הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה


מסע סנחריב
מחבר: פרופ' אלכסנדר רופא


י"ל מאגנס
חזרה3

משעה שנולדה, תחת רישומם של המאורעות, ההיסטוריוגראפיה הנבואית, היא שאפה להקיף תקופות והתרחשויות נוספות, כדי להוכיח שוב ושוב את התיזה שלה. מובן שלא תמיד נמצא לה חומר מתאים להוכיח על פיו את השקפתה, מעין החומר המופתי של הנבואות על אחאב ומהפיכת יהוא. לפיכך היא נזקקה לא פעם ל"עריכה" מסוימת של החומר ההיסטורי שהיה ברשותה. עריכה כזאת אף נעשתה בלי קושי, אם היו הידיעות ההיסטוריות שלפני המחבר מקוטעות ולא ברורות די הצורך; כי במקרה כזה הצטרך ההיסטוריון ממילא להשלים את התיאור, וניתן לו להשלימו על-פי השקפותיו הוא. מצב זה קיים, כפי הנראה, בסיפור מסע סנחריב, במל"ב י"ח, יג-י"ט, לז1.

נראים הדברים שסיפור זה איננו יצירה אחידה2. ראשית, קיימת אי התאמה מסוימת בין המסופר בי"ח, יד-טז, על כניעת חזקיהו והעלאת המס שלו לסנחריב, לבין המשך הסיפור, ממנו יוצא שחזקיהו עמד במרדו, ירושלים לא נכנעה, וסנחריב חזר בבושת פנים לנינוה. אמנם, אפשר לתרץ את הסתירה הזאת בכך שמדובר בשני שלבים שונים של המסע: סנחריב השים עצמו כמתרצה וקיבל את המנחה ואחר כך ניסה בכל זאת לכבוש את העיר ולהגלות את יושביה3. אולם בהמשך הסיפור (י"ח, יז ואילך) אין רמז למרמה אשורית מעין זו. מאידך גיסא, מתייחדים פס' יד-טו משאר הסיפור כשהם נוקטים בשם חזקיה (ולא חזקיהו); אופיים הוא אנאליסטי (פס' טז נראה כלקוח מכרוניקה של המקדש) ולא מסוג סיפורי הנביאים. הם שייכים כנראה למקור נפרד4.

יתרת הסיפור, י"ח, יז – י"ט, לז, אף הוא, כנראה, יצירה מורכבת. ניתן לסמן בו את הכפילויות הבאות: פעמיים באה משלחת של סנחריב לדרוש את כניעת חזקיהו (י"ח, יז; י"ט, טב); פעמיים הגיב חזקיהו בפנייה אל ה' במקדש (י"ט, א; יד-טו); ופעמיים נענה לו ה' באמצעות ישעיהו (י"ט, ו-ז; כ-לד). כפילויות כאלה ידועות היטב בספרות המקראית והן מעידות על-פי רוב לא על הישנות המאורעות, אלא על גרסאות שונות של מעשה אחד, אשר שורשרו יחדיו לרצף סיפורי יחיד5. על יד הכפילויות קיימות גם סתירות או אי-התאמות. בי"ח, כב, כה, טוען רבשקה כי חזקיהו חטא לה', וה' שלח את סנחריב להעניש את הארץ. לעומת זאת טוענים האשורים בי"ח, לבב-לה; י"ט, י-יב, כי ה' הוא אין אונים כמו אלהי הגויים ולא יוכל להציל את ירושלים מיד אשור, ועל כך משיב חזקיהו בתפילתו (י"ט, ד; טו-יט). אי-התאמה קיימת גם בתוכן נבואת ישעיהו: בי"ט, ז מבטיח ישעיהו כי מלך אשור ישמע שמועה וישוב לארצו, ואולם בי"ט, לד הוא ניבא על הגנת ה' על ירושלים (השווה יש' ל"א, ה), ומזה משתמע כי אכן יעלה סנחריב מלכיש אל בירת יהודה. יש כאן אפוא די חומר כדי להטיל ספק באחידות הסיפור.

