עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > גוף האדם
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר
האדם הוא כפי הנראה היצור היחיד המזיל דמעות צער וכאב. מדוע בוכים בני-אדם בדמעות?



מה דומעות עינייך?
מחבר: צבי עצמון


האדם הוא כפי הנראה היצור היחיד המזיל דמעות צער וכאב. מדוע בוכים בני-אדם בדמעות?

‏" מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה" מבקש-מקונן הנביא ‏‏(ירמיהו ח' 23) וממשיך "וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה". ואולי לא מקרה הוא שהדמעות זולגות במקרא רק בספרי הנבואה, ‏השירה וההגות ולא בספרי העלילה והחוקים, אף שבכי מתואר גם בהם. ‏

קרוב לוודאי שהאדם הוא היצור החי היחיד המזיל דמעות ‏צער ושברון לב, ומכל מקום - בין היחידים. אף הקרובים לו ‏ביותר בעולם החי, השימפנזים וקופי-האדם האחרים, אינם ‏בוכים בדמעות. בהמשך ננסה להצביע על תשובה, ולו חלקית, ‏לשאלה מדוע דווקא באדם מכל היצורים (או כמעט מכולם) ‏‏"זולגות הדמעות מעצמן" (מרים ילן-שטקליס, "דני גיבור").‏

שלושה סוגים של הפרשת דמעות קיימים באדם: הפרשת ‏דמעות מתמדת-קבועה, הפרשת דמעות כתגובה לגירוי ‏העיניים, ובכי בדמעות בעקבות סערת רגשות. למעשה ניתן ‏לסווג סיווג מצמצם יותר: הפרשת דמעות מתמדת-קבועה 1 ‏לעומת הפרשת דמעות כתגובה לגירוי. על-פי סיווג מצמצם ‏זה, הגירוי יכול להיות גירוי פיזי או גירוי אמוציונלי. גירוי ‏פיזי הוא למשל פציעה או שריטה של הלחמית 2 , או גוף זר ‏המונח עליה 3; חומרים צורבים, כגון אלה הנידפים בעת ‏חיתוך בצל, פִּלפל חריף, או גז מדמיע; וגם אור מסנוור חזק ‏המכוון לעין. כגירוי אמוציונלי ניתן לתאר תחושת צער, עצב ‏עמוק, עלבון, כאֵב, אך גם אושר פתאומי מציף. ‏

בשם "גז מדמיע" מכנים חומרים המגרים את הריריות של ‏העין (וגם ריריות מערכת הנשימה) וגורמים תחושת צריבה ‏קשה. בדרך כלל מדובר בתרכובות סינתטיות של הָלוֹגֶנים ‏‏(כלור, ברוֹם), שבתנאים רגילים אינן באמת גזים אלא נוזלים ‏שניתן לפזר כתרסיס. התרכובות הנפוצות ביותר המשמשות ‏כ"גז מדמיע" הן כלורו-אָצֶטוֹפֶנון‎ ‎‏(‏CN‏) וכלורו-‏נזילידנמָלונוניטריל (‏CS‏). משתמשים גם בתרכובות הברום ‏ברומו-אצטון, בנזיל-ברומיד ועוד. ‏‏ ‏"גז מדמיע" משמש כתרסיס לפיזור הפגנות. ‏

גורם הדימוע של הבצל, לאמור - החומר המגרה את בלוטות ‏הדמעות שמקורו בבצל חתוך, הוא פרופנתיאל-גופרי-חמצני ‏‏(‏propanthial S-oxide‏). לפני חודשים ספורים הוכיחו ‏החוקרים היפנים אימאי (‏Imai‏) ועמיתיו כי גורם הדימוע נוצר ‏בזמן חיתוך הבצל כתוצאה מפעולתו של אנזים מיוחד שנמצא ‏בבצל (נייצ'ר, 17 אוקטובר 2002). ייצורו בהנדסה גנטית של ‏זן בצל החסר אנזים זה יקנה לאנושות - כך מקווים החוקרים ‏‏- בצל לא-מדמיע שערכו התזונתי זהה בכול לזה של הבצל ‏המוכר והנמכר לנו כיום, הבצל המדמיע.‏‏

