‏לכך, כיוון זה מעורר בעיות אתיות, הגם שמדובר בסך-הכול רק ‏ביצירת עובר משובט בשלב מוקדם ביותר של התפתחות.‏

תאי גזע עובריים כמודל לשלבי ההתפתחות הראשוניים

אחת התופעות המרתקות ביותר בעולם החי היא היצירה של ‏יצור שלם, המורכב ממאות סוגי תאים בעלי תכונות ותפקודים ‏שונים מאד, מתא בודד - הביצית המופרית. תהליכי ‏ההתפתחות הראשוניים של העובר קובעים במידה מכרעת את ‏גורלו של הפרט שיתפתח מעובר זה. פגיעה במספר קטן של ‏תאים בשלבי ההתפתחות המוקדמים יכולה לגרום למות ‏העובר או לפגם חמור שיתבטא בהיותו בוגר. פיענוח ‏התהליכים המכוונים את תחילת ההתפתחות העוברית חשוב ‏הן מבחינת המדע הבסיסי והן לסיוע במציאת פתרונות לפגמים ‏הנובעים מבעיות בשלבי ההתפתחות המוקדמים של העובר. ‏

השלב בו נוצרות שלוש שכבות הנבט - שלב הגסטרולציה - ‏הוא אחד השלבים הקריטיים במהלך ההתפתחות העוברית ‏ביונקים. בשלב זה העוברים הם קטנים ביותר ושקועים בדופן ‏הרחם, מה שמקשה על חקר המנגנונים הפועלים בשלב זה. ‏חקר ההתפתחות העוברית בבני אדם מעלה קשיים נוספים, ‏מכיוון שלא ניתן להשיג עוברים בשלבים התפתחותיים כל כך ‏מוקדמים. והנה, הפקת תאי הגזע העובריים פתחה אפשרויות ‏חדשות במחקר ההתפתחות העוברית המוקדמת, על-פי ‏יצירתם של הגופיפים העובריים מתאי הגזע. בשלב הראשון ‏נוצרים "גופיפים עובריים פשוטים", הנראים ככדורים קטנים ‏ומורכבים מתאי גזע עובריים ארוזים בצורה צפופה. לאחר ‏מספר ימים, מרכז הגופיפים העובריים נעשה חלול ומתחיל ‏להתמלא בנוזל עד שמתקבלת שלפוחית שניתן להבחין בה ‏במדורים שונים. הגופיפים העובריים הבוגרים ‏מכילים תאים מכל שלוש שכבות הנבט, ולכן הם מהווים ‏מערכת המחקה במבחנה את תהליך הגסטרולציה הטבעי. ‏

בניגוד למחקר בתאי גזע למטרות רפואיות, בו מעוניינים בתוצר ‏הסופי המתקבל לאחר התמיינות התאים, במקרה זה מתמקד ‏המחקר בתהליך ההתמיינות ובגנים המשפיעים עליו בשאיפה ‏ללמוד מכך על תהליך ההתפתחות הטבעי. ואכן, בניסיונות ‏מפורטים שנעשו בעכברים, התברר ששלבי יצירת הגופיפים ‏העובריים במבחנה הם תהליך מתמשך המקביל לשלבים ‏הראשונים של יצירת העובר.‏

מערכת המחקה במבחנה את תחילת ההתפתחות העוברית ‏מאפשרת לחקור את המנגנונים השונים הפועלים בהתפתחות ‏העוברית. שני סוגים של אותות (סיגנלים) משפיעים על גורלו ‏של כל תא במהלך התפתחות העובר - אותות שמקורם בתא ‏עצמו ואותות המגיעים אליו מבחוץ. השריית מוטציות מאפשרת ‏לבחון את השפעותיהם של גנים שונים הנמצאים בתא עצמו. ‏אם בעקבות מוטציה ספציפית לא מתקבלים כלל גופיפים ‏עובריים, ניתן להסיק שלגן שנפגע תפקיד כללי בשלב ‏הגסטרולציה; אם יתקבלו גופיפים עובריים שאינם מכילים ‏תאים מכל שלוש שכבות הנבט ניתן להסיק שלאותו גן תפקיד ‏ספציפי יותר. כדי לבדוק אותות המגיעים מהסביבה ניתן לגדל ‏את התאים בתנאים שונים ולבדוק את השפעתם על יצירת ‏הגופיפים העובריים. ‏

בנוסף למחקר ישיר של האותות המשפיעים על גורל התאים ‏ניתן לנצל טכנולוגיות חדשות המאפשרות סריקה של גנים ‏רבים בו זמנית לצורך חיפוש גנים חדשים שאינם ידועים ‏כחשובים לשלבי ההתפתחות הראשוניים באורגניזם אחרים. ‏לאחר זיהוי גנים המתבטאים בשלבים הראשוניים של יצירת ‏הגופיפים העובריים ניתן לבדוק אם גנים אלו אכן חשובים ‏לאותם שלבים התפתחותיים.‏

למרות היתרונות הרבים של השימוש בגופיפים עובריים לחקר ‏שלבי ההתפתחות המוקדמת, שיטה זו טומנת בחובה בעיה ‏מהותית: התאים עובְרים את ההתמיינות במבחנה ולא בהקשר ‏הטבעי שבו הם קיימים ופועלים - בתוך העובָּר. לפיכך נדרשת ‏שיטת מחקר משלימה; שיטה משלימה היא בדיקת שלבי ‏ההתפתחות והגנים המבקרים אותם בחיה השלמה, על ידי ‏יצירת טרטומות המכילות גם הן תאים משלוש שכבות הנבט. ‏החיסרון הוא ששיטה זו אינה מאפשרת שליטה מלאה על תנאי התמיינות התאים- לא ניתן להוסיף גורמי גדילה שונים ‏לסביבה שבה גדלים התאים או לשנות תנאים אחרים. בנוסף ‏לכך, התאים המרכיבים את הטרטומה אינם נמצאים בסביבתם ‏הטבעית בגוף, ולכן גם מערכת זו לא מחקה באופן מלא את ‏תהליכי ההתפתחות הטבעיים. ‏

תחום המשלב את המחקר הבסיסי עם המחקר הרפואי בנוגע ‏לתאי גזע עובריים הוא ניצול תאים אלו לבדיקת תרופות לפני ‏הכנסתן לשימוש קליני. כיום, כדי "להכניס לשוק" תרופה ‏חדשה יש להקדים ולנסותה על בעלי חיים, וכן על תאים ‏אנושיים שונים הגדלים בתרבית. תאי גזע עובריים יכולים ‏להשלים את הבדיקה בכך שניתן לבדוק בעזרתם את ‏השפעתה האפשרית של תרופה מוצעת על תהליכי התפתחות ‏עובריים.‏

אין ספק שהפוטנציאל הגלום בתאי גזע עובריים הוא עצום, ואנו ‏נמצאים בדרך ליישום המחקר בתאים אלה הן ברפואה והן ‏בחקר ההתפתחות העוברית באדם.‏