שאלה בפני עצמה היא עניין התגשמות נבואותיו של ישעיהו. אמנם ידוע הדבר, שאין דברי הנביאים מתגשמים תמיד, ודוגמאות רבות לכך יש בספרות הנבואה6. אולם שונה המצב בסיפור הנוכחי. כאן יוחד מקום רב-חשיבות לדברי ישעיהו, משום שהמחבר שאף להדגיש את התאמתות נבואותיו. והנה מפליא הדבר שדווקא נבואתו הראשונה – "הנני נותן בו רוח, ושמע שמועה, ושב לארצו, והפלתיו בחרב בארצו" (י"ט, ז) – אינה מתגשמת. ליתר דיוק, לרגע נראה שהיא מתחילה להתגשם במה שמסופר "וישמע אל תרהקה מלך כוש לאמר: הנה יצא להלחם אתך וישב..." (י"ט, ט)7; ואולם אם תחילתו זו של הפסוק נראית כהתגשמות הנבואה בפס' ז, הרי המשכו – "וישלח מלאכים אל חזקיהו לאמר" (י"ט, טב) – פתח את סדרת הכפילויות שהזכרנו: שוב משלחת אשורית אל חזקיהו! מכאן למדו חוקרים8 כי בי"ט, טב מצויה נקודת החיבור בין שתי נוסחאות של מעשה סנחריב, וכי הסיפור הראשון שנקטע בי"ט טא, במלים "וישמע אל תרהקה מלך כוש לאמר הנה יצא להלחם אתך וישב...", נמשך והולך בי"ט, לו-לז: "ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בננוה. ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'". בכך מקבלת נבואתו המפורטת של ישעיהו בי"ט, ז את התגשמותה המדויקת ושני סיפורים על מסע סנחריב מובדלים בבירור זה מזה: הראשון כולל את י"ח, יז – י"ט, טא, לו-לז, ואילו השני כולל את י"ט, טב-לה.

כך פתרה תורת התעודות את שאלת חיבורה של פרשת סנחריב, תוך הסתמכות על כפלי המעשה הבולטים שבפרשה. מבחינת הסגנון לא ניתן למצוא הבדלים בין שני הסיפורים, אולם ניתן לאפיין אותם מבחינת העובדתיות שבתיאורים. הסיפור הראשון עשיר בפרטים היסטוריים. הוא יודע את שמות שרי סנחריב, את שמות שרי חזקיהו שנפגשו עמם, ואת מקום המפגש (י"ח, יז-יח). הטענות שבפי השרים האשוריים הן טענות פוליטיות ממשיות בנוסח הימים ההם9. הם מלגלגים על פזיזותו של חזקיהו במעשה המרידה שלו (י"ח, כ) ועל עזרת מצרים (י"ח, כא, כד); הם מזכירים את חולשת צבא יהודה (שם, כג), ואת הרעב והצמא שהעיר ירושלים צפויה להם במצור (שם, כז); הם מפתים את העם לזנוח את המלך ולהיכנע, בהבטחה של חיי שפע ושלווה בגלות (שם, כט, לא, לבא). בנאום נכנסים שרי מלך אשור אף לפרטי תיקוניו הדתיים של חזקיהו, ריכוז הפולחן בירושלים, ומתארים אותו כמעשה של כפירה וחילול הקודש (שם, כב) אשר בגללו שלח ה' את סנחריב להעניש את יהודה (שם, כה). לעומתו, בסיפור השני אין כמעט דבר מכל זה. שליחי סנחריב הם "מלאכים" בלתי ידועים; הם מביאים "ספרים", היינו מכתבים, ובתוכם דברי חרפה וגידוף נגד ה'. חזקיהו פורש את הספרים לפני ה', מתפלל אליו ומבקש להגיב על נאצותיו של סנחריב למען שמו בכל ממלכות הארץ. מותר לומר שהסיפור הראשון הוא תיאור היסטורי של מאורעות מדיניים, ואילו הסיפור השני תיאר את כל הפרשייה כמסכת תיאולוגית: התנגשות בין מלך אלילי כופר ובין ה' אלוהי כל הארץ.