טיפות שקופות ומורכבות

הפרשת הדמעות הקבועה נעשית באורח מתמיד (הכמות קטֵנה ‏במהלך השינה, וכרגיל יורדת בגיל מבוגר), והיא חשובה ‏לתקינות האוֹפטית של הקרנית - הקרנית היא הגוף משַבֵּר-‏ האור העיקרי בעין האדם - ולפיכך חשובה לראייה תקינה. ‏הדמעות גם מגינות על לחמית העין ועל הקרנית מפני ‏התייבשות, משמשות לסיכה של תנועת העפעפיים והעיניים, ‏שומרות על דרגת החומציות הנאותה ומהוות מנגנון הגנה ‏מפני זיהום חיידקי. הדמעות מורכבות בעיקרן ממים (98%), ‏ובהם מומסים שונים, ביניהם גלוקוז ומלחים - כולל מלח ‏הבישול (הדמעות מלוחות!) בריכוז הדומה לזה שבנוזל הדם, ‏וכן מלחי אשלגן, מַנגָן ועוד. הדמעות הן בדרגת חומציות ‏בסיסית במקצת (7.5-7.2‏pH ‎‏ ) ומכילות חלבונים רבים, ‏ביניהם נוגדנים וכן האנזים ליזוֹזים, הפוגע בדפנות רבים מן ‏החיידקים. הנוגדנים והליזוזים מגינים על העין ועל לחמית ‏העפעפיים מפני חיידקים. בין חלבוני הדמעות זוהו, כפי ‏שניווכח בהמשך, הורמונים כגון "הורמון העקה" ‏ACTH‏ ‏‏(הורמון אַדרֶנוֹ-קוֹרטיקוֹטרוֹפּי).‏

נוסף לדמעות המימיות, תאים מיוחדים שבלחמית מפרישים ‏חומר רירי (מוּצין) המונע מן הדמעות להחליק ולנשור מן ‏העין כממשטח חלקלק. נוסף לכך מופרשת מבחוץ שכבה ‏שומנית דקיקה המקטינה את התנדפות המים. שכבה זו ‏מופרשת על ידי בלוטות מיוחדות השוכנות בעפעפיים.‏

הפרשת הדמעות כתגובה לגירוי - פיזי או פנימתי (מֶנטלי) - ‏נעשית על ידי בלוטות הדמעות, אחת לכל עין. בלוטות ‏הדמעות (‏tear glands, lacrimal glands‏) הן מבנים דמויי ‏שקד השוכנים פנימה לעפעף העליון, מעל לעיניים, בצידן ‏הפונה לכיוון האוזניים. לבלוטת הדמעות צורת שקד, וגודלה ‏גם הוא כשקד - אורכה לערך כ- 15מ"מ. 10 - 12 צינורות ‏מובילים את הדמעות מבלוטת הדמעות אל העין. בלוטות ‏הדמעות מופעלות על ידי הזרוע הפָּרָסימפתטית של מערכת ‏העצבים האוטונומית, "הבלתי רצונית", באמצעות סעיף של ‏עצב הפָּנים, שהוא העצב השביעי של מוחות הגולגולת. גופי ‏התאים (הסוֹמוֹת) המפעילים את בלוטות הדמעות שוכנים ‏בגזע המוח, וסיבוֹנֵי העצב (השלוחות) שלהם מפעילים את ‏בלוטות הדמעות באמצעות השליח העצבי אָצֶטיל-כוֹלין. ‏לפיכך החומר אַטרוֹפּין - החוסם את פעולת האצטיל-כולין - ‏יכול למנוע הפרשת דמעות כתגובה לגירוי. תינוקות רבים ‏נולדים כשעיצבוב בלוטות הדמעות שלהם טרם הושלם, ואכן ‏תינוקות רכים שטרם מלאו להם ארבעה שבועות בוכים בדרך-‏כלל ללא דמעות. ‏

כשהדמעות מציפות

המידע בדבר גירוי או פגיעה בריריות העין מובל למוח ‏באמצעות "עצב השלישיה" (טריגֶמינוּס, העצב החמישי של מוחות הגולגולת). קטיעה של עצב השלישיה מוֹנעת הפרשת ‏דמעות כתגובה לגירוי העין על-ידי גוף זר או חומרים צורבים, ‏אך אינה פוגעת בדימוע כתגובה למצבים נפשיים. השפעה ‏דומה יש להזלפה על העין של תמיסת קוקאין - אלקלואיד ‏החוסם את פעולת עצבי החישה המובילים מן העין.‏

אם נפגע רפלקס הפרשת הדמעות בתגובה לגירוי, או אם ‏בלוטות הדמעות אינן מתפקדות, העיניים אינן מתייבשות. ‏מכאן שההפרשה המתמדת של הדמעות אינה תלויה בבלוטות ‏הדמעות הגדולות - הפרשה זו נעשית על-ידי בלוטות עזר ‏קטנות השוכנות ברובן בחלק הפנימי של העפעף העליון. ‏הכמות היומית של הדמעות התמידיות היא כ- 1 מ"ל. ‏ההפרשה של בלוטות הדמעות הגדולות בעקבות גירוי פיזי ‏היא, אם כן, תגובת הגנה, תוספת הפרשה בעת חירום, והיא ‏מסייעת בשטיפת העין מחומרים מזיקים ובסילוק של גופים ‏זרים. ‏

