הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרוןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מעגל השנה


תקופת טבת
מחברת: מתיה קם


מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית קרן אבי חי
חזרה3

טבת - והחורף

חלוקת השנה לארבע תקופות, ארבע עונות חקלאיות,(1) מופיעה במקורות חז"ל(2) מלפני כ- 1,500 שנה. על פי חלוקה זו, כל תקופה נמשכת שלושה חודשים, וחודש טבת מציין את תחילתה של התקופה השנייה בשנה – אחרי תקופת תשרי. תקופה זו היא עונת החורף, שראשיתה בחודש טבת, והיא כוללת את החודשים טבת, שבט ואדר.(3) מקורות אחרים מחלקים את עונות השנה בצורה קצת אחרת, ומקדימים את תחילת עונת החורף לאמצע חודש כסלו.(4)
חשוב לציין, כי בתקופת המשנה והתלמוד, נקבע הַמַּעֲבָר מעונה לעונה לא רק על פי מזג האוויר, אלא גם על פי היחס שבין אורך היום לאורך הלילה.
בחודש טבת (בתאריך 21 או 22 בדצמבר) חל היום הקצר ביותר בשנה – והלילה הארוך ביותר, וגם – "יום שישי הקצר": יום שישי הקרוב ליום הקצר ביותר בשנה.
דרך אגב: המילה חורף נזכרת כבר במקרא – בסיפור המבול שבספר בראשית, אף על פי שהמבול שעליו מסופר בספר בראשית לא היה בחורף. לסיפור הזה נחזור (בקצרה) בהמשך.

(1) במסורת היהודית קיים קשר הדוק בין חודשי השנה ובין העונות, ולכן לוח השנה העברי מבוסס גם על שנת ירח וגם על שנת שמש. כדאי לקרוא: "הזמן ולוח השנה".
(2) חז"ל - חכמינו זכרם לברכה: כינוי לחכמים, למנהיגים, שפעלו בארץ ישראל ובבבל במשך כ- 700 שנה, מן המאה ה- 1 ועד המאה ה- 7 לספירה. כלל יצירתם נקראת בפינו "ספרות חז"ל", ובה נכללים המשנה, התלמוד וקובצי מדרשים.
המושג חכם-חכמים בלשון חז"ל, פירושו: מי שבקי ומלומד בתורה (התורה שבכתב והתורה שבעל פה), שבזכות למדנותו וידענותו קנה לו מעמד של מנהיג רוחני.
(3) כדאי לקרוא: "חודשי השנה בלוח העברי".
(4) "חצי כסלו, טבת וחצי שבט – חורף" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קו עמוד ב).

טבת – גשם, בוץ וקור (ושלג)

שם החודש, טבת, הגיע אלינו מבבל,(1) ופירושו: ששוקעים בו (בשפה האכדית(2) tebitu) - והכוונה כנראה לעיצומו של החורף, לחודש שבו הגשמים מציפים את הדרכים והשדות. בארץ בבל, שבה זורמים הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, הייתה בעיה קשה של הצפות ובוץ בעונת החורף – וכנראה במיוחד בחודש טבת.
"קור – זו תקופת טבת", כך נאמר במדרש אגדה קדום.(3) ישראל היא ארץ חמה, אבל את חודש טבת מאפיינים גם בישראל גשם, רוח ובוץ – ואפילו טמפרטורות נמוכות, הגורמות לעתים לברד, ולעתים נדירות – גם לשלג.
בחורף קר, הטמפרטורות בהרים הגבוהים – דוגמת הרי ירושלים וצפת – יורדות מתחת לאפס, והמקומות הגבוהים מתכסים במעטה לבן של שלג.
רופא יהודי קדום בשם אסף הרופא(4) העלה על הכתב כמה עצות רפואיות מועילות לחודש טבת:

"ראוי להאכיל בו כל אוכל מדושן ממשמני הבקר (=הבשר),
ולשתות ממתקים (=משקה מתוק: דבש או תירוש)...
ולהרבות במרחץ (=רחצה במים חמים)."(5)

(1) על הקשר בין בבל לשמות החודשים – כדאי לקרוא: "חודשי השנה בלוח העברי".
(2) אכדית: אחת מן השפות השמיות הקדומות ביותר, שהייתה מדוברת בעת העתיקה באשור ובבבל.
(3) פרקי דרבי אליעזר, "חורב" פרק ז. הספר נכתב כנראה באחת מארצות האיסלאם בתחילת ימי הביניים, המאה ה- 8 לספירה.
(4) אסף הרופא חי כנראה בבל בסוף תקופת המשנה והתלמוד. על שמו נקרא בית החולים "אסף הרופא" בצריפין.
(5) ז' מונטנר, מבוא לספר אסף הרופא, ירושלים תשי"ח – 1958, עמ' 163. בתוך: י' רוזנסון, מדרש חודש וטבעו – על מעגל השנה במקורות ישראל, מכון ארץ חפץ, תשס"א–2001, עמ' 124.

רק לא בטבת...