אולם האיפיון הזה גופו מעורר ספק בתורת התעודות בניסוחה הנוכחי. שהרי החירוף והגידוף נגד ה' אמנם אופייניים לסיפור השני, אך מצויים גם בסיפור הראשון. הם מופיעים בי"ח, ל, לבב-לה; י"ט, ד, ו ומשמשים כנראה גורם לסימני האבלות שנוהגים חזקיהו ושריו לפי י"ח, לז; י"ט, א-ב. אולם החירוף, כשהוא מופיע בכתובים שבסיפור הראשון, הריהו סותר לאחת מן הטענות של רבשקה, לפיה ה' הוא השולח את סנחריב בארץ יהודה (י"ח, כב, כה). הווי אומר שיסוד החירוף והגידוף בסיפור הראשון שייך לשכבה משנית, שכבת עריכה שבו. נמצא אפוא שהרצף הנוכחי לא נוצר מאיחוי של שתי תעודות נפרדות בידי עורך, אלא בדרך אחרת: מחבר הסיפור השני גם ערך את הסיפור הראשון ותוך-כדי כך שכתב אותו במידה רבה10.

במסגרת הדיון הנוכחי חשוב בעיקר הסיפור הראשון. עושר הפרטים הכלולים בו והעושים רושם מהימן מלמד שהוא לא נכתב זמן רב מדי אחרי מסע סנחריב. אך הזכרת תרהקה מלך כוש מעידה שהסיפור נתחבר לפחות חמישים שנה אחרי המסע הזה. תרהקה עלה לשלטון בשנת 690/89, בהיותו בן 21, ומלך עד שנת 664. הוא היה איש ריבם של יורשי סנחריב, אסרחדון ואשורבניפל מלכי אשור, במסעותיהם לתוך מצרים, החל משנת 675. הזכרתו בסיפור זה היא אנאכרוניזם; ואנאכרוניזם כזה אפשרי כאשר רישומו של תרהקה היה עדיין עז, ומאידך גיסא כבר לא היו אודותיו ידיעות בדוקות. חיבור הסיפור בשנת 650 בערך, זמן קצר אחרי סוף מלכות תרהקה, נראה כמתקבל על הדעת.

איחורו של הסיפור מסביר במידת-מה את עיוות הפרספקטיבה ההיסטורית שבו. מסעו של סנחריב ליהודה היה בשנת מלכותו הרביעית, היא שנת 701 לפסה"נ. חזקיהו נפטר זמן קצר אחרי כן, בשנת 11698. ואילו סנחריב הוסיף למלוך בלי פגע עד שנת 681. התיאור בסיפור הנוכחי, שסנחריב שב לארצו ונפל שם בחרב, מצרף יחדיו מעשים שאירעו בהפרש של עשרים שנה! המחבר היה מדייק יותר בתיאורו ההיסטורי לו תיאר את פטירתו של חזקיהו כתוצאה משברון הלב שגרמה לו השואה שבאה על ארצו בגלל ההרפתקאה הפוליטית שלו!12 מסתבר אפוא שהסיפור אמנם נבנה על מקורות היסטוריים מהימנים שעמדו לרשות מחברו, אבל המגמה שבו, להצביע על התגשמות דברי הנביא לכל פרטיהם, גורמת לשיבוש זמנים וסדריהם. ביסודו של דבר אין לפקפק בכך כי במשבר של שנת 701 עמד ישעיהו לימין חזקיהו וניבא להצלת ירושלים. הוא אף ניבא על מפלה על-טבעית של אשור (יש' ל"א, ד-ט). מסתבר גם שעיקר נבואתו, הנסיגה האשורית הפתאומית, התאמת. לפיכך היתה הצדקה להיסטוריונים מחצר המלך – טיב ידיעותיהם מעיד על מצאם – לתאר את המאורעות כהתגשמות דבר הנביא. אולם מסתבר שהם ביקשו יותר מזה: הם שאפו להתאמתות בפרטי פרטים, ועל כן כיוונו מול הנבואה "והפלתיו בחרב בארצו" את ההגשמה "ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב". זהו אותו אימפולס של דיוק בפרטי הנבואה, שנתן אותותיו גם בתיאור התגשמות דברי אליהו עם מהפיכת יהוא.