כשההפרשה עולה על קצב ההתנדפות, הדמעות מתנקזות דרך ‏פתחים - אחד בעפעף העליון ואחד בתחתון, המתמשכים ‏לצינורות דקיקים ("תעליות הדמעות") שנפתחים לשק ‏הדמעות. מִשַׂק הדמעות מובלות הדמעות דרך צינור הדמעות ‏אל חלל האף, שם הן מתנדפות יחד עם ההפרשות של האף, ‏או שהן נבלעות דרך הלוע. כשהפרשת הדמעות גוברת, הניקוז ‏לשק הדמעות אינו מספיק והדמעות גולשות מעבר לעפעף ‏התחתון וזולגות על הלחיים.‏

‏ ‏‏‏הפרשת דמעות היא תופעה נפוצה בקרב חולייתנים יבשתיים, ‏ואולם רק בני אדם - ואולי, בספק, מינים ספורים נוספים - ‏בוכים בדמעות צער. והשאלה מדוע? מדוע בני אדם מזילים ‏פעמים רבות דמעות כשהם בוכים מצער או כאב? וזאת יש ‏לזכור: הדמעות התמידיות והדמעות בעקבות גירוי פיזי לעין ‏חשובות לתפקוד העין עצמה ולהגנתה, בעוד שלדמעות ‏האמוציונליות אין שום יתרון מבחינה זו. ‏

בוכים ללא דמעות

אך קודם שנגיע לשאלה זו, ניגע בשתי שאלות מקדימות: ‏מיהם הבוכים האחרים בדמעות צער? וכן: כלום יש בכי ‏שאינו הזלת דמעות? ‏

בעל-החיים שעליו בעיקר מצביעים כמי שמגיר דמעות צער ‏הוא הפיל. כבר צ'רלס דרווין כתב כי מגדלי הפילים ההודיים ‏בגן-החיות של לונדון טוענים שהפילים בוכים בדמעות ‏בעיתות צער. הפסיכואנליסט השנוי במחלוקת והמחבר הפורה ‏ג'פרי מוסאייף מאסון ‏‏(‏Masson‏) פירסם ספר שנקרא "כשפילים בוכים: חיי הרגש ‏של בעלי-חיים" (1995). שֵם הספר נגזר מן העדות של דרווין, ‏שהיא טענה המקובלת בקרב רבים. ‏

האם יש בכי שאינו מלווה בדמעות? - ובכן, יש ויש; בכי ‏ודמעות אינם מושגים חופפים בהכרח. ראשית, כבר נוכחנו כי ‏תינוקות בני פחות מחודש בדרך כלל בוכים - לעיתים בכי ‏קורע עד לב השמיים ולב ההורים - אך אינם דומעים.

גוזלי העופות וגורי היונקים משמיעים קולות שפירושם בקשת ‏עזרה. בכל המקרים אלה קולות חוזרים מיוחדים, גבוהי-צליל. ‏בכי קולני זה מכוון כלפי הבוגרים-המטפלים, ופועל כקריאה לעזרה שמשמיעים העוללים חסרי הישע. גורי ‏חולדות משמיעים קריאות בתדירויות של 30 קילוהרץ עד 50 ‏קילוהרץ, שהם עבורנו קולות על-שמעיים, שאיננו יכולים ‏לשמוע אותם, אך שאמא-חולדה שומעת אותם היטב-היטב. ‏לעומתם גורי כלבים מייבבים-מייללים בקולות קורעי-לב, ‏שבני אנוש לא רבים יכולים להיוותר אדישים לשִמעם. גורי ‏חולדות וכלבים, כמוהם כתינוקות אנוש, נרגעים מייד ‏כשמניחים אותם באופן שגופם בא במגע עם ההורה או ‏אחיהם לשֶגר.‏

כשתינוק בוכה פניו מאדימות, עיניו נסגרות ושרירי פָּנים ‏אחדים כמו גם שרירי הגבות מתכווצים. פיו נפתח ומשמיע ‏קולות יבבה מתמשכים וחוזרים שאינם נותנים מנוח לשומע. ‏מישהו - קרוב לוודאי האֵם - יבוא להשקיט, לנחם ולסייע. ‏בכי של תינוק כמעט תמיד מעיד על כי משהו אינו כשורה: ‏רעב, צמא, כאב, חוסר שינה, תנוחה לא נוחה, פחד, תיסכול.‏