כאמור, חודש טבת מתאפיין במזג אוויר חורפי: גשמים – ולפעמים גם ברד (ושלג), הצפות ובוץ רעמים וברקים – רוח וקור. בזמנים קדומים היו לבני האדם אמצעים מועטים ומוגבלים להתגוננות מפני מזג האוויר, והקור היה סכנה של ממש לאדם: על פי מקורות חז"ל, אנשים באותה עת ששהו בחוץ בתקופת טבת היו חשופים לסכנת מוות: בתלמוד הירושלמי נאמר, כי 99% מן האנשים – מתו בגלל הקור הגדול.(1)
האגדה מספרת, כי אלוהים ריחם על עם ישראל גם כשהיו ראויים לעונש הגלות, ולכן קבע שלא ייצאו מארץ ישראל לגלות בתקופת טבת:

"אמר (אלוהים):
אם אני מַגְלֶה אותם (=שולח אותם לגלות) בתקופת טבת –
הרי הם לוקים בצינה (=נפגעים מן הקור הגדול) – ומתים.
אלא הריני מַגְלֶה אותם בתקופת תמוז,
שאפילו הם ישנים בדרכים וברחובות – אין אחד מהם ניזוק."(2)
ומאותן סיבות – "מפני הצינה" – לא נקבעה יציאת מצרים לתקופת טבת אלא לתקופת האביב.(3)

(1) "תשעים ותשעה מתים בצינה (=בקור הגדול), ואחד בידי שמים" (תלמוד ירושלמי, פרק יד דף יד, הלכה ג).
(2) איכה רבה (בובר), פרשה א.
(3) מדרש במדבר רבה, פרשה ג.

חודש טבת והקשת בענן

אחת מתופעות הטבע הקשורות לתקופת טבת ולגשמים היא הקשת בענן. זוהי תופעה צבעונית ומרנינה על רקע שמים מעוננים וקודרים.
הקשת בענן נזכרת במקרא כבר בספר בראשית – לא בקשר לעונות השנה אלא כסיום לסיפור המבול: הקשת בענן היא "אות ברית" – סימן ותזכורת להבטחת אלוהים, שלא יביא עוד מבול על העולם. ומכאן משמעותה של הקשת במסורת היהודית כזיכרון לברית בין אלוהים ובין כל החי שבעולם:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם
וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.
אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל
לְשַׁחֵת (=להשמיד) כָּל בָּשָׂר (=כל החי שבעולם)."
(בראשית פרק ט פס' 12-15)

ומה סימלה הקשת בעולם הקדום? מאחר שהקשת נוצרת במפגש בין גשם לשמש – ייתכן שהיא סימלה "מצב אקלימי מאוזן יותר" המציין את החוקיות שבטבע; וייתכן שהיא באה לסמל "שלום ופיוס" – וזאת בניגוד להשקפות שרווחו בימי קדם, "שראו בקשת כלי מלחמתו וזעמו של האל". הקשת הייתה מכשיר ליריית חצים, כלי מלחמה בעולם העתיק; אך הקשת בענן, בניגוד לקשת המלחמה, מסמלת פיוס בין אלוהים לעולם כולו.*

* ישראל רוזנסון, מדרש חודש וטבעו – על מעגל השנה במקורות ישראל, מכון ארץ חפץ, תשס"א –2001, עמ' 106.

סיפור אגדה על הלל הזקן

סיפור זה על הלל הזקן קשור לתקופת טבת ולתופעת השלג.

המקום והזמן בסיפור: ירושלים, סוף תקופת הבית השני, המאה ה- 1 לפני הספירה.

"אמרו עליו, על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה (=עובד) וּמִשְׂתַּכֵּר בטרפעיק (=חצי דינר). חציו (של הסכום) היה נותן לשומר בית המדרש (כדמי כניסה), וחציו – לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.

פעם אחת לא מצא (עבודה) לְהִשְׂתַּכֵּר (כסף), ולא הִנִּיחוֹ (=לא נתן לו) שומר בית המדרש להיכנס. עלה הלל הזקן... וישב על פי הארובה כדי שישמע דברי אלוהים חיים (=דברי תורה) מפי שמעיה ואבטליון.*

... אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו (על הלל הזקן) שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר (בשבת בבוקר) אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום מעונן הוא?

הציצו (למעלה) וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו... שלג. פרקוהו (=הורידו ממנו את השלג) והרחיצוהו (=רחצו אותו) וְסָכוּהוּ (=מרחו את גופו בשמן), והושיבוהו כנגד המדורה.

אמרו: ראוי זה (הלל) לחלל עליו את השבת."

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב)

* שמעיה ואבטליון: זוג חכמים מבין חמישה זוגות, שחיו בסוף תקופת הבית השני, לפני החורבן – ולפני התַנַאים, מחברי המשנה. הזוג החמישי והאחרון של חכמים שלפני החורבן היו הלל ושמאי.

ביבליוגרפיה:
כותר: תקופת טבת
שם  האתר: קופצים ללוח העברי
מחברת: קם, מתיה
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; קרן אבי חי
הערות: 1. המידע שלפניך נכתב במסגרת מבחר - תכנית בתרבות ישראל בגישה רב תחומית. התוכנית פותחה בסיוע קרן אבי חי ובשיתוף משרד החינוך.
הערות לפריט זה: 1. תחקיר: שלומית טור-פז.