פרשייה זו של היסטוריוגראפיה נבואית היתה סיפור שלם בפני עצמו. מה ראה העורך המעבד להוסיף עליה את גרסתו, זו הנתונה מי"ט, טב ואילך? מסתבר שהוא רצה להשלים את המקור שלפניו בחומר שהיה בידו ועל-ידי הטעמת רעיונותיו. החומר שבידו כלל קודם כול את שירת הלעז נגד מלך אשור (י"ט, כא-לא). בשירה זו מצויים מטבעות לשון וסגנון טיפוסיים לישיעיהו בן אמוץ. בייחוד טיפוסיים לו הפולמוס נגד התפארות המלך האלילי (השווה יש' י', ה-טו). הרעיון שה' הוא הגורם הראשון לכל המתרחש ושהוא קבע את מהלך הדברים עוד לפני זמן רב (השווה יש' כ"ב, יא) וההבטחה כי הנה ה' עומד להעניש את מלך אשור (יש' י'; יב; י"ד, כד-כז; ל', כז-לג; ל"א, ח-ט). ועם זאת קיים הבדל: בפרקי הנבואה מדבר ישעיהו על נפילת אשור בארץ-ישראל, ואילו בשירת הלעז הוא מדבר על כפייתו לשוב לארצו. עוד פחות מתאים לבן אמוץ הרמז שיש בשירה לכיבוש מצרים בידי אשור (י"ט, כד). מבצע צבאי זה החל רק בשנת 675, בימי שלטונו של אסרחדון (681-669), והושלם בידי אשורבניפל (669-629), עם כיבוש נא-אמון בשנת 663. נמצא ששירת הלעז על אשור לא נוסחה בידי ישעיהו עצמו, אלא בידי אחד מתלמידיו, דור אחד או שניים אחריו, על סמך דברים ורעיונות שקיבל מן הנביא13.

בין שירת הלעז לדברי הפרוזה של הסיפור השני קיים קשר דיאלקטי. שירת הלעג ענתה על מה שכונה כחירופיו וגידופיו של השליט האשורי. ואולם את הגידופים הללו היא תופסת בצורה מיוחדת ומקורית: אלה הם דברי התפארותו של מלך אשור על אודות מסעותיו וניצחונותיו. בהתפארות זו היה גידוף, משום שהוכחשה בה מכללא פעולתו של ה'. בפרוזה של הסיפור השני, לעומת זאת, נתפס הגידוף בצורה פשטנית יותר: כהכחשה מפורשת של יכולתו של ה' וכהשוואתו לשאר אלהי העמים הנכבשים (י"ט, י-יב, טו-יט). תפיסה זו נראית כתולדה של התפיסה הראשונה. התפיסה הראשונה היתה פרי הגות נועזת ועמוקה, טבועה בחותם בית מדרשו של ישעיהו בן אמוץ. לעומת זאת, התפיסה השנייה אינה יודעת כל גיוון משמעות שהוא של מושג הגידוף ותופסת אותו בצורה הכללית ביותר כסתם התרסת דברים כלפי מעלה. נמצא שהמסורת ששמה בפי סנחריב ורבשקה את הגידוף של ביטול כוחו של ה' נולדה בזמן מאוחר ביחס, מתוך הבנה פשטנית של שירת הלעז ע"י תלמידי בן אמוץ.

קביעת זמן חיבורו של הסיפור השני קשה עוד יותר מזו של הסיפור הראשון. אולם ניתן לשער שאם נוצרו הסיפור הראשון ושירת הלעז במחצית המאה השביעית, הרי הסיפור השני נוצר שוב זמן רב אחריהם, בידי מחבר שלא הסתפק מבחינה תיאולוגית בחומר שהיה לפניו. ובאמת נראה הפולמוס בדבר יכולתו או אי-יכולתו של ה' להושיע כמשקף את לבטיהם של בני הגלות: הם עמדו בפני הטענה השגורה שחורבן ירושלים וגלות יהודה מוכיחים את אי-יכולתו של אלוהיהם (השווה יחז' ל"ו, כ; יש' מ"ח, יא). בתשובה על כך הם יכלו להצביע על התשועה בעבר, שבה נענשו מגדפי ה', ועל התשועות שעוד תבואנה. מסתבר אפוא שמחבר הסיפור השני, שגם ערך את כלל סיפור סנחריב, כתב את חיבורו לאחר חורבן ירושלים, לקראת אמצע המאה השישית לפסה"נ.