בכי התינוק ומוח האֵם

ג'פרי לוברבאום (‏Loberbaum‏) ועמיתיו השוו, תוך שימוש ‏בדימות תפקודי בתהודה מגנטית (‏fMRI‏; וראו "מיפוי ‏פנימה", גליליאו 51), את העירור המופיע במוחן של נשים ‏בתגובה לקולות בכי של תינוק לזה הנוצר בשל קולות ‏מלאכותיים חסרי משמעות (‏Depression and Anxiety, ‎‎1999‎‏). התברר כי קולות בכי - אך לא קולות רמים אחרים - ‏גורמים אצל אימהות לפעילות בשני אזורי מוח: רכס החגורה ‏‏(‏cingulate‏) והצד הימני של הקורטקס הקדם-מצחי. רכס ‏החגורה הוא חלק מן האונה הלימבית, שהיא "ליבו" של מוח ‏הרגשות שלנו, המרכיב היותר קדום של המוח הקדמי. ‏הקורטקס הקדם-מצחי הוא מרכיב חדש הרבה יותר מבחינה ‏אבולוציונית, ומפותח בעיקר באדם. התברר כי החלק הימני ‏של הקורטקס הקדם-מצחי קשור, בין השאר, להערכת רגשות ‏לא-נעימים. מעניין כי שני אזורי מוח אלה הקשורים בתגובת ‏האֵם לקולות בכי - רכס החגורה והצד הימני של קורטקס ‏הקדם-מצחי - מופעלים גם בבוכה עצמו. כך למשל כבר לפני ‏כעשרים שנה מצא ריצ'רד דווידסון (‏Davidson‏) כי עירור ‏החלק הימני של הקורטקס הקדם-מצחי קשור לרגשות ‏שליליים ולבכי בלתי פוסק. ובאשר לרכס החגורה - במחקרים ‏שנערכו ביונקים שונים הוכח כי פעילות עצבית ברכס החגורה ‏קשורה לבכי, מחד גיסא, ולתגובת האם אל התינוק הבוכה, ‏מאידך גיסא.‏

קולות הבכי של התינוק גורמים באֵם גם להפרשת חלב. זאת ‏בעקבות מסלולים עצביים המובילים מאזורי השמע אל תאים ‏בהיפותלמוס המפרישים את ההורמון אוקסיטוצין, שהוא ‏הורמון המכווץ את השרירים בדפנות צינורות החלב שבשָד. ‏לאוקסיטוצין יש גם השפעה מוחית-התנהגותית, והוא מכונה ‏גם "הורמון אהבת האם" (וראו: "על עכברים, גברים וחיי ‏נישואין", גליליאו 5). ‏

קופי האדם בוכים גם בוכים, אלא הם עושים זאת כמו תינוקות ‏אדם רכים - בקולות בכי רמים, בעוד עיניהם נותרת יבשות. ‏עיניהם של קרובינו לאבולוציה דומעות רק בתגובה לגירוי ‏פיזי של העין. לעומת זאת, אנשים בוגרים בוכים פעמים רבות ‏בכי חרישי לחלוטין, ללא קול, ובדמעות בלבד. ‏

שיחרור ממתחים? חזרה לאיזון?‏

מדוע, אם כן, בוכים בני אדם בדמעות? מה יתרון יש לדמעות ‏הניגרות בעת צער עמוק? הסברים רבים הוצעו לתופעה ‏ייחודית זו של האדם. אלא שיש הסברים שלא נראה שהם ‏באמת מתמודדים עם השאלה. הסבר כזה הוא, לדעתי, הטענה ‏הבאה שמצאתי: התינוק בוכה כדי להשתחרר ממועקה, ‏מתחושות קשות של רעב, עייפות וכאב. והנה - ממשיך ‏ההסבר - באדם, דרך זו של שיחרור ממועקה לא נעלמת עם ‏ההתבגרות, כפי שתכונות ילדיות ("ילדותיות") אחרות נותרות ‏באדם הבוגר, כגון תווי פנים "ילדותיים" בהשוואה לקרוביו ‏קופי האדם, תופעה המכונה נֵיאוֹטֶניה. ואולם מעֵבר לתיאור ‏ולכינוי לא נראה לי שיש בכך הסבר של ממש, הצבעה על ‏יתרון הטמון בדמעות הצער.‏

מכל מקום הסבר השחרור ממועקה קשה מתיישב עם הטענה ‏המאוד מקובלת שלפיה בכי מהווה פורקן, ולאחר הדמעות ‏מרגישים יותר טוב. זכור לי אחד המסעות הקשים שערכנו ‏בנגב במסגרת התנועה, כשתרמילים העיקו על הגב, ‏שלפוחיות הציקו בכפות הרגליים, הכאב בשרירי הירך והגרון ‏ניחר מצמא. והנה, אחת החברות סיפרה שבכתה קמעה ועתה ‏היא חשה יותר טוב; היא ממש המליצה לחברותיה "תבכו ‏ותרגישו יותר טוב". הטענה מקובלת, ללא ספק, אלא ‏שבמחקרים מבוקרים התקשו החוקרים להוכיח שלדמעות ‏עצמן יש השפעה חיובית ניכרת. ‏