מבחינת תולדות הסיפורת הנבואית מציג עיבודו של סיפור סנחריב תופעה מעניינת. הסיפור הראשון כולל רק נבואה קצרה של ישעיהו, נבואה שעובדה כנראה במקצת כדי להתאימה אל המאורעות. ועם זאת עומד ישעיהו במרכזו של הסיפור. בשעה של משבר קשה פנה אליו המלך המיואש וביקשו להתפלל "בעד השארית הנמצאה" (י"ט, ד); ישעיהו עודד אותו בנבואתו להמשיך במלחמה; נבואתו התגשמה וירושלים ניצלה בזכותו מכניעה וגלות. הסיפור השני, לעומתו, נתייסד על חומר ישעיני עשיר הרבה יותר. לפיכך תופסת בו נבואת ישעיהו מקום רחב. בכל זאת אין ישעיהו עומד עוד במרכזו של הסיפור. המלך אינו פונה אל ישעיהו, אלא מתפלל במישרין אל ה'. נבואת ישעיהו היא תשובת ה' לתפילה זו. אולם הנבואה איננה מתואמת לחלוטין עם המאורעות שלאחר מכן. בעיקרו של דבר, בשלושת הנאומים – נאום סנחריב על-ידי שליחיו, נאום חזקיהו במקדש ונאום ה' מפי ישעיהו – ישנו נושא מרכזי אחד: ההתמודדות בין סנחריב לבין ה' על מלכות העולם, התמודדות שבה מנצח ה'; לו המלה האחרונה ולו גם הגבורה להבריח את מלך אשור. הסיפור הנבואי פרץ תוך-כדי גידולו את מסגרתו הוא: זה איננו עוד סיפור על אמיתות הנביא, אלא סיפור על אמיתות ה' כפי שהיא מוכחת במלחמותיו ותשועותיו בתולדות ישראל. ההיסטוריוגראפיה הנבואית פינתה במשך הזמן את מקומה לסיפור סוטריולוגי: תשועת ה' לישראל.