מצאתי גם הסבר אחר, שמתייחס יותר למנגנון. לפי הסבר ‏מוצע זה, במצב קשה, של כאב למשל, מופעלת מערכת ‏העצבים הסימפָּתֶטית, המערכת המעוֹררת - מאיצה את הלב, ‏מגבירה לחץ דם וקצב נשימה, מגבירה הפרשת זיעה. והנה, ‏כדי להחזיר את הגוף לשיווי-משקל צריכה להיכנס לפעולה ‏המערכת המרגיעה, הפָּרָסימפתטית. ואולם מאחר שהמערכת ‏המעוררת, הסימפתטית, שרויה בפעילות גבוהה, נכנסת ‏המערכת הפרסימפתטית, המרגיעה, לפעולה "בכל הכוח". כך ‏נוצר לזמן מה עודף פרסימפתטי, והדבר מתבטא בין השאר ‏בהפעלת בלוטות הדמעות על ידי המערכת הפרסימפתטית. ‏הסבר זה מתייחס למנגנון עצבי, ולמעשה מצביע על הפרשת ‏הדמעות כעל אֶפיפנומנון, תופעת לוואי של ניסיון להחזיר את ‏תפקוד הגוף לשיווי משקל על ידי הפעלה מוגברת של מערכת ‏העצבים הפרסימפתטית. ניתן אולי לתהות: אם כך, מדוע ‏כלבים ושימפנזים אינם דומעים בעקבות התרגשות גדולה? ‏מדוע רק באדם מופרשות דמעות צער?‏

המוח הדומע

הפרשת הדמעות הקבועה-המתמדת, כמו גם הפרשת הדמעות ‏בתגובה לגירוי פיזי של העין, נמצאות תחת בקרה של החלקים ‏ה"עתיקים-פרימיטיביים" של המוח, גזע המוח, והן ‏מתרחשות גם באנשים הלוקים בפגיעות מוח קשות. לעומת ‏זאת הפרשת דמעות על רקע של סערת רגשות נמצאת תחת ‏בקרה של אזורי מוח גבוהים יותר, הממוקמים בקליפת המוח ‏הגדול (הקורטקס). ואולם מרכזים אלה שבקליפת המוח ‏הגדול מתַקשרים - כך טוען וִיקרם פָּאטֶל (‏Patel‏) - עם ‏מרכזים פנימיים יותר, תת-קורטיקליים, שפעילותם קשורה ‏למצב הרוח, וכן עם המרכזים בגזע המוח האחראים לעצם ‏הפעלת בלוטות הדמעות.‏

בהקשר לכך ראוי להזכיר דיווח של מרצ'יני (‏Marchini‏) ‏ועמיתיו, נוירולוגים איטלקים, על אדם מבוגר שבשלב מסוים ‏החל לסבול מהתקפי בכי שהיו נמשכים חצי דקה עד שלוש ‏דקות, וכללו העוויות פנים אופייניות לבכי, יבבות ודמעות ‏זולגות. וכל זאת - כך דיווח המטופל - ללא אמוציות ‏מיוחדות כלשהן. קל היה לעורר במטופל את התקפי הבכי ‏הללו באמצעות דיבור. בדימות ‏CT‏ ובמיפוי כלי הדם במוח ‏‏(אַנגיוֹגרם) התגלה במוחו הרס של אזור ניכר. הרופאים ‏איבחנו התקפי בכי-ללא-אמוציות אלה כהתקפים אפילפטיים ‏חלקיים-פשוטים, לאמור - התקפים שאינם מתפשטים לכל ‏קליפת המוח ושאינם גורמים לאיבוד ההכרה או ערפולה.‏

לנקות את הגוף?‏

אך נחזור לשאלה מה המקור או התפקוד של הפרשת הדמעות ‏במצבים של צער, עצב, כאב ורגשות עזים אחרים.