הערות

  1. נוסח מקביל, מעובד בחלקו, נמצא ביש' ל"ו-ל"ט. לא נטפל בהשוואת הנוסחים ונסתמך רק על הנוסח שבספר מלכים. למרות הסתייגותו של אורלינסקי (ראה: H. Orlinsky, The Kings-Isaiah Recension of the Hezekiah Story”, (JQR 30 [1939/40],pp. 33-49 הנוסח שבספר מלכים קרוב יותר למקור; וראה גם להלן, פרק ז', סעיף 5.
  2. אני חוזר כאן בקיצור-מה על מה שכתבתי בספרי: האמונה במלאכים במקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 218-103, ושם גם הרבה ספרות קודמת. בהערות כאן תצוטט בעיקר ספרות נוספת.
  3. כך באחרונה עוד חי"מ גבריהו, "מלחמת סנחריב בחזקיה וישועת ירושלים", ע"ז לדוד... מוגש לדוד בן-גוריון, ירושלים התשכ"ד, עמ' 375-351. מדבריי להלן יתברר מדוע לא אוכל לקבל גם את ההצעה האחרת של גבריהו, שיש כאן סיפור אחד על שתי משלחות.
  4. ראה דברי מיינהולד, שגם דחה בדברי טעם את האפשרות שמל"ב י"ח, יג-טז מתאר מעשה קודם כלשהו, מימי סרגון, של מרידת חזקיהו וכניעתו: J. Mein-hold, Die Jesajaerzählungen – Jesaja 36-39, Göttingen 1898.
  5. דוגמאות מפורסמות הן שלושת הסיפורים על האם שנשבתה אצל מלך זר (בר' י"ב, י-כ; כ'; כ"ו, ו-יא), שלושת הסיפורים על המלכת שאול (שמ"א ט', א-י', טז; י', יז-כז; י"א), שני הסיפורים על נפילת שאול בידי דוד (שמ"א כ"ד; כ"ו), ובספרות הנבואה – שני הסיפורים על המשלחת של צדקיהו אל ירמהי (יר' כ"א, א-ז; ל"ז, ג-י).
  6. נקודה זו הוטעמה הרבה על ידי י' קויפמן, כגון בתולדות האמונה הישראלית, כרך ג', תל-אביב תש"ח, עמ' 32-27.
  7. ראה: H. haag, “la campagne de Sennacherib contre Jerusalem en 701”, RB 58 (1951), 99. 359-348, ad p. 356.
  8. ראשון היה, כפי הנראה, שטאדה; ראה: B. Stade, “Miscellen, ZAW 6 (1886). Pp. 122-189.
  9. חומר חשוב הביא 'ציילדס. ראה: B.S. Childs, Isaiah and the Assyrian Crisis (SBT 2nd ser. 3), London 1967, pp. 80-85.
  10. ידו של העורך ניכרת גם במקומות נוספים. הפסוק י"ח, ל הוא ניסוח מחודש של י"ח, כט. בסיפור המקורי דיבר רבשקה על אי-יכולתו של חזקיהו להציל, בשכבת העריכה – על אי-יכולתו של ה'. באותו אופן חל חילוף נושא משונה בין י"ח, לד ובין י"ט, יג. מלכי חמת, ארפד וספרוים, שעליהם כנראה דיבר רבשקה, הוחלפו באלהי חמת, ארפד וספרוים. הטענה המדינית היתה לנאצה דתית. במבט ראשון נראה הדבר משונה שמספר הסיפור השני יהיה גם עורך; הרי היה ביכולתו לערוך את הסיפור הראשון לפי תפיסותיו, בלי לכפול אותו! ואולם דרך זו היתה קיימת בשבילו רק באופן תיאורטי: בידיו היתה מסורת – שירת הלעג (י"ט, כא-לא) וסיפור על פה על מסע סנחריב וכל הכרוך בו. הוא לא ראה עצמו חופשי לעשות במסורת שבידו ככל העולה על רוחו.
  11. ההשקפה המאחרת את סוף מלכות חזקיהו עד שנת 686, ומאפשרת בכך את קיומו של מסע נוסף של סנחריב (משנתו הרביעית, כלומר 701) "בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו". כיוון שחזקיהו מלך 29 שנים, תהיה שנתו האחרונה ב-686. השקפה זו יוצגה היטב על-ידי הורן: S.H. Horn, “The Chronology of King Hezekiah’s Regin”, AUSS 2 (1964), pp. 40-52;" Did Sennacherib Campaign Once or Twice against Hezekiah?”, AUSS 4 (1966), pp. 1-28. על כך כבר השבתי בספרי האמונה במלאכים (לעיל, הערה 34), עמ' 204 והערה 37.
  12. שחזור מעניין של המסע, המצמצם את החורבן לשפלת יהודה וארץ בנימין הוצע באחרונה על-ידי נדב נאמן; ראה: N. Na’aman, “Sennacherib’s Campaign to Judah and the Date of the lmlk Stamps”, VY 29 (1979), pp. 68-86.
  13. ראה על כך: א' בירם, "המאורעות ביהודה ובירושלים בשנת 701 וכו'", ספר ש' דים – מאמרים בחקר התנ"ך, ירושלים תשי"ח, עמ' 228-250, בעמ' 248-250.
ביבליוגרפיה:
כותר: מסע סנחריב
שם  הספר: סיפורי הנביאים : הסיפורת הנבואית במקרא - סוגיה ותולדותיה
מחבר: רופא, אלכסנדר (פרופ')
תאריך: תשמ"ו
הוצאה לאור: י"ל מאגנס
הערות: 1. מהד' ב מתוקנת ומעובדת. ‬
הערות לפריט זה: 1. פריט זה לקוח מתוך פרק ה' בספר.