‏והנה, לדמעות אמוציונליות הוצע הסבר פיזיולוגי ישיר ‏ופשוט, הסבר שרבים וטובים, כך נדמה לי, מאמינים בו: ‏הפרשת הדמעות היא מנגנון לסילוק חומרים לא רצויים מן ‏הגוף. הכוונה היא לחומרים שנוצרים בגוף בעקבות מצבים ‏אמוציונליים חזקים ומקשים את החזרה לתיפקוד תקין ויעיל. ‏בעיקרון אפשר אולי גם להעלות השערה שמדובר בחומרים ‏שמופרשים בגוף בקביעות, אלא שבעת סערת רגשות ‏השפעתם מועצמת מעבר לרצוי. מה שמושך בהסבר זה (ואולי ‏מה שדוחה בו?) הוא תכליתיותו - הדמעות כשוטפות חומרים ‏מן הגוף. החוקר ששמו קשור קשר אמיץ לתיאוריית הדמעות ‏כמסלקות מן הגוף חומרים בלתי רצויים הוא הביוכימאי ‏ויליאם פריי (‏Frey‏). פריי ועמיתיו למחקר הקרינו בפני ‏מתנדבים "סוחטי דמעות" הוליוודיים, אספו את דמעותיהם ‏ובדקו את תכולתן. כמו כן חשפו את המתנדבים שלהם לבצל ‏חתוך כדי להפיק מהם דמעות לא-אמוציונליות, דמעות תגובה ‏לגירוי העיניים. עדות הממצאים היתה ברורה: הֶרכב "דמעות ‏הבצל" היה שונה במידה ניכרת מהרכב "דמעות הסרט": בדמעות האמוציונליות נמצאו יותר יוני מַנגָן ויותר חלבונים - ‏כ- 24% יותר חלבונים! - מאשר בדמעות שהופרשו כתוצאה ‏מגירוי העיניים בפרופנתיאל-גופרי-חמצני, החומר המדמיע ‏שמשתחרר מבצל בעת חיתוכו.‏

הדמעות האמוציונליות עשירות ביוֹנֵי מַנגָן - יוני המנגן ‏בדמעות אלו יכול להיות מרוכז פי- 30 מריכוז יונֵי המנגן ‏בדם! יתר על כן, מתברר כי ריכוז יוני המנגן במוחותיהם של ‏אנשים הסובלים מדיכאון גבוה יותר מאשר באנשים שאינם ‏בדיכאון. לפיכך הטענה כי הגוף מסלק באמצעות הדמעות ‏חומרים המגבירים דיכאון נראית סבירה לגמרי ואולי אפילו ‏מתבקשת. ואף זאת: בין החלבונים שדמעות-סערת-הרגשות ‏עשירות בהם יחסית נמצא גם החלבון הקצר (פּוֹליפֶּפְּטיד) ‏ACTH‏ - הורמון אדרנו-קורטיקוטרופי, שהוא הורמון ‏המופרש מבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה) בעת מצוקה ‏ומגביר הפרשת קורטיזון מיותרת הכליה. עלייה ברמת ה- ‏ACTH‏ בדם היא עדות חזקה למצב של עקה (‏stress‏). מרטין ‏וברֶנן (‏Martin, Brennan‏) מצאו גם כי ריכוז השליח העצבי ‏‏(נוירוטרנסמיטר) סֶרוֹטוֹנין בדמעות אמוציונליות גבוה בהרבה ‏מהריכוז שלו בדמעות שהופרשו כתגובה לגירוי העין. ‏

תיאוריית הדמעות כמסלקות חומרים המגבירים את התחושות ‏הקשות כדרך לשוב לתיפקוד הולם נראית, אם כן, סבירה ‏ביותר וכמעט מוכחת. אלא שאני מבקש להעלות כאן שתי ‏השגות לגביה. ראשית, מדוע צריך להפריש דמעות כדי לסלק ‏יונים והורמונים מן הדם? שהרי גם במקרים של בכי מרובה ‏ביותר כמות הדמעות קטנה מכמות השתן הנוצר בכליות, ‏והכליות יעילות מאוד בסילוק חומרים עודפים וחומרים ‏מזיקים מן הדם - זה תפקידן העיקרי. נזכיר כי הכליות ‏פועלות ללא הפסקה, ובקצב גבוה, ומנתבות כל הזמן את ‏חומרי ההפרשה, השתן, לשלפוחית השתן שאינה אלא מיכל ‏פסולת. רוצה לומר - סילוק חומרי פסולת וחומרים מזיקים מן ‏הדם על-ידי הכליות נעשית באורח מתמיד ואיננו תלוי בריקון ‏השלפוחית. אבל זו השגה תיאורטית, ושיקולים מעין אלה ‏מטעים פעמים רבות, כשאין יודעים את כל הפרטים ‏והמורכבות של מערכות הגוף. אך להשגה זו מצטרפת השגה ‏נוספת: אם הדמעות מסייעות בסילוק חומרים המחריפים את ‏מצב הרוח הקשה, את מצב הדיכאון ואי-התפקוד, מדוע ‏בעלי-חיים אינם דומעים מצער וכאב? שהרי אותם נימוקים ‏הנראים כה משכנעים לגבי האדם תופשים, כמדומה, גם עבור ‏כלבים וחמורים, בעלי-חיים מאד אמוציונליים ללא ספק. ‏
לשתי התהיות התיאורטיות הללו מצטרף ממצא: לא נמצאה ‏עדות מחקרית לכך שאנשים שאינם בוכים בדמעות במצבים ‏של צער ועצב מתפתח בהם חוסר איזון גופני, על רקע של אי-‏סילוק חומרים מזיקים. והרי חוסר איזון מופיע בבירור ‏כשהכליות, למשל, אינן מפרישות שתן.‏

טיפות של אמינות

גישה שונה במובהק מהגישה הביוכימית-החומרית להסבר ‏דמעות הצער באדם היא הגישה החברתית, הבין-אישית. ‏חוקרים רבים מצביעים על דמעות עצב כעל שידור מצב ‏מצוקה כלפי הסובבים, שידור שנועד לעורר בסובבים רצון ‏לסייע. לפי גישה זו הדמעות רחוקות מלהיות תופעת לוואי ‏חסרת חשיבות: היפוכו של דבר, הן תופעה בעלת חשיבות ‏הישרדותית רבה, שהרי קבלת סיוע מצד הזולת בעת ששרויים ‏בעקה יכולה להיות - פשוטו כמשמעו - ההבדל שבין מוות ‏לבין חיים. השאלה שנותרת היא: מדוע בדמעות דווקא? כלום ‏לא מספיקים הקולות, קולות היבבה- היִפחה, כמו גם הבעות ‏הפנים כדי לשדר מצוקה וצורך בסיוע מן הזולת? אכן, זו ‏השאלה. אלא זאת: התברר כי קולות יפחה קל יחסית לחקות, ‏וכך גם הבעות פנים. כלומר - ניתן להביע הבעות בכי אלו לא ‏כביטוי אמיתי של תחושות מצוקה, אלא מתוך שיקול ערמומי, ‏נצלני, כדי לזכות בקלות בסיוע מצד הזולת. ואולם קשה מאד ‏להזיל דמעות לא כנות. הדמעות - כך גורסת תיאוריה זו - הן ‏אישור לאותנטיות של הרגשות ולצורך אמיתי בסיוע. יתר על ‏כן, הבעות בכי אינן תמיד חד-משמעיות, ולעיתים ניתן לפרשן ‏כהבעות צחוק. ואכן נערך ניסוי שבו הקרינו בפני מתנדבים ‏תמונות של אנשים בוכים בדמעות - לנבדקים לא היה שום ‏קושי לזהות עצב וצער אצל הבוכים. אז סילקו מן התמונות, ‏באמצעות תוכנת מחשב, רק את הדמעות. עתה התקשו ‏הנבדקים בזיהוי מצב רוחם של הבוכים שבתמונות.‏

יש חוקרים המציינים כי עצם מראה הדמעות גורם אי-שקט, ‏תחושה רעה, אצל המתבונן, ולפיכך הוא משקיע מאמצים ‏בניסיון למנוע את מראה הדמעות, וזאת בדרך של סיוע וניחום ‏הבוכה.‏

על אצבעות ודמעות

אך הסבר מעניין במיוחד, לדעתי, למקורן האבולוציוני של ‏הדמעות מצאתי במאמר קטן, ומעט משונה - הוא נכתב, ‏כנראה, על ידי שלושה קרובי משפחה, ולמרות שעיקרו ‏התנהגותי-פסיכולוגי מחבריו הם אופתלמולוגים, רופאי ‏עיניים. ‏

חואן מורובה (‏Murube‏) ושני עמיתיו, שגם שם משפחתם ‏מורובה, ממרפאת עיניים בבית חולים במדריד, פירסמו מאמר ‏שמבקש להצביע על המקור של הפרשת דמעות אמוציונלית. ‏הם חילקו שאלונים ל- 164 סטודנטים לרפואה, נשים וגברים, ‏וביקשו מהם לציין אירועים בהם בכו לאחרונה בדמעות. בין ‏שאר הפרטים שנתבקשו המשתתפים לציין - מהם הרגשות ‏שחשו בעת הבכי. המשתתפים תיארו בסך הכול 465 אירועי ‏בכי בדמעות, והחוקרים ניתחו את הרגשות בכל אירוע ואירוע ‏בניסיון למצוא מכנה משותף לכל אירועי הזלת הדמעות. ‏לטענת החוקרים, רגשות רבים ושונים מלווים מצבים של בכי ‏בדמעות, ביניהם רגשות "שליליים" אך גם רגשות "חיוביים". המכנה המשותף היחיד - לטענתם - בכל אירועי הבכי ‏בדמעות הוא יחס של עזרה בין הבוכה לבין הזולת: צורך ‏בעזרה ובקשתה, או רצון להגיש סיוע לזולת.‏

מה הקשר שבין בקשת עזרה לבין טיפות נוזל המתגלגלות מן ‏העיניים? החוקרים טוענים כי המקור האבולוציוני של ‏הדמעות האמוציונליות הוא הפרשת דמעות כתגובה לגירוי ‏העין. נניח שהתיישב גוף זר על פני לחמית העין שלך. אתה ‏חש כאב עז ומעווה את פניך, והעיניים דומעות בניסיון לסלק ‏את הגוף הזר. אמא שלך, אחיך ואולי חברך הטוב הנמצאים ‏לידך מבחינים במצב בו אתה שרוי, באים, מתבוננים ו... ‏מסלקים בעדינות, באצבעותיהם, את הגוף הזר. איזו הקלה! ‏והנה: בעלי חיים אין להם אצבעות שמסוגלות להגיש עזרה ‏כזו לזולת. טופריה של כלבה רק יזיקו לעיני הגור אם תנסה ‏להוציא מהן גוף זר, כך גם פרסת הסוסה לסייח. אבל אצבעות ‏האדם הן מכשירים עדינים, והן יכולות להגיש עזרה מעין זו. ‏בכי בדמעות כשאתה זקוק לעזרת הזולת, לאמפתיה שלו, עקב ‏מצב קשה שנקלעת אליו ללא כל קשר לעיניים, בכי כזה - הם ‏טוענים - אינו אלא הרחבה של הפרשת דמעות הגורמות ‏לזולת להוציא בדחילו ורחימו מעינך גוף זר, מסוכן ומציק ‏ומדמיע. הפרשת דמעות בכל מקרה שאתה זקוק לעזרת ‏הזולת, פיזית או נפשית, כהרחבה להפרשת הדמעות המשדרת ‏צורך בעזרת הזולת עקב פגיעה בעין. ‏

הסבר זה מקשר בין ייחודו של האדם כבוכה בדמעות ‏אמוציונליות לבין ייחודו כבעל אצבעות יעילות בביצוע ‏מטלות עדינות ביותר, וכן עם עובדת היותו של האדם יצור ‏חברתי-לעילא. אבל לאדם, נדמה, ייחוד רלוונטי נוסף: פניו, ‏לפחות סביב העיניים, חלקות מפרוות שיער, כך שכל טיפת ‏דמעה זולגת נראית בבירור. גם אצל העבדקנים שבינינו אין ‏הזקן מגיע ממש עד לעיניים.‏

ומדוע דומעים כשאין מבקשים סיוע כי אם להפך - כשחשים ‏אמפתיה ורצון להגיש עזרה? ובכן, כאן הפרשת הדמעות היא ‏הרחבה של תגובת הדימוע מתוך אמפתיה לזולת שלו נדרש ‏הסיוע.‏

ולבסוף, זוכרים את הפילים? אותם יונקי ענק שיש הטוענים כי ‏גם הם בשעת צער וכאב בוכים בדמעות? אולי צירוף מקרים - ‏אבל אולי לא - הוא שפיל מצויד בחדק שקצהו עדין וגמיש ‏ויכול לשמש ממש כמו אצבע יעילה, שפניו חסרות פרוות ‏שיער, ושהוא בעל חיים המצטיין בחיי חברה ודאגה הדדית. ‏

הערות

‏1 המונח המקובל הוא "הפרשת הדמעות הבסיסית". אלא ‏שלמילה "בסיסי" שתי משמעויות: משהו המונח בבסיס ‏הדברים, וגם "הפוך מחומצי", כלומר בעל דרגת חומציות ‏‏(‏pH‏)‏‎ ‎גבוהה מ- 7.0 . מאחר שהדמעות הן בסיסיות מבחינת ‏דרגת החומציות, כדי למנוע אי-הבנה לא יכונו כאן הדמעות ‏המופרשות באופן קבוע "דמעות בסיסיות", אלא דמעות ‏קבועות, או תמידיות.‏‏ ‏

‏2 הלחמית, לחמית העין, היא רקמה רירית המכסה את הצד ‏הפנימי של העפעפיים, וכן את החלק הגלוי של לובן העין - ‏לאמור: את החלק הגלוי של העין פרט לקרנית השקופה.‏

‏3 גוף זר, כגון גרגר חול, שמונח על גבי הלחמית מכונה בשפת ‏יומיום "גוף זר בעין". ואולם מאחר שגוף זר, כמו רסיס ‏למשל, יכול אמנם לחדור חלילה לתוך העין פנימה, חשוב ‏להבחין בין שני המצבים.‏

ביבליוגרפיה:
כותר: מה דומעות עינייך?
מחבר: עצמון, צבי
תאריך: מרץ 2003 , גליון 55
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. צבי עצמון הוא העורך המדעי של "גליליאו".
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית